פפיצ'ק: הוא לא ידע את שמו
יוסי שריד
יד ושם, ידיעות אחרונות - ספרי חמד
ירושלים –תל-אביב, 2006
54 עמודים
באושוויץ-בירקנאו לא היו אמורים להיות ילדים כלל. ילדים יהודים הרי אינם יכולים לשמש עבדים לגרמנים ולכן, תינוקות וילדים שהגיעו למחנה יחד עם המשלוחים המיועדים לרצח - נרצחו מייד עם הגיעם. ואף על פי כן היו תמיד ילדים במחנה, רובם יועדו לספק את תאוות הקידום וההתקדמות הקרייריסטית של הרופאים הגרמנים-הנאצים. באופן פרדוקסאלי שרדו חלק מילדים אלה ב"זכות" היותם שפני ניסיון לרופאים אלה. רבים מה"פציינטים" מתו על שולחן הניתוחים מחוסר אמצעים מינימליים כמו תרופות, תחבושות, חומרי הרדמה.
הילד פפיצ'ק, יליד פראג, היה בן ארבע כשגירשו הגרמנים את משפחתו מגטו טרייזיינשטאט למחנה אושוויץ-בירקנאו. לפפיצ'ק הייתה אחות תאומה, מרתה, ועובדה זו חרצה לפחות את גורלו של הילד לחסד, שכן הוא ואחותו מרתה צדו את עיניו של רופא ה-ס"ס, יוזף מנגלה, שחיכה על הרציף ל"מועמדים טריים" למאגר קרבנות ה"ניסויים רפואיים" שלו. המשלוח של פפיצ'ק ומשפחתו הגיע ל"רמפה" של בירקנאו ב-19 במאי 1944. אמו ואחותו נלקחו לבלוק התאומות, והוא נלקח לבלוק התאומים והגמדים. על אמת ידו הקטנה קועקע המספר A2459 . חומר מסתורי הוזרק בגבו, הדואב וכואב מאז, בעיניו הוזלף חומר חריף שסימא אחת מהן, לתוך מוחו הוחדרה בכוח מחט אימתנית ואולי נערכו בגופו הקטן "ניסויים" נוספים, שנשתכחו ממנו. לפי מסמכי מחנה אושוויץ שנשתמרו, עבר הילד שלושה טיפולים במרפאתו של מנגלה: ב-26 ביוני 1944, ב-18 באוגוסט וב-11 בנובמבר באותה השנה. מרתה עברה ניסויים אצל הרופא המפלצתי בתאריכים שונים, האחרון שבהם ה-28 בנובמבר 1944. את אמו ואחותו ראה פפיצ'ק הקטן רק פעמים ספורות מעבר לגדר המחושמלת. באחת הפעמים צעקה אלי אמו וביקשה שלא ישכח את שמו ומקום הולדתו. עקבות השתיים אבדו.
שריד מתחקה כבלש על עברו של גיבור ספרו ומנסה להשיב לו את שורשיו, את זכרונו, את בית הוריו, שנשדדו ממנו על-ידי הגרמנים. הפרטים האישיים, החקוקים בזכרונו של פפיצ'ק – שגדל וחי היום בישראל כפטר גרינפלד – הם מעטים ומעורפלים. למאמץ השיחזור מגייס שריד כמה מהניצולים, הזוכרים את הילד הגלמוד: צבי שפיגל , צבי פאטר, אפרים רייכנברג, קלמן בראון והצייר הגמד לאיוש באצ'י. ניצולים אלה מוסיפים משהו המתקשר לפסיפס שמונת חודשי שהותו של פפיצ'ק באושוויץ, תקופה שבסיומה נותר הילד עם צלקות נפשיות וגופניות, אתן ייאלץ להתמודד כל ימי חייו.
ספר צנום זה כובש את הקורא מייד בגלל כמה גורמים: ראשית בגלל גיבורו, הילד התאום ששרד אפילו את מנגלה השטני, שהצליח לצאת מהגיהנום בחיים. שנית בגלל סגנונו הייחודי של יוסי שריד, שמאחורי חזותו המחוספסת והצינית מסתתרים רגישות רבה, ראייה חדה של התמונה ההיסטורית ורהיטות הבעה. וגם בגלל סימני השאלה הגדולים, שאינם נפתרים בתחומי המקום והזמן שמציב הספר: להיכן התגלגלו אמא ומרתה, איך סיים מנגלה את חייו, מהם החומרים שהוזרקו לתאומים, מה קרה לתאומים שלא שרדו, ואחרות. ואולי מה שקובע הוא ההזדהות העמוקה של המחבר עם נשוא סיפורו. בכל שורה משורות הספר ניכר הקשר העמוק שבין יוסי לפטר. קשר עמוק זה הוא העושה ספר זה למרגש עד דמעות. אך הספר גם מעציב עד לשורשי הנשמה שכן הוא מעלה אל הזיכרון את מיליון וחצי הילדים היהודים שרצחו הגרמנים.
למי מתאים הספר? נדמה לי, שלכל גיל.
