ההפוגה
פרימו לוי
עם עובד, 2002
190 עמודים
בתודעה המערבית נתפס מחנה אושוויץ כהתגלמותה של נקודת שפל אנושית מהותית שאליה הגיעה הציוויליזציה האירופית. גם בנפשו של מי שעבר את מוראות המחנה כמבוגר נפער פצע פעור שייוותר כזה במקרים רבים עד מותו, ולכן קשה להעריך מה גרם מחנה זה למי ששהה בו כילד. בשל העובדה שרוב הילדים מתחת לגיל שש-עשרה נשלחו באופן מיידי לתאי הגזים, שם נרצחו, רק חלק מזערי מנופו האנושי של המחנה הורכב מילדים. אך חלק זה מביא את אי הנתפסות של אושוויץ לשיא נוסף. וכל זאת בלב המאה העשרים, המאה שזכתה לכינוי "המאה של הילד". המנגנון של אושוויץ נועד לפרק את מהותם האנושית של הנכנסים בשעריו ולהפכם לאסירים נטולי זהות ושם. מסיבה זו בחר הסופר פרימו לוי את הכותרת "אם זהו אדם" (שתורגם לעברית כ"הזהו אדם") כשם ספרו הראשון. אושוויץ העמיד בסימן שאלה את עצם ההגדרה של המושג "אדם". לפניכם ניסיון לבדוק את המושג "ילדות" כפי שהוא משתקף מבעד לפריזמה של מחנה אושוויץ.
נביא כאן הצעה להתמודד עם נושא זה באמצעות קטעים מספרו של פרימו לוי, ההפוגה. הספר מתאר את אחד-עשר החודשים שבהם נדד לוי ברחבי אירופה לאחר שחרורו מאושוויץ עד אשר הגיע לעירו טורינו שבאיטליה. ערב מסעו התמקד מבטו של לוי בכמה דמויות של ילדים שנכחו בשחרור מחנה אושוויץ. ניתן להסביר בחירה זו בעובדה כי האסיר עמד בפני ניסיון לשוב לחיים בוגרים ונורמטיביים, לאחר שעבר חוויה טראומטית ששללה ממנו את זהותו כאדם בוגר ועצמאי: כמו ילד הנמצא בתהליך התבגרות ומנסה לבנות לעצמו זהות.
לפני שנעסוק בניתוח של דמויות הילדים המשוחררים כפי שהן מופיעות בההפוגה, נראה תחילה את האופן שבו מחקו חיי היומיום במחנה את מושג הילדות הנטוע במוחנו. המחנה גרם לבוגרים שנאסרו בו לרגרסיה, כפי שמתאר זאת ברונו בטלהיים. בטלהיים מתאר מצב שבו האסירים פיתחו סוגי התנהגות המאפיינים את תקופת הילדות או הנערות המוקדמת:
- בגירוש עצמו עונו האסירים באופן המזכיר התעללות של אב אכזר ושתלטן בילדו חסר הישע.
- מכיוון שמתקני השירותים לא היו נגישים, ומכיוון שאסיר שחש שעליו לעשות את צרכיו היה חייב לפנות אל שומר האס.אס, קרה שהאסירים לכלכו את עצמם.
- האסירים הוכרחו לפנות זה אל זה בלשון "du", צורת פנייה שבגרמנית מאפיינת שיח ילדים בינם לבין עצמם, ולא לעשות שימוש בתארים הנהוגים בגרמניה בקרב המעמד הבינוני והבינוני- גבוה (אל השומרים, כמובן, הייתה חובה לפנות בכל התארים).
- בדומה לילדים, חיו האסירים בעולם שכולו הווה, ואבדה להם תחושת רציפותו של הזמן. האסירים איבדו את היכולת לכונן יחסי-אובייקט. כמתבגרים, נהגו להתקוטט על דברים של מה בכך, להתרברב על ההישגים שאליהם הגיעו בחייהם הקודמים, או על האופן שבו רימו את אחד השומרים, או על חבלה שביצעו בעבודה. בדומה לילדים, הם לא חשו שום בושה כשדברי הרהב שלהם התגלו כשקר.
- העבודה שהוטלה על האסירים הייתה חסרת תועלת. לטענת בטלהיים, האסירים העדיפו לעתים עבודה קשה יותר, ובלבד שתייצר דבר מה שייחשב בעל תועלת.
אם מציאות המחנה הביאה את האסירים לאמץ התנהגויות ילדותיות, נשאלת השאלה: איזו השלכה הייתה לחיי המחנה על הילדים שבו? בספרה "צלינקה – ילדה ששרדה את השואה" מתארת המחברת, צילה ליברמן, דו-שיח בינה לבין חברה בוגרת ממנה שרכשה לאחר השחרור, רוז'י ההונגרייה. צלינקה מבשרת לרוז'י על הגעת הצלב האדום למחנה, ורוז'י מתמלאת תקווה:
"צלינקה! את צריכה לגשת קרוב לשער, כדי שאנשי הצלב האדום ירא אותך. שיראו שיש בינינו ילדה, ילדה בתוך המחנה. שיראו איך נראית ילדת מחנה, אולי זה יגע ללבם". "רוז'י, האם אני בכלל ילדה? האם אני נראית כילדה? אני כל כך פוחדת מהמילה ילדה, זה מזכיר לי את הכבשן". "צלינקה!" התעקשה, "יש לי הרגשה שאת תצאי מכאן לעולם היפה, החופשי שיחד חלמנו עליו, ושהאנשים שם יידעו להחזיר לך את ימי ילדותך האבודים". "אני לא ילדה, רוז'י, את שומעת! אני לא רוצה להיות ילדה!"
צלינקה דוחה את עובדת היותה ילדה, את אותו חלק בזהותה שהקטין את סיכוייה הנמוכים בלאו הכי לשרוד בשואה. באושוויץ לילדות לא היה שום יתרון, להפך: אושוויץ היה מחנה השמדה אשר, לשיטתם של הנאצים, נועד "לממש באופן מוחלט את הפנטזיה של מרחב נקי מיהודים". אם הנאצים התיימרו לטעון כי האידיאולוגיה שלהם מבוססת על מדע, הרי שבילדים יהודים לא רק שלא היה להם צורך, אלא שהילד היהודי אף היווה סכנה, משום שהוא סימל את המשכיות הגזע היהודי. בניגוד ליהודים מבוגרים ובריאים, אשר ניתן היה עדיין לנצל את כושר עבודתם עד להתכלותו, בילד יהודי לא הייתה שום תועלת בעבור הנאצים: הילדים היהודים היוו נזק פוטנציאלי, ולכן, על פי השיטה נאצית, צריך היה להשמידם.
בפרק השני של ההפוגה, "המחנה הגדול", מתאר לוי ילדים ששהו במחנה המשוחרר. לוי תיאר את ההפוגה כספר קליל יותר ואקזוטי ביחס ל"הזהו אדם", אולם התיאורים המופיעים בפרק מעלים שאלות כבדות משקל בנוגע להשלכות השחרור מאושוויץ. לצד האמפתיה שמעוררים תיאורי הילדים הניצולים האומללים, פרימו לוי חושף תמיד את העובדה שהם נדחו על ידי הניצולים המבוגרים באופן כלשהו. מעבר לעובדה שעברו חוויה טראומטית, ההתבגרות המהירה שנכפתה עליהם עיוותה אותם.
הורבינק הוא הילד הראשון שאותו בוחר לוי לתאר: פעוט כבן שלוש שלא למד לדבר, נכה מן המותניים ומטה. לוי מגדיר אותו כ"לא כלום, בנו של המוות". גם אם במושגי המחנה הורבינק הוא נול אכצן (אף אחד, בלשון המחנה), הצהרת נוכחותו הלא-ורבלית היא בעלת "כוח קטלני", והיא מטרידה את הניצולים. אולם כמעט איש מהאסירים אינו מסוגל להיענות למבטו התובעני, המשתקף בעיניו "האבודות בתוך פניו המשולשים והכחושים, [אשר] ברקו חיוניות להחריד, מלאות תביעה, הצהרה, רצון להשתחרר מכבלים, לנפץ את קבר האילמות. המילה שחסרה לו, שאיש לא טרח ללמדו, הצורך במילה, דחק במבטו בדחיפות העלולה להתפוצץ: היה זה מבט פראי ואנושי כאחד; יתרה מזו, מבט בוגר ושופט, שאיש מאיתנו לא היה מסוגל להיענות לו, כה טעון היה עוצמה וכאב" (עמ' 18). אילמותו של הורבינק הקטן משקפת את אילמותם העתידית של האסירים, שכל ניסיון שלהם לתאר את חוויית המחנה נדון לכישלון מראש. זוהי חרדת השחרור הגדולה ביותר של אסירי המחנה, ולדבריו של לוי, סיוט קולקטיבי שחלמו במחנה: במפגש המחודש עם הבית "אנו מדברים ואין מקשיבים לנו, [...] אנו שבים ומוצאים את החופש ונשארים לבדנו". אם האילמות היא סוג של קבר, הרי שמי ששרד ואינו יכול לדבר חשוב כמת, כמי שלא חזר.
מרבית התיאור של הורבינק מוקדש למאבקו באילמותו, לניסיונו להתבטא ולניסיונותיהם של הניצולים לפרש את הצלילים שהפיק, אך השאלה נותרה בעינה. למעשה, ההד היחיד לקיומו של הורבינק, שנפטר במרץ 1945, מעיד פרימו לוי, הוא בפסקאות שאותן הקדיש לו הסופר. דווקא מכיוון שמדובר בפעוט שאינו מדבר, מקבל המבט שלו תוקף נוסף, אך יצר החיים שניבט מעיניו לא עמד לו. "חופשי אבל לא נגאל" (עמ' 19), זהו המצב שבו סיים הורבינק הפעוט את חייו.
האסיר היחיד שגילה אחריות כלפי הורבינק הקטן, היחיד שמצא בעצמו כוחות להגיב למבטו של הילדון, היה הֶנֶק, בעצמו נער כבן חמש-עשרה מכפר בטרנסילבניה: "הנק עשה ליד דרגשו של הורבינק חצי מיממותיו. הוא היה אמהי יותר מאבהי: סביר מאוד להניח, שאילו נמשכו חיינו המשותפים והארעיים למעלה מחודש, הורבינק היה לומד מהנק לדבר"
(עמ' 18). מעבר לדאגה להורבינק, יוצאת הדופן כשלעצמה, מציין לוי כי ידיו המטפלות של הנק, שהביאו מזון לקטנטן, סידרו את שמיכותיו וניקו אותו, היו "נעדרות דחייה". קשה לשאת את המחשבה כי לא נמצא באף אחד מהניצולים באותו מרחב חמלה כלפי חסר הישע.
אך לוי אינו מניח לקורא לראות בהנק מלאך טהור. אמנם היה "לבבי ונכון לשרת את הורבינק ואותנו", אך ניחן גם ב"חושים תאבי דם. הלאגר, מלכודת מוות, 'טחנת עצמות' בשביל אחרים, היה בשבילו בית-ספר טוב: בתוך חודשים מעטים עשה ממנו צעיר זריז, אוכל בשר, נבון, אכזר וזהיר" (עמ' 19). כדי שלא להיות קורבן לניסויים רפואיים או להישלח לתא הגז, התיידד הנק עם הפטלינג (אסיר) הונגרי בעל השפעה, והתמנה לקאפו בבלוק הילדים שבו שכן. במסגרת תפקידו היה הבורר בסלקציות שנערכו בבלוק שלו. פרימו לוי שואל אם מצפונו לא ייסר אותו (בפרט כאשר אנו מכירים את מידת הרחמים שלו). התשובה היא לא: "וכי למה מצפונו צריך לייסרו? כלום היתה דרך אחרת לשרוד?". הנער המשתחרר לא יכול להרשות לעצמו למדוד את ההיסטוריה שלו באושוויץ במונחים של מצפון. קיומו של המצפון במקום כזה נתפס כסכנה קיומית. העולם שבו גדל מצדיק כל מחיר כדי להמשיך לחיות, ובעולם מעוות כזה על פי פרשנותו של הנק אין דבר המצדיק פגיעה בסיכויי ההישרדות. במלים אחרות, ניסיונו של הנק באושוויץ לימד אותו כי בנסיבות מסוימות יש לוותר על המצפון.
גם אם נדמה שתיאורו של לוי משתדל להיות חסר פניות עד כמה שניתן, המשותף לכל הילדים שהוא מתאר הוא, כפי שכבר צוין, איזה עיוות בסיסי, פיזי או אחר, ותחושת הדחייה שהם מעוררים בקרב הסובבים. המעוות ביותר הוא קליינה קיפורה (כפרה הקטן), אשר "גדל יתר על המידה וגרוע: מתוך בית החזה והבטן הגוצים והקצרים יצאו זרועות ורגליים ארוכות-ארוכות, כשל עכביש; מתחת לפנים החיוורים, שתוויהם לא היו נטולים חן ילדותי, הזדקרה קדימה לסת ענקית, בולטת יותר מהאף". דימויו של קליינה קיפורה לעכביש מצביע על ערמומיותו ועל נטייתו למזימות. כאשר היה המחנה תחת שלטון האס.אס השתדלו האסירים להימנע ממנו במידת האפשר. קליינה קיפורה היה בן שתים-עשרה ובבונה היה האסיר הצעיר ביותר: "הכל היה יוצא דופן אצלו, החל בעצם נוכחותו בלאגר, מקום שככלל, ילדים לא נכנסו אליו חיים". הסיבה להישרדותו בלאגר הייתה העובדה שהקאפו של כל הקאפוס, הלאגר-קאפו, לקח אותו לבן חסות, הוא נתפס כ"מקורב".
אלא שעתה, עם השחרור, נלכד קליינה קיפורה בהזיה ששאבה את השראתה מההיררכיה במחנה, ובהזיה הוא משמש כקאפו: "החלום שלו היה שעשה קריירה ונעשה קאפו. אי אפשר היה להבין אם זה שגעון או משחק ילדותי ומרושע: ממרומי דרגשו ליד התקרה שר הנער ושרק בלא הרף את נעימות הלכת של בונה, את המקצבים התוקפניים שהצעידו את צעדינו הלאים בוקר וערב; וצעק בגרמנית ובקולי קולות פקודות שתלטניות לשורה של עבדים שאינם קיימים. – לקום, חזירים, הבנתם? לסדר את המיטות, אבל מהר: לנקות את הנעליים. כולם להתאסף, בקורת כינים, ביקורת רגליים. להראות את הרגליים, נבלות! שוב מלוכלך, אתה, חתיכת ח...! שים לב, אני לא מתלוצץ. אני תופס אותך עוד פעם אחת ואתה הולך לכבשן. ואחר כך הוא היה צועק כמו החיילים הגרמנים – בטור, עם כובע, אחד אחרי השני. צווארו למטה: לצעוד, בקצב של המוזיקה. ידיים על התפר של המכנסיים. ואחרי הפסקה היה ממשיך בקול יהיר וצורם: כאן זה לא בית החלמה. זהו לאגר גרמני, שמו אושוויץ ולא יוצאים ממנו אלא אם כן דרך הארובה. אם זה מוצא חן בעיניך – ככה זה; ואם לא, כל מה שאתה צריך לעשות זה ללכת לגעת בגדר החשמלית." (עמ' 22). בהנחה שלא תקף את קליינה קיפורה שיגעון, התנהגות כזאת מצד נער בעל ניסיון כשלו מתפרשת על ידי האסירים כמרושעת, ככופה על הניצולים את זיכרון ההשפלה. לוי מייחס לו טומאה, "כאילו היתה נוכחת בינינו גווייה" (עמ' 22-23), ואי היכולת של האסירים לשחרר אותו מהזייתו מוסברת בכך ש"אלח הלאגר חדר אליו עמוק מדי" (עמ' 23). במילים אחרות, קליינה קיפורה נותר נגוע עד אשר הוא פשוט נעלם. העובדה שהוא בתחילת שנות העשרה שלו אינה מעוררת חמלה בקרב הניצולים.
המינורית ביותר בתוך רצף האנקדוטות הללו היא זו העוסקת בפטר פאבל. מוקדשת לו פסקה אחת בלבד. מדובר בילד שטרם מלאו לו חמש שנים ולדבריו של לוי, הנהיג חבורה של ילדים; "בעלי חיים קטנים, פראיים ונבונים שהתרועעו בשפות שלא הבנתי". מדובר בפעוט עצמאי לחלוטין, חופשי במלוא מובן המילה, אפילו נטוש:
"פטר פאבל לא דיבר עם איש ולא נזקק לאיש. הוא היה ילד בלונדי נאה וחסון, בעל פנים פיקחיים ואדישים. בבוקר היה יורד בתנועות איטיות אך בטוחות מדרגשו שבקומה השלישית, הולך למקלחות למלא במים את פנכתו ומתרחץ בקפדנות. אחר כך היה נעלם למשך כל היום ומופיע בצהריים להופעה קצרה בלבד, כדי לגבות את המרק באותה פנכה שלו. לבסוף היה חוזר כעבור זמן קצר עם סיר לילה, שם אותו בפינה שמאחורי התנור, מתיישב כמה דקות, יוצא שוב עם הסיר, חוזר בלעדיו, מטפס אט-אט למקומו, מסדר בדקדקנות את השמיכות ואת הכר וישן עד הבוקר בלי לשנות תנוחה" (עמ' 21).
פטר פבל סיגל לעצמו בגיל כה צעיר אוטומטיות שרכש מן הסתם במחנה; איש מהמבוגרים אינו מתעניין בו באמת, והוא אינו מגלה כל סימן של הזדקקות למבוגרים. את השיעור החשוב ביותר על החיים כבר רכש: הוא שרד את אושוויץ. גם בתיאור הנוגע לו ולחבורתו חוזר שוב מוטיב בן הכלאיים: בין האנושי לבלתי אנושי, בין הילד למבוגר.
תיאוריו של לוי כה מדויקים, מתומצתים ואפקטיביים, עד כי קשה לעתים לעצור רגע ולחשוב על ההשלכות שיש לתיאורים הללו על הקורא/ת. איזה מין אדם צמח מן הילד שבטרם השלים את התפתחותו חווה את אושוויץ? הדיון בטקסט הדוקר של לוי עשוי להיות פורה מאוד מבחינת החשיבה על הילד בתקופת השואה, גם אם ניתן לבחור פרספקטיבות אחרות, חומלות יותר.
ניתן להשתמש בעמודים שמהם ציטטנו כאן בההפוגה כדי לעורר דיון בכיתה תוך התייחסות לכמה נקודות:
- מדוע דווקא הילדים הניצולים יוצרים דחייה כה חזקה בקרב האסירים המבוגרים? מדוע אין המבוגרים פורשים עליהם חסות?
- האם אצלנו, כקוראים, נוצרת חמלה כלפי הילדים כאשר קוראים את התיאורים הללו?
- באיזו מידה יש תחושה של שיפוטיות בתיאורי הילדים? האם השיפוטיות הזו יוצרת אי-נוחות? האם, לדעתכם, זו כוונתו של פרימו לוי?
