פרימו לוי: טרגדיה של אופטימיסט
מרים אניסימוב
זמורה ביתן
תל-אביב, 2007
475 עמודים
בסיומה של קריאת ביוגרפיה מופלאה זו מכסה את הקורא דוק של עצב, שהגורם לו אינו רק סופו העצוב, ועדיין מסתורי למדי, של הסופר שריד אושוויץ פרימו לוי, אלא גם ההכרה, שהגורמים האנושיים שיצרו והולידו את אותה פלנטה בשם אושוויץ – טרם כלו מן העולם, והם עדיין עמנו, מאיימים להמשיך במשימת הרשע שקרמה עור וגידים באותו מחנה אימים. בעצם הימים הללו של כתיבת שורות אלה מבשרות כותרות העיתונים על שובו לזירה של מכחיש אושוויץ, דיוויד אירווינג, והקורא בספרה המבריק של מרים אניסימוב מודה בלבו לאל הטוב, שפרימו לוי כבר אינו צריך להדיר שינה מעיניו לנוכח עקשנותם של מכחישי השואה, ולמול המציאות, שחזונו הקודר על האדם וטבעו מתגשם ומתממש. אסיר מספר 174517 הגיע אולי סוף סוף אל המנוחה והנחלה, אל השלווה שחסרה לו כל ימי חייו.
מחברם של ספרי המופת "הזהו אדם", "השוקעים והניצולים", "ההפוגה", זמן שאול", "הטבלה המחזורית", "אם לא עכשיו, אימתי," ראוי היה לביוגרפיה המקפת שלפנינו, בהיותו אחד ממתעדי אושוויץ החשובים ביותר בדורנו. בוודאות ניתן לקבוע, כי מי שרוצה להכיר את אושוויץ מבפנים, בלא כחל ושרק – חייב לקרוא בספריו של פרימו לוי. תופעות מכריעות ומרכזיות בעולמם של אסירי אושוויץ ושל מעניהם ומרצחיהם, נידונות, מנותחות ומבוארות אך ורק בספריו של לוי, שהצליח להביט בנעשה דרך עיני האסיר והחוויות האישיות שחווה במחנה, אך בה בעת גם דרך עיני המתבונן מהצד, מבחוץ, תוך הפרדה בין ה"אני" של המתבונן לבין המראות הנצפים מן הצד. להתקרב אל העולם ששמו אושוויץ, לגעת בו ולחוש בו באורח פיסי כמעט – ניתן רק אם מתוודעים לכתביו של פרימו לוי, ששהה במחנה בונה מונוביץ – תת-מחנה של מכלול מחנות אושוויץ -החל מפברואר 1944, אליו הגיע ממחנה פוסולי די קאפרי.
תולדות חייו של פרימו לוי, שצנח אל מותו בטורינו ב-11 באפריל 1987, מהווים במידה רבה את התגלמות דמותו של שורד אושוויץ, שאינו מצליח להתיר את כבלי האסיר ולהשתחרר מן המחנה והזיכרונות הקשורים בו שחרור ממשי במשך כל ימי חייו. מאושוויץ, יאמרו לך הניצולים, אין כל דרך להשתחרר. הביוגרפיה של אניסימוב, המתלווה לסופר הגאוני באמצעות ראיונות עם ידידיו, קרובי משפחתו, חומר ארכיוני, מכתבים שכתב, ראיונות לעיתונות שהעניק וכל בדל אינפורמציה קיים – מנסה לספק הסבר לתופעה ו של עבדות נצחית האופיינית לניצולי אושוויץ ושאר המחנות הגרמניים-נאציים.
דרך תחנות חייו השונות, לימודיו והתפתחותו האינטלקטואלית אנו מתוודעים לעולמו הפנימי של לוי, בן למשפחה מתבוללת מפיימונטה, שהיה הוגה בעל מחשבה עמוקה והומור דק, יהודי חילוני – ששב אל שורשיו, חסיד תקופת הנאורות האיטלקית ובעל השקפה אופטימית, שלמרות הכל העדיף לסיים את חייו באותה דרך בה בחרו גם תדיאוש בורובסקי, פאול צלאן, ברונו בטלהיים, פיוטר ראביץ, ז'אן אמרי ולפני כן סטפאן צווייג וואלטר בנימין. פרימו לוי כתב ש"אם נמות בשתיקה, כפי שאיחלו לנו אויבינו, לא יידע העולם מה עולל האדם ומה יכול הוא עוד לעולל: העולם לא יכיר את עצמו". הוא בחר שלא לשתוק, וכתביו, הנחשבים כיום לקלסיקה של תיעוד השואה דרך הפריזמה הספרותית, מסייעות לעולם שלא לשכוח את אושוויץ. הביוגרפיה של מרים אניסימוב משרטטת בכשרון רב דיוקן של אדם ושל סופר, שיצירתו ומורשתו ימנעו, כך יש לקוות, מחורשי רעה כמו אירווינג ומרעיו להשכיח, לטשטש ולגמד את מה שציוו עלינו המעונים והנרצחים מבני עמנו בגיהנום אושוויץ.
ספר מעולה – מומלץ בחום.
