אדמו"רים שניספו בשואה
מנשה אונגר
מוסד הרב קוק
ירושלים, תשס"ז, 2007
322 עמודים
בין מיליוני היהודים שנרצחו בידי הגרמנים ועוזריהם היו גם שושלות חסידיות רבות ומפוארות, שהיו נטועות במשך דורות רבים על אדמת פולין ורוסיה. אונגר, בעצמו צאצא לאחת מן המשפחות המפורסמות, מתאר בספרו עשרות דמויות מאותם אדמו"רים וצדיקים, שקידשו שם שמיים בחייהם ובמותם, שנשארו נאמנים לבני עדתם עד הסוף המר, שלא ניצלו אפשרויות הצלה כדי שלא להתחמק מאחריותם הציבורית, ובסופו של דבר נרצחו. סיפוריהם שונים ומגוונים: רבי אברהם יהושע השיל ממז'יבוז' הלך בראש עדת היהודים, ולפני שהגרמנים ירו בהם אמר לקהל ההולכים עמו: "התחזקו בני! זוהי גזירה מן השמיים ואנו הננו השליחים לקדש השם ברבים". האדמו"ר רבי אברהם שלום גולדברג מז'ליחוב ענה לשאלה שהופנתה אליו בדבר נחיצותה של הסתתרות מפני הגרמנים:
"מוכרחים להסתתר. אולי יישאר יהודי אחד בחיים. כל יהודי שיישאר בחיים הוא מקדש השם ברבים". האדמו"ר רבי אהרון פטשניק מרובנה העדיף להצטרף לפרטיזאנים ביערות שבסביבות רובנה. הוא למד להשתמש ברובה ולחם בגרמנים. הכפור והרעב ששררו ביערות, וכן דאבון לבו על מצב בעם היהודי הביאו למותו ביער. הוא נקבר בידי חבריו הפרטיזאנים מתחת לאחד העצים. האדמו"ר רבי אליעזר הורוויץ מגרודז'יסק יצא מן הבונקר. הוא היה עטור זקן ופיאות, אף על פי שהגרמנים פקדו שכל היהודים חייבים לגזוז זקניהם ופיאותיהם. הגרמנים העמידו את האדמו"ר אל הקיר והודיעו כי יירו בו בחלוף עשר דקות. הוא ביקש שיביאו לו את החלוק שקיבל בירושה מאביו ואת טליתו. הוא התעטף בחלוק ובטלית ובראותו שהגרמנים מכוונים אליו את רוביהם השמיע צעקת "שמע ישראל" שהדהדה בכל בתי הסביבה ובכל הבונקרים, בהם הסתתרו יהודים. באותו היום ירו הגרמנים ב-3500 יהודים בבתים, בחצרות ובחדרי המדרגות. בשעת העברת המתים לבית הקברות לקח חסיד את גופת האדמו"ר הקדוש מגרודז'יסק והביאה לקבר ישראל. רבי דוד בורנשטיין, האדמו"ר מסוכאצ'וב, היה הראשון שהזעיק את תושבי הגטו והעמידם על סכנת החיים המרחפת עליהם. לפני ראש השנה תש"א הוציא האדמו"ר מסוכאצ'וב קול קורא, שנדפס בסטנסיל, רצוף דברי התחזקות והתעוררות לתשובה. וכך נמשכים הסיפורים, ומעוררים הערכה, הערכה והשתאות לנוכח גבורת הנפש של האדמו"רים שנרצחו, שעם מותם נסתיימה אף שושלתם, כיוון שגם ילדיהם נרצחו נפש. הספר הוא מצבה ויד לדורות של אדמו"רים בישראל, וזכות גדולה היא למחבר שעלה בידו לשחזר את קורות חייהם ובכך למנוע את שקיעתם בתהום השיכחה.
