הצל של חיי – זיכרונותיו של נער מן הגטו וממחנות ההשמדה
ריצ'ארד בוגייר, (הקדמה: שמעון ויזנטל)
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן
תל-אביב, תשס"ד (2004)
159 עמודים
לסיפורו של המחבר שני צירים עיקריים: גטו לודז' ומחנה אושוויץ-בירקנאו. אווירת הגטו, על הרעב הכבד השורר בו, התמותה הגדולה, שחיתות המידות של אנשי היודנרט, אישיותו הבעייתית של מרדכי רומקובסקי ומצב הרוח הירוד לאור השילוחים למחנות ההשמדה, זוכה לתיאור רב-שכבתי, צבעוני וריאליסטי, המצליח להנציח את אימי תקופת הגטו, על אורותיהם וצלליהם. החלק המוקדש לחיי היהודים בגטו לודז', אף שאינו מחדש כמעט דבר מבחינה עובדתית, מתעד בנאמנות את סבלם ומאבקם לחיים של המוני היהודים בגטו לודז', מזווית הראייה של נער העובד ברסורט המתפרה כנער שליח. "אני רעב כל הזמן, כל היום", הוא כותב.
"אני לא יכול לישון בלילות. עד כדי כך אני רעב. אני רוצה להגיע למצב, שבו אוכל למלא את בטני שוב, כמו בימים הטובים שמלפני המלחמה. לחמניות או לחם עם חמאה, ביצים, קקאו - בקושי אני יכול להיזכר בטעם".
בקטע אחר הוא מתייחס לרעב בעדשת דמיונו של הילד:
"אחרי המלחמה אשב אל שולחן גדול שימלא את כל החדר. על השולחן יהיו חמש כיכרות לחם וחמאה ודבש ונקניקים וביצים וריבה וסרדינים. תהיה לי סכין גדולה ביד ואני אפרוס לי מן הלחם פרוסות עבות ככל שאחפוץ. עליהן אמרח חמאה ואניח עליהן נקניק – פרוסות עבות כמובן וסרדינים וריבה. ואני אוכל ואוכל עד שלא יישאר כלום".
מעניינת ומקורית היא התייחסותו של הנער לראש היודנראט בגטו, מרדכי חיים רומקובסקי. ההתייחסות היא אמנם של נער, אך זהו נער בוגר ומבחין. המחבר מתייחס אליו בבוז גלוי, כיחסם של חלק מניצולי הגטו, לו ולשאר שותפיו להנהגת היהודים בגטו. את הרוצחים הגרמנים, העוסקים במצוד אחרי ילדים וקשישים יהודים כדי למוסרם למולך:
"כמו סופת הוריקן השתוללו חיות הטרף ההן בכל רחבי הגטו, ערכו חיפוש יסודי בכל בית, בכל פינה, בכל מרתף ובכל ארון. הם חיפשו אחר תינוקות מוסתרים, ילדים קטנים, זקנים או סתם אנשים שפניהם לא מצאו חן בעיניהם. וכשהתחשק להם, פשוט ירו לתוך הקהל. כמה שאני בז להם, כמה שאני שונא אותם, את הדחלילים השחצנים".
עוד מתאר המחבר את קשריו החברתיים עם נערים ונערות בני גילו, את העבודה ברסורטים, את פעולות המשטרה היהודית והיודנרט.
החלק השני של הסיפור האישי מתחיל ב-24 באוגוסט 1944, כאשר המחבר מגיע בקרון הבהמות לשערי מחנה אושוויץ-בירקנאו. בוגייר מצייר ביד אמן סצינות מחרידות מהווי המחנה, ובולטות בהן תמונות של התעללות וענישה דרקונית. משם הוא מועבר יחד עם אביו למחנות מאוטהאוזן ואבנזה. במחנה זה מת אביו, בחודש מארס 1945. כך הוא נפרד מאביו: "אבי שוכב על האדמה ולפתע שוקע לתרדמת. אני שוכב לצדו ומנסה לחמם אותו בגופי. אני מנשק את פניו. אני מלטף את שערו הלבן. בשעותיו האחרונות אני רוצה להיות מאוד קרוב אליו. אני רוצה להישאר אתו עד נשימתו האחרונה. כשאני חש שאין בו עוד רוח חיים ולבו חדל לפעום, אני מרים אותו בזהירות ונושא אותו אל המשרפה. שם אני פונה אל אחד האסירים, אשר שורף את המתים: "זה אבי. אני רוצה להישאר אתו כשהלהבות מכלות את גופו". ספר מרגש ומצמרר.
