קרעי עבר: ביוגראפיה, זהות וזיכרון בסיפורת הדור השני
איריס מילנר
המכון לחקר הציונות וישראל והוצאת עם עובד
תל-אביב, 2003
247 עמודים
הספרות היא אחד הכלים האמנותיים שבאמצעותם אנו מנסים להנציח את השואה, להתמודד עם זכרה, לפענח אותה ובעיקר: להשמיע בעזרתה את קולם הדומם של אלה, שאינם יכולים לדבר עוד, שגווע במערבולת הרצח וההשמדה. הכלי הספרותי מנסה לחדור לשכבות עמוקות של ההוויה היהודית בשואה, כזו שאינה מצויה תמיד בעדויות שבידינו, או לשחזר זיכרונות שכלל לא הועלו על הכתב או תועדו בדרך כלשהי.
הבנת השואה אינה אפשרית כלל בלי הספרות, שהיא אך אחד מתחומי המדע והאמנות האחרים, המתמודדים עם אתגר כמעט בלתי-אפשרי: שיחזורה של טראומת הענק, שהתרחשה לפני שישים שנה ואינה חדלה מלהעסיק את דורנו מדי יום. הספרות העוסקת בשואה היא כיום ענף ייחודי העומד בפני עצמו, לעומת השנים הראשונות שלאחר השואה, שבה התפרסמו יצירות ספרותיות מעטות יחסית, שהמכנה המשותף העיקרי שלהן היה עובדת היות מחבריהן שייכים לקהיליית הניצולים. המוטיבציה לכתיבה הייתה של הניצולים ואיש מלבדם לא ראה עצמו מסוגל או ראוי לעסוק בשואה מן ההיבט הספרותי במקומם.
מציאות זו של סופרים-ניצולים כמו ק.צטניק, אבא קובנר ואחרים התחלפה ברבות השנים והומרה למציאות שונה, שבה הספרות על השואה נכתבת בידי כאלה, שלאו דווקא היו בין קרבנותיה הישירים, ובעיקר היא נוצרת בידי בני "הדור השני", מושג המגדיר שכבה דורית המורכבת מבניהם ובנותיהם של הניצולים. המושג "דור שני" נטבע לראשונה על-ידי פסיכואנליטיקאים קנדיים, אומץ בידי עמיתיהם האמריקנים, ומהווה כיום כינוי שגור לבני הניצולים. בסיפורת, שהיא פרי יצירתם של בני הדור השני לשואה, עוסק מחקרה זה של איריס מילנר, מרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, המקדישה רבים מפרסומיה לנושא ייצוגה של השואה בספרות.
ביסודו של המושג "דור שני" מונחת ההשקפה הגורסת, כי הגדילה וההתבגרות במשפחות של ניצולים הן בבחינת חווייה מכוננת רבת-עוצמה, המביאה לידי היווצרות דפוסים קוגניטיביים, אמוציונליים והתנהגותיים משותפים לאלה, החווים אותה. מושג זה התבסס כמושג מפתח בשיח השואה והפך לשם קוד המייצג את ההכרה בדבר ההשפעות המתמשכות של השואה, שנים רבות לאחר הזמן והמקום שבהם התרחשה.
דור שני לשואה קיים גם בתחום הספרות הישראלית, והוא הלך והתפתח בשנים האחרונות עד שהפך לענף מוערך ונחשב. שמות כמו נאווה סמל, סביון ליברכט, יעקב בוצ'ן, אמיר גוטפרוינד, דויד גרוסמן, מיכל גוברין וליזי דורון אינם עוד קבוצת שוליים אלא בשר מבשרה של הספרות העברית בת-זמננו, קבוצת סופרים המושפעת מן העבר אך משפיעה בה בעת על ההווה והמתהווה במדינת ישראל. גם סופרים צעירים אלה, כותבת מילנר, בדיוק כמו הניצולים עצמם, גדלו בצילו של "סוד מושתק", אשר בהקשר הישראלי, הילידי, נחשב ל"סוד מביש": סוד הטראומה של מחנה ההשמדה, אשר בו קיבלה המטפורה "אבק אדם" ממד גשמי וקונקרטי, משנשרפו היהודים בכבשנים וגופותיהם היו לאפר. עיסוקם האינטנסיווי בשואה של סופרים אלה, בני הדור השני, גם אם אינם בני ניצולים ממש, מבטא הזדהות קוגניטיבית ואמוציונלית עם צאצאי הניצולים ומאפשר לראות את המושג "סופרי הדור השני" כמושג תרבותי רחב, החורג מהגדרות סקטוריאליות של קבוצות אוכלוסייה מסוימות.
מפעלם התרבותי של היוצרים בני הדור השני בהגדרה רחבה זו, הכוללת גם את מי שאינם צאצאים ביולוגיים לניצולים, הוא ענף ורב-גוני, וכולל יצירה רחבה בתחום הפרוזה, השירה, המחזאות, הקולנוע, התאטרון והאמנות הפלסטית. בספר שלפנינו נבחן הפן הספרותי של יצירה זו, ובעיקר בהקשר החברתי והתרבותי הכולל של השינוי שחל במעמדה של השואה בתרבות ובחברה הישראלית. מילנר מבקשת לבדוק את השלכותיה ורישומיה הספרותיים של חוויית השואה על הספרות פרי עטם של בני הדור השני – מעבר לזמן ולמקום של התרחשות השואה ולהבין את גלגולי השואה כ"טראומה ישראלית", שעמה נאלצות הדמויות הספרותיות להתמודד ללא-הרף. מילנר רואה את סיפורת השואה של הדור שאחרי כמכלול אמנותי אחד, ובוחנת אותה לאור מכניה המשותפים שנוצרו על ערש יצירה משותף. היא ניגשת לסיפורת זו מתוך אבחנה שהיצירות כולן הן פרקיו של סיפור קולקטיווי, שאותו מייצרים ביחד, כפעולה משותפת ומאורגנת, לעתים אפילו שלא במודע, סופרות וסופרים בעלי מאפיינים דוריים משותפים. הסיפור שמספרת קבוצת סופרים זו הוא משותף גם מבחינת המוקדים הנושאיים וגם מבחינת מבני העומק שלה – לא זו בלבד שסיפור זה עוקב אחר ההשפעות המתמשכות של טראומת השואה, המשעתקת ומשכפלת את עצמה בחיי קרבנותיה וניצוליה ואף בחיי הדור שנולד לאחר השחרור, אלא שעניינו העיקרי הוא הצגתו של השחרור כשחרור לכאורה. השחרור האמיתי מושג רק עם מותם של הניצולים וילדיהם. כל עוד חיים הניצולים וצאצאיהם, אין כל דרך להשתחרר באמת מהשואה ומהשפעותיה, כי אלה חזקות מאתנו. וזהו המוטיב והתובנה שספרות הדור השני מטעימה: שעריה של ממלכת מחנות הריכוז נשארו במידה רבה סגורים ומסוגרים, והחיים שלאחר השחרור אינם אלא אשליה של גאולה ושל ריפוי.
זו אפוא התיזה העיקרית שמעמיד ספרה של איריס מילנר ביחס לסיפורת הדור השני, ואשר את ייצוגיה השונים הוא מבקש לבחון: בכל הנוגע לטראומת השואה, אין בנמצא גאולה או נחמה. לפיכך, הנושא שבמוקד כתב-העדות, שמהווה הסיפורת, הוא ההשפעות ההרסניות ארוכות-הטווח, מעבר לזמן ולמקום של הטרור הגרמני הנאצי על קרבנותיו. בכך, קובעת מחברת הספר, חותרת הסיפורת תחת מיתוס השואה והתקומה באומרה, שתהא אשר תהא רלוונטיות של מיתוס זה במישור הציבורי והלאומי, הרי שבעולמם הפרטי של הניצולים ובני משפחותיהם אין למיתוס זה כל מקום.
מילנר ניתחה לצורך המחקר את יצירותיהם של יותר מעשרים סופרים, חלקן באופן פרטני ומעמיק וחלקן נבדקו לצורך הדגמה וגיבוי לתיזות העיקריות.
בשנת 1949 השמיע אדורנו את המשפט המפורסם, שהפך מאז לסמל, כי כתיבת שירה אחרי אושוויץ – לא תצלח ואין בה טעם. הדברים נאמרו בתגובה לפרסום שירו של פאול צלאן "פוגת המוות". מאז אותה אמרה, מנסים המושכים בעט בכל זאת לבטא את הבלתי-ניתן לביטוי וזהו גם מוטיב שמילנר חשפה ביצירותיהם של בני הדור השני בסיפורת: הם מכירים בזכותה של הספרות להתמודד עם עקבותיה של הטראומה, ותומכים בלגיטימיות של הניסיון לייצג את השואה באמצעות טקסטים. הם סבורים, כי ללא ייצוג מילולי לא תיתכן עדות ממשית על העבר שהומת פעמיים: פעם אחת, כשהושמד פיסית על-ידי הגרמנים, ופעם נוספת, כשזכרו הודחק על-ידי שרידיו המעטים.
שלא כרבות מן היצירות הספרותיות הישראליות על השואה שהתפרסמו בעשורים הראשונים לקום המדינה, סיפורת הדור השני מפגינה מודעות לבעיות שהיא יוצרת בעצם קיומה ומעמידה במרכזה כנושא בולט את עצם הבעייתיות של "כתיבה ושואה".
ספרה של איריס מילנר אינו קל לקריאה, אך כשצוללים לתוכו – יוצאים נשכרים, שהרי הוא מרתק ומלמד.
