פתאום שונה, פתאום אחרת
ג'ני לבל
יד ושם
ירושלים, תשנ"ח
248 עמודים
ג'ני לבל נולדה בשנת 1927. שנות נעוריה עברו עליה כשיוגוסלביה נמצאה תחת הכיבוש הנאצי ועליהן היא מספרת בספרה, פתאום שונה, פתאום אחרת. עם תום המלחמה לבל השלימה את לימודיה התיכוניים, לאחר מכן המשיכה בבית הספר הגבוה לעיתונאות ודיפלומטיה, ועבדה בעיתון "פוליטיקה". עמית לעבודה הפליל אותה והיא מצאה עצמה שוב כלואה, הפעם בגולאג נשים יוגוסלבי. ב-1954 עלתה לישראל, הוכשרה כטכנאית רנטגן ושנים וניהלה קריירה בתחום שבשיאה מונתה למנהלת בית הספר לרדיוגרפיה בבית החולים איכילוב. לבל הוציאה תחת ידה פרסומים רבים בנושא גורלה של יהדות יוגוסלביה בתקופת השואה.
ספרה פתאום שונה, פתאום אחרת עוסק בכל הנושאים הפדגוגיים והערכיים בהם אנו עוסקים במסגרת הוראת השואה: בידוד היהודים, מעבר מילדות לבגרות בתקופת הכיבוש, יחסים בתוך המשפחה, היחסים בין היהודים ללא יהודים, חסידי אומות העולם, חיי היומיום של היהודים בצל האימה, לבטי זהות קשים, הנהגה יהודית, התנגדות, מסתור, החזרה לחיים ועוד. הדבר שמאפיין אולי יותר מכל את האוכלוסייה היוגוסלבית תחת הכיבוש ומייחד אותה הוא גיוון אתני, פוליטי ודתי מחד, ומאידך החיים בכפיפה אחת בעלת מרקם עדין, נוח לערעור. בסקירה זו נתמקד ביחסים שבין היהודים שלכניהם כפי שהם באים לידי ביטוי בספר. כבר בערב הפלישה, נחקק חוק ה"נומרוס קלאוזוס" במוסדות החינוך ביוגוסלביה, שהגביל את מספר היהודים שיכלו להתקבל למוסדות לימוד שונים.
"אנחנו, יהודי יוגוסלביה, האמנו באמת ובתמים בשוויון זכויות וחובות בארצנו. כלל וכלל לא היינו מוכנים למכות, וחשנו אפוא נבגדים, מופקרים. אמונתנו בבני האדם אבדה. יותר מכל כאבה לאמא שתיקתם הזועקת והרועמת של שכנינו, של האוכלוסייה הלא יהודית. מעט מחאות – אם בכלל היו כאלה – נבלעו ברוב הדומם, שלא נרתע מן החוקים, ובכך למעשה הסכים עמם. לפתע קבלו החוקים משנה תוקף, משום שפגעו בביתנו ולא הרחק מאתנו. לי הייתה זו המכה והאכזבה הערכיות הראשונות, וללא ספק הותירו בי צלקת כואבת".
בשישה באפריל 1941 תקפו הגרמנים את בלגראד והחלו להפציצה. בזמן ההפוגה ניסו בני המשפחה לברוח מביתם, אך לאחר שהתרחקו כמה עשרות קילומטרים מן העיר החליטה האם לחזור מפאת מחסור במזון וחוסר בתנאים מינימליים להיגיינה אישית. יום לאחר ששבה המשפחה לעיר, ב-12 באפריל 1941 שבו חל חג הפסח באותה השנה, נכנסו הגרמנים לבלגראד והשתלטו עליה. מהר מאוד החלו להתפרסם צווים נגד היהודים ואיומים כלפי מי שלא ימלאם: דרישה לענידת טלאי, הטלת עוצר משעות הערב עד עלות השחר, שליחת יהודים לעבודות כפייה, הגבלה בקניית מצרכי מזון, איסור על ניהול בתי שעשועים מסוגים שונים, איסור על הסתרת חפצים יהודיים, ועוד. ב-20 ביוני 1941, במלאת לה 14 שנים, חלה גם על המספרת (המכונה בספר רחלי) חובת הסימון בטלאי צהוב.
לצד ההסכמה הדוממת ושיתוף הפעולה של האוכלוסייה סביבם, מציינת לבל לטובה אישה גרמניה בשם פרנצי שעבדה במשך עשרות שנים אצל משפחה יהודית:
"אחרי הכיבוש הוזמנה פרנצי למפקדה גרמנית, וציוו עליה לעזוב את היהודים ולהירשם למפלגה הנאצית. אף מצאו לה דירה נאה, לשעבר של משפחה יהודית. אך היא אמרה להם "תודה רבה!" והלכה לטש מאידן, שם דרשה גם לעצמה טלאי צהוב, שכן רוצה היא להתחלק בטוב וברע עם משפחתה...".
גילוי נוסף של אנושיות הגיע מצד נער בשם סרבה, בנו של בעל מכולת. מיד לאחר שעת העוצר ליהודים ועד לשעת העוצר הכללית, נהג מדי ערב לשבת על מדרגה בסמוך לשער ביתה משפחתה של ג'ני ולשוחח עימה. פגישות אלו נפסקו כאשר אביו של סרבה אסר עליו לסכן עצמו על מנת לקיים את אותן שיחות.
ב-17 באוגוסט 1941 נתלו בכיכר המרכזית של העיר חמישה אנשים על ידי הגרמנים. "אך למטה", כותבת לבל, "היו בתי קפה שבכיכר ומרפסותיהם מלאים, והמדרכה מול העמודים המתה הולכים ושבים: עסקים כרגיל! המוח סירב להאמין למראה העיניים!..". אדם, זר, לא גרמני, פנה לאמה של לבל וקרא לעברה: "כך גם נביט עלייך בקרוב, יהודונת". גם ידידתה הנאמנה של ג'ני, רוז'יצה, שקשרה קשר עם ג'ני על רקע גיוסה של ג'ני לנוער הקומוניסטי מסרבת לעזור לאחיה של ג'ני המבקש להצטרף לפרטיזנקה היוגוסלבית, בשל חברותו בקבוצה ציונית:
"הם לא משלנו! אנחנו לא מקבלים קבוצות מאורגנות – במיוחד לא את אלה ללא כל זיקה לתנועתנו. אם יש שם בודדים שהיו בברית הנוער הקומוניסטי – אפשר לדון בהצטרפותם אלינו!".
הכאב הכרוך בבגידת השכנים והחברים בא לידי במכתב אותו כותבת אמה של ג'ני לבעלה, ב-11 בדצמבר בערב האחרון אותו מבלים בני המשפחה בביתם:
"...שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה. התעשרנו בנסיון חיים מר. נפערו פצעים עמוקים, והם ממאנים להגליד. נצטרך להבדיל בין ידיד אמיתי לבין ידיד על תנאי; נצטרך לבחור מחדש ידידים אמיתיים – אלה המסוגלים לעמוד בפיתויי הזמן, שמצפונם לא מתנוון עם תפנית ראשונה, המכירים בערך של קדושת האדם – כל אדם! שלא יראו אותנו היהודים, כבנים חורגים במשפחת האדם, ככתם שחור ברקמת העמים, ושלא יבדילו בין דם לדם, בין אדם לאדם".
אמה של לבל יוצאת לסיימישטה בהאמינה כי תצליח להסתדר ב"גטו" אליו כביכול ישולחו היהודים וג'ני מחליטה ברגע האחרון שלא להצטרף אליה. הייתה זו הפעם האחרונה שראתה את אמה, שנרצחה במחנה סיימישטה במשאית גז.
עם זרם פליטים עולה ג'ני על רכבת ומוצאת עצמה בעיר השלישית בגודלה בסרביה, ניש. ג'ני נזכרה בגננת אצלה שהתה בגן בילדותה לתקופה קצרה בניש, אישה בשם ילנה גלשבקי. היא מתחזה לאחייניתה, וילנה מעניקה לה מסתור. בניש נתקל בה פֶטַר, שכן מבלגראד במדי צ'טניק, קבוצה פשיסטית ששתפה פעולה עם הנאצים. פטר זיהה את ג'ני מהגב, בשל צמותיה העבות. לשאלתו על גורל בני משפחתה בוחרת ג'ני לענות כי כולם מתו. אחר שתיקה מעיקה, אמר פטר:
"את שומעת? את לא ראית אותי ואני לא ראיתי אותך. אני מקווה שהבנת... כך יותר טוב לשנינו!"
לג'ני לבל ניתן שם חדש, "רדמילה לקיץ'" ועליה להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליה:
"חדלתי להיות אני, השונה מחברותי והמסומנת, אך עדיין לא ידעתי איך זה להיות אחרת. במצבי הנוכחי נראו לי שנות ילדותי החלקות, השקטות והשגרתיות מאושרות עד חלום. הוריי לא הכינו אותי אף לזעזוע הקטן של קטינים, והקפידו על התפתחותי ועיצוב אישיותי' ופתאום- הדרמה שחווינו בבלגארד -ועכשיו- בניש. היה עליי לפתוח כאן דף חדש, להתרגל ולהסתגל בשקט לכפל זהותי, בלי לעורר תשומת לב. צריכה הייתי אפוא לרסן את עצמי ולנהוג במשמעת ברזל. סגורה כבכלוב בדירה שבחלל מתחת לגג, עליתי וירדתי במדרגות ארבע קומות בקפיצות קלילות כמה וכמה פעמים ביום: לא רק כדי להניע את העצמות להוציא את המרץ אלה בעיקר כאין התפרקות של הרגשות המעיקים בגלל המתיחות המתמדת, כעין פורקן לייסורים ולסבל".
מסתירתה של ג'ני, ילנה, היתה פעילת מחתרת, אך באופן רשמי עבדה עבור ארגון הצלב האדום, מה שאפשר לה לכונן קשרים עם אסירים יוגוסלביים במתקני כליאה נאציים. במסגרת פעילותה הדפיסה כרוזים, וג'ני סייעה לה בכך. בשל בגידת אחד מאנשי המחתרת, אדם בשם זורן, נתפסו השתיים, נכלאו ונאלצו לסבול חקירות ועינויים. עם 90 עצורים נוספים, נשלחה ג'ני למחנה בבעיר ששמה היוגוסלבי היה מריבור. שם עבדה בעבודה פיזית קשה הכרוכה בטיפול בסלילים כבדים ובכבלים. במסגרת שהותה במחנה, נקלעה ג'ני ללידה, ובגילה הצעיר סייעה להגעתו של תינוק לעולם, כשהיא פועלת על פי הוראות היולדת.
עם נסיגת הכוחות הגרמנים מהשטחים הכבושים, נלקחו גם חלק מאסירי המחנה מריבור בקרונות רכבת מסע ונשלחו לברלין, שם נשלחו לבית מלאכה שתפקד כמחנה עבודת כפייה. בכל אותו הזמן שמרה ג'ני על העמדת הפנים שלה כגויה:
"במחנה שלנו התגוררו אסירים רבים. החיים היו קשים – עבדנו אחת עשרה שעות בשתי משמרות – אך נסבלים. ידעתי לשוחח עם כל האסירים בשפתם, וכשהיה צורך בהתערבות כלשהי, הייתי מופיעה כמתרגמת בפני מנהלי העבודה, ואף הגנתי על העובדים. עם זאת סבלתי מקביעתם של האנשים שיש לי 'שכל של יהודיה'. הכחשתי ודחיתי זאת בשאט נפש; טענתי כי טיפשי לחשוב אותי ליהודייה, ולכן קבעו בסופו של דבר כי יש בי ודאי תכונה אופיינית לעם הסרבי. זאת כבר יכולתי לסבול, וכך הפכתי ל'סרבית קטנה וחוצפנית' ".
תלאות רבות עוד עברו על ג'ני עד לכניעת גרמניה, אך הטלטלות לא הסתיימו: עבר חודש תמים, עד ששמעה שוב את שפת אמה על אדמת יוגוסלביה. כשחזרה לבלגרד, גילתה שאל ביתה פלשה אישה זרה. היא פנתה אל בית חברתה דולי, חברתה הטובה עוד מהימים טרם הפורענות:
"דולי היקרה שלי השתגעה מרוב שמחה. אביה, אמה ואחותה השתדלו לעשות את הכל שארגיש שייכת. התרחצתי, זרקנו לזבל את הבגדים המכונמים והמסריחים, דולי נתנה לי זוג תחתונים ואמה נתנה לי שמלה שחורה...".
עם זאת, קשה היה לג'ני להתרגל לאורח חיים נורמטיבי:
"משום-מה לא יכולתי להתרגל בקלות להמון דברים פשוטים למראית עין, עניינים של יום יום. כך, למשל, כבר התרגלתי לשתות את האוכל הדל היישר מהקערה וללקק את דפנותיה עד הטיפה האחרונה. כעת קשה היה לי להתרגל שוב להשתמש בסכו"ם. גם לא יכולתי להתרגל לספה רכה, ותמיד ישנתי לידה, על הרצפה, מכורבלת בתוך עצמי כקיפוד מבוהל. גם ביקשתי לא לסגור את החלון, ויכולתי להירדם בקלות רק במזג אויר סוער, לקול הרעמים".
ביום הולדתה ה-18, גילתה ג'ני כי אחיה שרד את המלחמה ועתה הוא קצין באחת היחידות של צבא יוגוסלביה החדשה, ונמצא ביחידה הממוקמת בסלובניה. אביה אף הוא שב מן המלחמה ועבד בשיקום מכרות מגנזיט. וכך היא מסיימת את סיפורה:
"תם עוד פרק בחיי הארוכים בני 18 שנים, והחל הפרק החדש. כעבור כשנתיים סיימתי את ביה"ס התיכון, עברתי את בחינות הבגרות, נרשמתי ללימודי משפטים, והתחלתי לעבוד כעיתונאית בעיתון 'פוליטיקה'. הצלחתי להתגבר.שוב זרחה השמש. חשבתי שלעולם לא אהיה שוב לא שונה ולא אחרת, שכבר לא תתעורר השאלה להיות או לחדול. לא ידעתי שבקרוב אהיה קרבן של השמצה זדונית. לא ידעתי כי אחרים כתבו תסריט וביימו את חיי, ואני כיכבתי ושיחקתי בו. לא ידעתי כי בקרוב, בקרוב מאוד, אכיר וארגיש את הצד האפל של השמש".
על אותה תקופה קשה בה חוותה חקירות וכליאה בגולאג היוגוסלבי היא מספרת בספרה "הסיגלית הלבנה" (עם עובד, 1994).
