עשר השנים האבודות 1951-1941
אבי אלבחרי
יצא לאור בסיוע הקרן לתמיכה בפירסום זיכרונותיהם של ניצולי השואה של יד ושם ורשת קניוני עזריאלי, הוצאת חדרה
2005
103 עמודים
גרמניה שבין שתי מלחמות העולם שימשה קרקע פורייה לצמיחתו של הנציונל-סוציאליזם ולערעור הדמוקרטיה. האתגר סיפורו של המחבר מתרחש בבוסניה-הרצגובינה, בימי השואה חלק מיוגוסלביה, מדינה שאינה זוכה לייצוג בולט בספרות השואה. לאחר שהגרמנים כבשו את סאראייבו ב-14 באפריל 1941, הפכה בוסניה-הרצגובינה לחלק מהמדינה הקרואטית העצמאית, וללא שהיות מיותרות החלו הקרואטים ברדיפה אכזרית חסרת-פשרות נגד היהודים. אביו של המחבר נאסר באותו חודש אפריל ושולח למחנה הריכוז והכפייה הידוע לשימצה, יסנובץ, וגורלו לא נודע. הילד אבי ואמו כבר היו בדרכם למחנה "ג'אקובו", ורק בזכות תושייתה של הדודה אנגלה חולץ הילד והוצא משם. כאן מתחיל סיפור הצלתו במנזר, תקופה בה שזורים אורות וצללים. הילד הרך, שגדל במנזרים, ולא ידע דבר על עצמו ועל יהדותו, משפחתו וקהילתו, משחזר בספר מקסים זה את קורותיו, ובייחוד את ההיסטוריה של שתי משפחות הוריו, "שתי משפחות שחיו, אהבו, הולידו ילדים, שמחו ותרמו לחיי קהילה תוססים בקהילתם, קהילת סאראייבו".
תיאורי הילדות וההישרדות של הילד היהודי מסאראייבו מאפשרים לקורא להתוודע למקום, שעל אודותיו אין אנו יודעים די הצורך ואשר נדחק משום מה לשולי ההיסטוריוגראפיה. המחבר שוזר בין זיכרונות העבר לבין התקופות שאחרי המלחמה, בארץ-ישראל, ואף כי לסגנון זה יש קסם מסוים, לעיתים הקורא מתקשה להבדיל בין התקופות השונות. מכל מקום, פרט זה אינו פוגם בייחודו של הסיפור, המאופיין בגעגועים גדולים לעולם הילדות המאושר ולהורים האוהבים ובני המשפחה שאבדו.
הספר גדוש בתמונות ומסמכים והוא מומלץ לתלמידי בתי-הספר בחטיבות הביניים ובחטיבה העליונה.
