לארוג את סיפורי החיים: רה-ביוגרפיה של ניצולי השואה
איילה יחזקאל (פרידלר)
בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד
תל-אביב, 1999
272 עמודים
ספר ייחודי זה מסכם מחקר בו השתתפו אחד עשר ניצולי שואה, ילידי השנים 1920 – 1927. כולם מתגוררים בבאר-שבע, אנשים מצליחים שהשתתפו בבניית המדינה ותרמו להקמתה, כל אחד בדרכו. הם הגיעו לבאר-שבע בין השנים 1948 – 1955, וכולם משייכים את עצמם לראשוני העיר ולמייסדיה. מטרת המחקר הייתה לחשוף את המנגנונים הנפשיים אשר באמצעותם שיקם היחיד את טראומת השואה ואת אירועי חייו האחרים, כך שיוכל להכלילם ב"סיפור חייו" ולהתמודד. סיפורם של הניצולים נושא עמו את הדגם הפסיכולוגי האישי, המבהיר כיצד שיקם כל אחד מהם את חוויות הרדיפות והתלאות ואת מכלול אירועי החיים מהעבר, קיים תהליך "רה-ביוגרפי" (תהליך התיקון הסיפורי) והגיע ל"זהות רצופה" שפניה אל העתיד. ההנחה המרכזית של המחקר הייתה, שניתן להסביר את ה"רה-ביוגרפיה" על-ידי מחזוריות פסיכולוגית של "תיקון" הרע. בניגוד לפרשנות הפונדמנטליסטית, הגורסת כי העבר המוכתם הוא ספר חתום, יכולה הפרשנות האישית של האדם להיות מונחית על-ידי "צופן-על" פלורליסטי, המדרבן אותו לבחירה חופשית של פירוש המתאים לו כשיקום אישי. אחד עשר המרואיינים שנענו להשתתף במחקר הצליחו לשזור בראיון את חייהם ל"סיפורי חיים" שיש להם התחלה, אמצע וסוף, כלומר, במהלך הראיונות הם עברו התנסות "רה-ביוגרפית". מניתוח סיפורי החיים ניתן היה ללמוד על גורמים התורמים להתמודדות מוצלחת עם טראומה ועל גורמים מעכבי התמודדות. סיפורי החיים המופיעים בספר כוללים אפוא את ה"שברים" ואת ה"תיקונים" שערך המרואיין במהלך חייו באמצעות התנסות מגוונת בפירוש חוזר. ה"רה-ביוגרפיה" אמורה ליצור הרמוניה ושלמות פנימית של האדם עם חייו, תוך כדי העלמת קטעים כואבים ביותר מחייו. כל אחד מהמרואיינים תרם ועודנו תורם לחברה, בדרכים שונות, ומרגיש את הצורך להעניק מעצמו לזולתו. כך למשל, שושנה (העדיפה להופיע בשמה הפרטי בלבד) מקדישה מעתותיה לקליטת עולים ומעניקה להם "תרומה ברוח לקחי השואה. הקליטה הייתה הגשר שלי לחיים, כי על ידי כך שהצלחתי לעזור לאחרים, אני עצמי שבתי לתחייה".
מרים, שכילדה נמנעה ממנה האפשרות ללמוד ולרכוש השכלה, מצאה סיפוק רב בהקמת אטליז מצליח שזכה בפרסים על רמת ניקיונו ורמת השירות בו, ובעקבות הצלחה זו נבחרה לנהל את סניף עלית בבאר-שבע.
אשר אוד הצליח בעבודתו בחברת החשמל, התקדם וייצג את העובדים בפני ההנהלה. גם לאחר פרישתו לגימלאות הוא עוסק במקצועו, ובין השאר עוזר לניצולי שואה אחרים הזקוקים לתיקונים בתחום החשמל. הוא גם עבר הכשרה ב"יד ושם" כדי לספר את עדותו לקהל הרחב.
דוד הקים חברה לעבודות עפר ולסלילת כבישים, השתקם כלכלית ולאחר צאתו לגמלאות הוא מקדיש את כל זמנו למסירת עדותו בפני בני נוער ומתלווה למסעותיהם לפולין.
וכך איש איש וסיפור תרומתו החיובית לחברה בה הוא חי, מתוך מחויבות לעברו בשואה, לעולמו האישי שחרב, ושאותו השכיל לשקם בארץ.
