המלון הלבן
ד.מ. תומס.
זמורה ביתן
תל-אביב, 1983
222 עמודים
פתיחה
"אנו חיים בזמן משונה ומיוחד במינו. אנו נדהמים לגלות שהקדמה כרתה ברית עם הברבריות"
את הדברים האלו כתב פרויד בסיום חלקו השני של חיבורו האחרון "משה האיש והדת המונותיאיסטית" רגע לפני שעזב את וינה לגלות בלונדון, שם נפטר. מי שמכיר את כתביו של פרויד ויקרא את חיבורו זה, יגלה כי קולו של פרויד השתנה. הוא עדיין בטוח ביכולתה של הפסיכואנליזה להסביר את המציאות, אך רעיונות שאותם פסל או לא ייחס להם חשיבות רבה, כגון תת-מודע קולקטיבי, טראומה חברתית או שאלת היהדות והאנטישמיות, זוכים לראשונה לפיתוח רציני. מעבר לכך, המשפט שצוטט לעיל אינו רק חיווי דעת אלא גם הצהרה דרמטית, מאחר שזו הפעם הראשונה, ולמיטב ידיעתי היחידה, בה פרויד נסוג מאמונתו בנאורות, כלומר מהתפיסה לפיה הקדמה והתרבות הנן המגן מפני היצרים האלימים שבאדם.
פרויד עצמו נפטר לפני שיא אירועי השואה, אך ניתן לראות רגע פקפוק זה כסימן ראשון לסוגיות שאליהן נדרש העולם המערבי לאחר השואה, במה שכונה "השבר התרבותי". הרעיון הבסיסי העומד מאחורי מושג זה הובע על ידי הוגים רבים, שטענו כי השואה טִלטלה בעוצמה את התרבות המערבית טלטלה כה עמוקה, עד שאחריה ישנו ספק רב בכוחה של תרבות זו לתאר את המציאות ולהשפיע עליה. אולי בשל עוצמתו של אותו משבר טושטשה העובדה שלמעשה ניתן לחלק את אותו המשבר לשתי רמות שונות: הרמה הייצוגית, כלומר יכולתה של האמנות לתאר נאמנה את המציאות המזוויעה, והרמה שאותה ניתן לכנות פילוסופית, קרי התהייה אם ניתן לתפוס את השואה בכלים המחשבתיים שפותחו לפני התרחשותה. יש לציין כי לא ניתן לנתק את שתי הרמות של המשבר מאירוע פילוסופי דרמטי אחר, מעליית הזרם שמכונה הפוסט-מודרני, או הפוסט-סטרוקטורליסטי, שניתן לצמצם בגסות את טיעונו לכפירה בקיום של אמת חד-משמעית. פעמים רבות, ובמיוחד בכל הנוגע לשואה, ישנם היוצאים חוצץ כנגד הרוח-הפוסט מודרנית בטענה שהיא מביאה לזילות האירוע, ברם מבחינתם של הוגים אלו השואה היא דווקא הגורם שמחייב את האינטלקטואל לצאת כנגד האמת המדעית האחת, לאחר שהאמת האחת, שמתיימרת להעמיד פני מדע, כבר היוותה את הדלק המחשבתי לעוולות.
לכאורה נראה כי אמן היוצא מתוך העולם הפוסט-מודרני נהיה מיותר, שהרי מוטל ספק הן ביכולתו לייצג את המציאות והן ביכולתו להסבירה. אולם לא כך פני הדברים, ופעמים רבות דווקא יצירה היוצאת מתוך עולם זה יכולה לאתגר הרבה יותר את הקורא, לפרק אך גם לאפשר איחוי מחדש של החוויה האנושית, כפי שברצוני להדגים באמצעות היצירה "המלון הלבן" מאת ד.מ תומס.
המלון הלבן
"המלון הלבן" הנה יצירה שמאתגרת את הקורא ברבדים רבים. היא מחולקת לשישה חלקים, כאשר כל חלק כתוב בצורה אחרת, והחיבור ביניהם לעתים תלוי בקורא שצריך לארגן בעצמו את מבנה העלילה. החלק הראשון כתוב כאריה, שהיא סוגה השייכת לאופרה, וישנה התאמה בינו לבין המוזיקה באופרה "דון ג'ובאני". קטע זה כשלעצמו אינו ברור כלל, והוא רצוף בתיאורים מיניים בוטים על הרפתקאות מיניות של הדוברת. יש לציין כי אף שקטע זה נראה פרובוקטיבי, הוא עדיין ממוקם עמוק בתוך השיח הפסיכואנליטי בראשיתו, שראה באדם יצור מלא יצרים, אשר מתועלים בעזרת התרבות לערוצים חיוביים.
החלק השני הנו סיפורי יותר, והוא מסופר בגוף שלישי, אך עד מהרה מתגלה כי חלק זה מתכתב עם החלק הראשון, דהיינו הוא למעשה כתיבה בפרוזה של אותם האירועים המתוארים בחלק הראשון.
התיאור הריאליסטי נותן תחילה תחושה של קרקע מוצקה, עד שלקראת סופו תחושת המציאות הברורה מתחלפת שוב במציאות הדומה יותר לחלום. לאחר מכן מגיע החלק השלישי, שמחקה באופן מוצהר את הדרך שבה כתב זיגמונד פרויד על דרכי הטיפול באמצעות תיאור המקרה של המטופלים. חלק זה הנו בעיניי החשוב ביותר. בדומה למקרים אחרים של פרויד, כגון האנס הקטן או איש הזאבים, המחבר, שכותב בקולו של פרויד, עוקב אחרי המטופלת, ואז אף נחשפות חוויות הילדות (העובדה שאמהּ ניהלה רומן עם דודהּ) שמאוחר יותר הובילו אותה לפתח את התסמינים הנפשיים. אז גם מסתבר כי שני החלקים הראשונים היו חלק מדרך הטיפול, ונבעו מבקשתו של פרויד מהמטופלת לתאר את חלומות הסיוט שמהם היא סובלת. כמו בכל טיפול, בסופו של דבר מגיעה המטופלת להבנה על אודות נפשה, והטיפול מסתיים כאשר מצבה הנפשי משתפר. חשוב לציין כי אף שמדובר בחיקוי של לשונו של פרויד, אין מדובר בפרודיה שמטרתה להקצין עד לאבסורד את שיטתו, אלא במשהו הדומה יותר למחווה:
"(...) הגיע הזמן לסכם את הידוע לנו על מקרה האישה הצעירה הזאת, שהמזל לא האיר לה פנים. נסיבות משנות חייה הראשונות חברו יחד והעמיסו עליה משא כבד של אשמה. כל ילדה קטנה המגיעה לשלב האדיפאלי, מתחילה לפתח דחפים הרסניים נגד אמה"
לאחר חלק זה, שמארגן לכאורה את היצירה עד כה, מגיע החלק הרביעי, שחוזר אל הסיפור בגוף שלישי ואל המטופלת, אשר עתה נקראת בשמה האמיתי. בחלק זה ניתן לדבר על שני זרמים עיקריים ומנוגדים: הראשון הוא התחושה שלפיה כל החלקים שנמסרו עד כה חוברים ביחד לכדי דמות שלמה, שעל מעברה לרוסיה בעקבות בן זוג אנו עוקבים. אך אל מול זרם זה ישנם שני אירועים מפתיעים שיוצרים תחושה של חוסר נוחות. ראשית, מתברר כי פרויד הוטעה וטעה בפרשנותו, וכי העילה האמיתית לטראומה הנפשית שממנה סבלה המטופלת הנה התקפה אנטישמית לה נפלה קורבן בזמן המהפכה הרוסית. אירוע נוסף הנותן תחושה דומה של הבעת חוסר אמון בשיטה הפסיכולוגית הוא העובדה שהגיבורה הראשית מגיעה למלון הדומה מאוד למלון שעליו חלמה לפני כן בזמן הטיפול.
על אף רגעים אלו, ששוברים במעט את תחושת הסדר, אנחנו עדיין נמצאים בעולם המשתייך אל אירופה של לפני המלחמה. דימוי זה של בית ההארחה, או בית המרפא, הנו אחד המקובלים ביותר בספרות האירופית עד מלחמת העולם השנייה, לרוב כמקום קוסמופוליטי, שבו נוצרת זהות או אחווה אירופית בין אורחים המגיעים ממדינות רבות. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא "הר הקסמים" מאת תומס מאן, שעוקב אחרי האנס קטסטרופ במשך שהותו בבית המרפא ומסתיים בקריסה הכללית של מלחמת העולם הראשונה. עולם המושגים של חלק זה הוא עדיין כזה המשויך לאירופה של פרויד, לעולם שבו יכולה להתקיים אנטישמיות, אך בה בעת ישנה תרבות אשר מסוגלת לפרוק את המתחים ולשמור על צלם האנוש.
אירופה היא עדיין מקום של זהויות רבות, ולמרות הטעות שעשה פרויד השיטה שאותה הוא פיתח מצליחה להביא את המטופלת אל מטרת הטיפול, שהיא לדידו לגרום למטופל להצליח לעבוד ולאהוב. רק אז מגיע החלק החמישי, המערער ביותר, והוא מתאר את קורותיה של אותה גיבורה, שכאמור חזרה לברית המועצות ושוהה בקייב עת כובש הצבא הגרמני את העיר. היא עצמה, כמו שאר היהודים, נשלחת לבאבי יאר, שם היא נרצחת עם בנה ביריות יחד עם רוב יהודי העיר. שפת הכתיבה בחלק זה עוברת שוב שינוי, ועתה היא דבקה בתיאור הריאליסטי. הקטע מבוסס על עדויות אמיתיות, והוא אינו בוחל בתיאור כל הזוועות שהתרחשו שם, כפי שניתן לראות:
"נשמע קול שקשוק אתים ואחריו חבטות עמומות בנחות העפר והחול על הגוויות, כשהם הולכים וקרבים אל האישה הזקנה [ליזה הגיבורה], שהייתה עדיין בחיים. עפר החל נופל עליה. דבר קשה מנשוא הוא להיקבר בחיים. היא זעקה בקול חזק ונורא: אני חיה. ירו בי, בבקשה! (...)"
בסופו של הקטע, לאחר מותה של הגיבורה, מופיע החלק השישי המנחם, שבו נמצאת הגיבורה במקום לא ממשי המזכיר גן עדן, אך ייתכן שמדובר על מקום המזכיר את מדינת ישראל. ודווקא במקום זה חווה הגיבורה תחושה של אושר, שמופיע בסופו של הרומן:
"(...) ריחו של עץ אורן עלה באפה. היא לא הצליחה למקם אותו, להבין מניין בא... הדבר הציק לה באורח מסתורי כל שהוא, אך מילא אותה באושר"
ניתוח
אם נבחן את "המלון הלבן" בהתאם לשתי הרמות של השבר התרבותי, זו הנוגעת ביכולת לבטא את המציאות וזו העוסקת בשאלה אם כלי התרבות שפותחו במערב עדיין יכולים לעזור לאדם להבין את המציאות, נראה שרומן זה מאתגר את שתיהן. ראשית, במקום לבחור בתצורת כתיבה אחת, הוא עובר בין סוגות רבות, שקורסות זו אחר זו. אך רמה זו אינה החשובה ביותר במקרה זה, אלא דווקא שאלת יכולתה של התרבות לגשר בין האדם לעולם. בעיניי נדמה כי מי שרוצה להבין בעיה זו לאשורה, ימצא רומן זה ככלי מצוין להבנת הבעיה.
המעגל המתרחב, שמתחיל בטיפול בפסיכואנליזה עצמו, עובר בחלק הרביעי אל המקום הגדול יותר, אל התרבות האירופית כולה, שעומדת עדיין בניגוד אל הברבריות. אך דווקא לאחר חלק זה מגיע החלק החמישי, שתוהה מה הטעם. קשה לקרוא חלק זה מבלי לשאול אם יש צורך בטיפול שעברה הגיבורה, ויותר מכך, האם הוא בכלל רלוונטי. התשובה לכך אינה ברורה ואינה חד-משמעית. שאלה שאותה צריך לשאול היא אם מדובר כאן במצבת זיכרון לתרבות שנמחקה בשל מלחמת העולם השנייה, כפי שעשה תומס מאן. אך ניתן להרחיק את השאלה עוד יותר ולתהות על אודות השבר עצמו: האם אנחנו יכולים לראות שוב את העולם כפי שראינו אותו לפני המלחמה? ניתן לפרש את המיניות המוחצנת המופיעה עוד לפני המלחמה וגם אחריה, כעוד הוכחה לקריסת הרעיון הפסיכואנליטי כגורם שיכול להסביר בדיעבד את השואה.
נדמה כי במישור זה הרומן בעיקר מציף את הבעיה, ומותיר את התשובה ביד הקורא. הצפה זו אינה בהכרח מנחמת, אך ניתן לראות בה את מה שליוטר תפס כתפקיד הסופר לאחר השואה. לטענתו, לא ניתן לייצג באופן מוחלט את השואה, מכיוון שהאירוע הוא כה גדול, עד שהוא יחמוק מכל ניסיון הגדרה, עד שהעדות תפקידה העיקרי הוא להראות את החסר, את השבר, את מה שלא יכול להיות מנוסח. תפקיד זה, תפקיד העד, אינו שייך בעיניו רק לניצולים עצמם, אלא גם לפילוסופים, ובעיקר לכותבים.
