לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה
דומיניק לה קפרה
תרגום: יניב פרקש
עריכה מדעית: עמוס גולדברג
בהוצאת רסלינג ויד ושם
ירושלים 2006
230 עמודים
דומיניק לה קפרה נחשב לאחד מבכירי ההיסטוריונים של ענף ההיסטוריה האינטלקטואלית בארצות הברית. ספריו הקודמים בתחום זה’ “לייצג את השואה” ו- “זיכרון לאחר אושוויץ” הקנו לו שם עולמי. בספר חשוב וחכם זה דן המחבר במורכבות הכתיבה והייצוג של אירועים טראומטיים קיצוניים כמו השואה. במישור נוסף דן המחבר בשאלה, כיצד על החברה להתמודד עם טראומות העבר שלה כדי להתגבר ולו באופן חלקי על אסונות העבר במטרה לכונן חברה צודקת יותר בהווה ובעתיד וכן בשאלת תפקיד האינטלקטואלים וחוקרי העבר בתהליך זה. הספר דורש מן הקורא ריכוז גבוה והתעמקות, אך מי שנכון למאמץ ולהשקעה בקריאה, יפיק מן הפרקים השונים שבספר הנאה אינטלקטואלית מרובה וירחיב את אופקיו בכל הקשור לעדים ועדויות מתחום השואה ופרקים אחרים בהיסטוריה. הפרק הראשון, הנושא את שם הספר ("לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה"), בודק סוגיות שונות כמו הקשר הפנימי הרצוי בין ההיסטוריון לבין האינטלקטואל הביקורתי, תפקידו של "הקול האמצעי" ב"כתיבת" הטראומה ההיסטוריה כדיסציפלינה תובענית על גבולותיה וסגירותה, ועוד.
בפרק השני, "טראומה, היעדר, אובדן", מנסח המחבר את הגדרתו לסוגיית ההבדל היסודי בין טראומה היסטורית לבין טראומה טראנס-היסטורית (מבנית). הוא גם מתייחס לשאלת הקונקרטיות ההיסטורית על רקע ה"מסוימות ההיסטורית".
הפרק השלישי מתקרב יותר לנושא השואה: "עדויות שואה: הקשבה לקולו של הקורבן". לה קפרה כותב:
"עדויות מחברות בין סוגיות תיאורטיות לבין ניסיונם של מי שחיו את האירועים וסבלו לא פעם אובדנים נוראים. הן גם מעוררות את בעיית תפקידם של הרגש והאמפתיה בעצם ההבנה ההיסטורית. ...מבטיהם ומחוות גופם של ניצולים דורשים אף הם קריאה והבנה. לפעמים אין דבר גראפי ומשמעותי יותר משפת הגוף ומהבעת הפנים של עדים ניצולים המתארים את העבר הממאן לחלוף."
המחבר מביא דוגמאות מאלפות מעדויות של ניצולים:
"חותם מיוחד מטביע סיפורה של האשה על ה"חבילה" (התינוק) שהחביאה תחת מעילה, ושנלקח ממנה בסלקציה כשהשתעל, תינוק שמאוחר יותר כפרה בקיומו או הדחיקה אותו, ושאת סיפורו סיפרה לבעלה באיחור רב".
גם הפרק הרביעי מתקשר ישירות לנושא השואה, ומעניק מימד חדש לוויכוח הישן על ספרו של דניאל יונה גולדהגן "תליינים מרצון בשירות היטלר. גרמנים רגילים והשואה". לה קפרה מוצא בהיבטים שונים שגולדהגן מביא חשיבות עקרונית, שלא זוהתה די הצורך וקובע שהוויכוח שעורר ספרו של גולדהגן אולי חשוב מן הספר עצמו. הפרק, הנקרא "מעוולים וקורבנות: מעבר לוויכוח על גולדהגן", מרחיב את היריעה בסוגיית הקורבנות בכלל וכולל את היחס בינם לבין המעוולים. לה קפרה מעלה על נס את העדויות הרבות על אכזריות הגרמנים הבלתי-מרוסנת, הנכללות במחקרו של גולדהגן ומסכם באומרו ש"הספר, בדרכו השנויה במחלוקת, העלה סוגיות שראוי לבחון אותן ברצינות, סוגיות הנוגעות למניעי המעוולים, שלעיתים קרובות אין מפרטים אותן די הצורך, מסבירים אותם במונחים כוללניים מדי, או ממעיטים בחשיבותם".
ספרו של לה קפרה מעורר השראה וצובע באור מחודש ותלת-ממדי מגוון של נושאים המצויים ברומו של העיסוק ההיסטורי והתיאורטי בשואה, תוך כדי התמודדות עם כמה משאלות היסוד של ההיסטוריוגראפיה ושל ההגות התיאורטית של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. משנה חשיבות אנו מוצאים בדיון על שאלת האמפתיה בעבודת ההיסטוריון וחוקר העבר, בצורות של העיבוד הקולקטיווי של הטראומה. ובייחוד בתפקיד העדויות של ניצולי השואה בהבנת העבר הטראומטי. ההקדמה המצוינת לספר נכתבה על ידי ד"ר עמוס גולדברג.
