כבר בתחילתה של המלחמה, נאלצו הילדים וההורים להתמודד עם מציאות שכללה פרידות ארוכות ולעיתים סופיות בין בני המשפחה:
"הדבר החל כבר בספטמבר 1939. הפצצות שהוטלו ממטוסים גרמניים לא בלי הבחנה על סמטאות יהודיות מיושבות בצפיפות, אשר מבחינה צבאית לא היה להן שום ערך, הרגו אלפי אבות ואימהות יהודיים...נשארו רק הילדים, מבולבלים, נפחדים, רצוצים...עיניהם היו פעורות וגדולות, הם התבוננו ולא הבינו..."
לאמי
מילים: ינקה השלס
רַע לִי, כָּל כָּךְ רַע,
וְאַתְּ הֲרֵי כֹּה רְחוֹקָה,
עֵינַיִךְ בְּחוֹל מְכֻסּוֹת היּוֹם
וְלִבֵּךְ הַיָּקָר פָּסַק לַהֲלֹם.
מַדּוּעַ כָּךְ בִּי פָּגַעַתְּ
מַדּוּעַ הִשְׁאַרְתְּ אוֹתִי לְבַד
בֵּין אֲנָשִים זָרִים?
כֵּיצַד אוּכַל לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת?...
מנחם מאיר ופרד ריימס, ילידי צרפת, הופרדו מהוריהם והועברו לבית יתומים. הם מתארים את תחושותיהם:
"...יום אחד הודיעו לנו ההורים כי נתנו את הסכמתם שנעזוב...הם הסבירו לנו שזה לטובתנו, כי הרי התנאים היו בלתי נסבלים...
פרד: אני זוכר את אבא עומד ליד המשאית, והוא בוכה ומשביע אותי, המבוגר יותר, להשגיח על האח הקטן שטרם מלאו לו תשע שנים.
מנחם: אני זוכר את אבא מרים אותי על המשאית ומסתכל לתוך עיני...אני רואה לנגד עיני עיניים כחולות, גדולות ועצובות. את אמא, שלא הספקנו להיפרד ממנה כי המשאית לא חיכתה ויצאה לדרכה, אני רואה עומדת על גשר העץ ומנפנפת לנו כאשר המשאית חלפה על פניה. לא העלינו על הדעת, לא הם ולא אנחנו, שלא נתראה עוד..."
פייגה נורמן
מילים: הצל
"לְבַד אֲנִי,
תּוֹקֵף אוֹתִּי בְּכִי.
אוֹי, אִמָּא נֶעֶלְמָה,
נוֹפֵל עָלַי מוֹרָא.
עַל מָה, עַל מָה
זֶה לִי קָרַה?
קוֹלִי אָרִים:
רְאוּ אֲנָשִים!
אָתוּר כֹּה וָכֹה
מִבְטָח לִי לִמְצֹא.
יָחִיד, עָזוּב, גַּלְמוּד,
לְאָן עָלַי לָנוּד?..."
אוה ארבן מספרת על הילדות שנגמרה:
"משם יצאתי אחר כך ברכבת לטרזין והיא לא הגיעה ממש לגטו. היא הגיעה כארבעה קילומטר לפני הגטו. כל אחד היה צריך לקחת את המזוודה שלו וללכת עם שלג עד הברכיים. היו ילדים קטנים, היו ילדים בוכים, היו ילדים בגיל שלי שפתאום הפסיקו להיות ילדים. זה קרה בן רגע, הילדות נגמרה. מי יכול לעזור לך?.."
רות בונדי, ניצולת שואה מגטו טרזינשטאט מתארת:
"16.11.1942 – בא אלי ילד קטן ובכה . הוא רוצה לנסוע אל הוריו, שעזבו כבר לפני זמן רב את הגטו ונשלחו למזרח. איך להסביר לילד, שאין טעם לנסוע למזרח, כי הוריו בוודאי בגטו אחר..."
אמא
מילים: שייקה פייקוב
לחן: שייקה פייקוב
ביצוע: שולה חן
אימא מדוע הקיץ חלף
למה נושרים העלים
אימא כיצד זה סובב העולם
איך נולדים ילדים
אימא מדוע זה יש מלחמות
למה רבים בני אדם
אימא מדוע שותק אלוקים
ולא עוצר בעדם
אימא, הוי אימא
חבקיני חזק
ולעולם לא נפרד
אימא אותך הן אהבתי מכל
אימא השיר לך הוא עד
במציאות זו נדרש הילד לנסות וליצור לעצמו עולם מאוזן בין המציאות שנכפתה עליו, בין יכולתם המוגבלת של הוריו לסייע לו ובין כוחו שלו להתמודד עם האתגרים. הפרֵדה מההורים אילצה את הילדים לקבל על עצמם אחריות ועצמאות. החברויות והקשרים העמוקים שנוצרו בין הילדים במעונות השונים, חברויות שלעיתים היוו מעין 'משפחה שנייה', עזרו לילדים לעבור את הקשיים עמם נאלצו להתמודד.
"ברחוב קרוכמלנה (Krochmalna) ישנו חדרון בלי זגוגיות, בלי דלת, ובחדר – שלושה ילדים. מאשה בת ה – 10 היא כבר כמעט שנה תמימה המטפלת היחידה של אחותה בת הארבע ושל אחיה בן ה – 15, המשותק. היא פושטת יד בצד זה ובצד השני של השער. מוכית, בעוטה, לא פעם חומקת בנס מתחת לרגלי הז'נדרם (השוטר) הזועם. לא פעם נופלת מהחומה – אך אף פעם לא חזרה הביתה בידיים ריקות."
"עוד חוויה לא נשכחת הייתה לי: לפני שבוע אימא הרגישה רע מאוד והייתה זקוקה לעוגות. סיפרתי לבנות שאני אומללה, כי אין לי מה לתת לאימא. הבנות לא אמרו כלום, ובערב מצאתי על מיטתי צרור עוגות. לא יכולתי אפילו להגיד תודה, כל כך הייתי נרגשת. ואז הבנות אמרו לי שאוכל לפנות אליהן תמיד כשאצטרך משהו בשביל אימא."
"...בכל כוחנו אנו נכספות להתרחק מפה, ללכת הרחק מן המקום הזה, אבל פתאום אני חשה כמו דקירה ומשהו מושך אותי חזרה: זו הידידות של בנות החדר שלנו, איתן למדתי לחיות יחד, איתן הייתי לשלמות אחת, יחד נשאנו טוב ורע, שמחה ועצב, ומהן יהיה לי קשה להיפרד."
היה לי חבר היה לי אח
מילים: יורם טהרלב
לחן: יאיר רוזנבלום
ביצוע: להקת חיל האוויר
במקום שאליו אני הולך
היו רבים כבר לפני
השאירו שביל, השאירו עץ
השאירו אבן לרגלי
ומה אני אשאיר אחרי
האם אשאיר איזה דבר?
איני רואה את צעדי
איני רואה את צעדי
ומי יראה אותם מחר?
הייה לי חבר, הייה לי אח
הושט לי יד כשאקרא
הייה לי חבר, הייה לי אח
הושט לי יד בעת צרה
אני אחיך אל תשכח
הייה לי חבר הייה לי אח...
ניתן לראות כיצד בחלק מן המקומות, הנוער הבוגר ניסה להיות בעל יוזמה, רגיש וקשוב למען הילדים הצעירים יותר וראה את משימתו זו כבעלת חשיבות רבה.
"חברינו, שהכירו בסכנות הצפויות לילדים ולבני הנעורים, עשו הכל כדי להעבירם בלי נזקים גופניים, רוחניים ומוסריים את תקופת השבי בגטו, ולאפשר להם התפתחות חיובית. חברינו סידרו באולמות ענק את חדרי הנוער הראשונים והתחילו לדאוג לילדים מכל הבחינות, בהבינם, שלא יוכלו לעזור לילדים, אלא אם כן ירחיקו אותם ככל האפשר מחיי המבוגרים".
"...לפעמים הגיעו אלינו ילדים שאיש לא ידע את שמם, ולא באיזה שפה הם מדברים. הילדים בכו מחוסר אונים והרגשת עזובה. אנחנו חיבקנו אותם ושימחנו אותם, ודמעותינו היו מתערבות בדמעותיהם..."
יאנוש קורצ'אק כתב על הצורך והגעגועים של הילד לדמות קרובה ומגוננת:
"בדממת הנשימות הרדומות...נשמעת התייפחות...זה לא ילד בוכה, זה מאות שנים בוכות, זה הכאב והגעגועים מקוננים...
יש רגעים כאשר הילד אוהב אותך אהבה בלי מצרים, כאשר הוא זקוק לך כמו לאלוהים בעת צרה; ילד שחלה וילד שחלום בלהות הבעית אותו בלילה.
זכור לי לילה שביליתי בבית חולים, ליד מיטת ילדה חולה. מזמן לזמן הגשתי לה חמצן לנשימה. מנמנמת, החזיקה חזק את ידי. לכל תנועה מתנועות ידי נתלוו מילים שלחשה מתוך דמדום למחצה, בלי לפקוח את עיניה: 'אמא, אל תלכי...'"
מילה טובה
מילים: יעקב גלעד
לחן: יהודית רביץ
ביצוע: יהודית רביץ
אפילו בשרב הכי כבד
ידעתי שהגשם עוד ירד
ראיתי בחלון שלי ציפור
אפילו במשב סופה וקור
לא פעם זה קשה
אבל לרוב מילה טובה
מיד עושה לי טוב
רק מילה טובה
או שתיים לא יותר מזה...
תמיד השארתי פתח לתקווה
אפילו כשכבתה האהבה
חלמתי על ימים יותר יפים
אפילו בלילות שינה טרופים
חלק מהנוער הבוגר הבין את גודל התפקיד המוטל עליהם וניסה בכל כוחו לשוות לחיי הגטו צביון נורמלי כמה שניתן ולעיתים אף להשכיח מהילדים את קשיי היומיום בהם היו נתונים:
"...שלום קופר הוא איש אשכולות, הוא אהב אותנו ואנחנו אהבנו אותו. והוא ניסה בכל כוחו, באיזושהי דרך להמתיק לנו את החיים המרים האלה , הוא הצליח לפחות להפיח בנו רוח חיים, וגם תקווה. תקווה שאנחנו נחיה עוד חיים נורמלים, ונעלה ארצה ונגיע לארץ ישראל. כבר במרישין הזה, המשועבדת, חמישים אחוז כמעט חיינו את חיי הארץ החופשיים כי שרנו שירים עבריים..."
יצחק רודאשבסקי, מגטו וילנה כתב ביומנו:
"22.10.42 – החוג שלנו להיסטוריה פועל. אנחנו שומעים הרצאות: על המהפכה הצרפתית הגדולה, על תקופתה. המגמה השניה בחוג להיסטוריה, העוסקת בתולדות הגטו, פעילה אף היא... 18.3.43 – לעיתים קרובות אני חושב לי: לכאורה בגטו – ולי חיים מלאים וגדושים פעילות רוחנית: אני לומד, אני קורא, מבקר בחוגים. הזמן רץ כל כך מהר, והעבודה כה רבה. הרצאות, מסיבות, לעיתים קרובות אני שוכח שאני בגטו..."
אבי פישר שימש כמורה ומדריך בבית הבנים הצ'כים בטרזין:
"הלימודים התקיימו בשעות הבוקר, בלי ספרים...בלי לוח. הילדים, על פי רוב, רצו ללמוד ואהבו ללמוד. דווקא אולי משום שהרגישו שהדבר נשלל מהם...הם היו מאוד עצמאיים בהשוואה עם ילדים בתנאים נורמלים. גם בעבודת כפיים, גם בנטילת אחריות על עצמם. הם גם היו אמיצים, אומץ ליבם בהחלט הפתיע...הם היו מוכנים לכל פעולה חברתית, תרבותית, הופעה פומבית..."
אך למרות המאמצים להשכיח מהילדים את מוראות הגטו, חוו הילדים מציאות שכללה גם אובדן, גירושים ומוות ונאלצו להתמודד עם פרידה והשילוחים אל מקום לא ידוע. כך נכתב ב"קמרד", כתב העת של בני 13 – 14 מגטו טרזינשטט:
"טרנספורט. טרנספורט בא לפתע פתאום כמו ברק. הוא פגע בכעשרים מהנערים שלנו...אבל לא היה מה לעשות...במשך כל הבוקר ארזו הנערים שבטרנספורט את חפציהם ואנחנו עזרנו להם...הגיע יום ההתייצבות ...בכל העיר שררה פאניקה 'הם כבר עולים לרכבת'...מיד היינו כולנו על רגלינו, הלכנו לעזור לחברינו עם המזוודות. כולנו הולכים כד לתחנת הרכבת, בכל מקום מלא אנשים...כמה מילות נחמה ועידוד, ברכת שלום אחרונה ובכר הם בתוך הקרון. אנחנו עומדים שעה קלה ומסתכלים. חבל...חבל... הערב הראשון בלי חברינו...מי יודע איפה הם?...כל אחד שקוע במחשבותיו. בבוקר כבר השתפר מצב הרוח מעט. סוף סוף, לכל דבר חייבים להתרגל..."
לפנות ערב עם שמש
מילים: אלמוני
עִם שֶמֶש לִפְנוֹת עֶרֶב מוּל תְּכֵלֶת הַשָמַיִם
מִתַּחַת לְנוֹפוֹ שֶׁל הָעַרְמוֹן הַנֶּהְדָּר
אֲנִּי יוֹשֵב: עָפָר עַל הָעֵינַיִם
כִּתְמוֹל-שִלְשוֹם וּכְמוֹ הַיּוֹם, וּכְמוֹ מָחָר...
בְּפַז הַשֶׁמֶשׁ מְרֻקָּם הָאֹפֶק
וְכָל גּוּפִי נִמְשָׁךְ לְזִיו שְׁחָקִים,
דּוֹמַנִי כִּי עַל פָּנַי נָח שְׂחוֹק הַתְּכֵלֶת,
אַךְ בְּקִרְבִּי שָׁמַיִם זוֹעֲקִים
וְהַלִּבְלוּב בַּכּׁל, הַכֹּל עוֹלֶה-פּוֹרֵחַ,
וּמְבַקֵּשׁ לָעוּף וְלֹא יֵדַע אֵיכָה.
עַל כֵּן אֶרְצֶה לִחְיוֹת – לִהְיוֹת כְּעֵץ שָׂמֵחַ
לִצְחוֹק כְּעֶרֶב זֶה מוּל עֵמֶק הַבָּכָא
שיר זה חובר על ידי אחד מילדי גטו טרזינשטט, 1944
גברים, נשים וטף התמודדו עם מציאות יומיומית מורכבת של חיים בצל המוות: הם ניסו להמשיך ולקיים מסגרת משפחתית על אף ההפרדה בין חברי המשפחה. קולם של הילדים פותח בפנינו צוהר אל מקום בו שמשו בערבוביה כוח החיים והתקווה לצד הכאב, האובדן והמוות.
"בשעה שש הסתדרנו, כל יושבי המעון, בחצר, למפקד שבת ואחריו נערכה תפילה בפרוזדור...זה עשה עלי רושם עצום, ובכיתי בליבי על אהובי הרחוקים ...התיישבתי יחד עם כולם במעגל סביב השולחן. נהניתי לשמוע איך שרו והקריאו וספרו, כל זה היה זר לי. רקדו גם הורה ושרו. כאשר שכבתי לישון הרגשתי לראשונה זה זמן רב – מוגנת ובטוחה..."
אגון רדליך, אשר נבחר על יד ראש היודנראט בגטו טרזינשטט על מנת לנסות וליצור תנאי חיים סבירים לאלפי הילדים בגטו, הקים את בית הילדים הראשון בפברואר 1942. ביומנו הוא כתב:
"13.6.1942 – שבת
אהובתי, אלה ימים מלאי דם וצער
כאשר האדם בודד ומשתוקק לנשיקה כילד
כאשר האדם מצפה למישהו שילטף אותו
אהובתי, אלה ימים כאשר נמלט אל תוך הלילה
לחלומות ולתמונות ששמר בתחתית לבו
אל הזיכרונות, המשאלות, הכיסופים למחר טוב יותר
לשלוות אלוהים, שגם הוא יזכה בה
כאשר החיים יהיו טובים, שמחים ושלווים יותר..."