זיכרון השואה בתקופת השואה
"רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים." כך ביקשה דוניה רוזן בצוואתה הרוחנית לאחר המלחמה . דוניה היתה ניצולת שואה מפולין, חיה בגטו, נאסרה על ידי הגסטאפו וניצלה על ידי אישה אוקראינית. דוניה כתבה בכאב וביקשה מאתנו לא לשכוח את הקורבנות אשר לא זכו למקום קבורה, למצבות זיכרון ולעיתים אף לא לשם. בטקס זה אנו מבקשים למלא את צוואתה של דוניה.
חולדה, בתם של רוזאלקה ושל מאנאק, כתבה מכתב פרידה לקרוביה באפריל 1943. מכתב זה נמצא עם מכתביהם של הוריה לאחר חיסול יהודי העיירה הוסיאטין שבפולין.
"האהובים עלי מאד! תקף את כולנו בולמוס של כתיבת מכתבים לפני המוות. אם למישהו מאתנו מכירים בחוץ לארץ - הריהו כותב ומאמין שמרצחינו יבואו פעם על עונשם. בשבילכם יהיה זה בלתי מובן - מכתב זה, מילים אלו והתמונות שהן מתארות, לא יחדרו להכרתכם. ואין זה מפליא אותי כלל, כי הרי גם אני, הנתונה במלוא הכרת הדברים האלה, אין ביכולתי להאמין באכזריות ממין זה. [...] הנני כותבת וכותבת, אך בכל זאת לא עלה בידי אפילו במעט מן המעט למסור את אשר עבר עלינ ו כל אותו הזמן. הן לא אוכל למנות את כל התכווצויות הלב לפני כל אקציה מתקרבת; לא אוכל גם לתאר את הפחד האיום אז, כשנכנסו הגרמנים למחסן שלנו, או כששברו את מקלטנו. אין באפשרותי לתאר לכם את התמונות במקלט, כאשר הם לעגו לגברים שלנו על שאינם מגינים על נשיהם וילדיהם [...] ובכל זאת הננו חיים עוד, לא נטרפה עדיין דעתנו, איננו בוכים ולא צורחים. הננו חיים... רוצה הייתי שתפרסמו בזמן ההכרעה מכתבים אלה (הם יהיו רבים)... שלכם, חולדה"
גן נעול
מילים: רחל
לחן: שוקי שוקי
ביצוע: שוקי ודורית
מי אתה? מדוע יד מושטת
לא פוגשת יד אחות?
ועיניים, אך תמתנה רגע,
והנה שפלו כבר נבוכות
גן נעול - לא שביל אליו לא דרך.
גן נעול - אדם. גן נעול.
האלך לי, או אכה בסלע
עד זוב דם.
משה ודוד ביקשו להנציח את סיפורם מול המוות הקרוב בדרכים שונות:
"משה החליט אפוא, בשבתו בבונקר, לכתוב במו ידיו באותיות של ספר תורה, סידור חדש, שיהיה גם מזכרת לזכר בני משפחתו שנהרגו על קידוש השם, וגם אחריו - אם יגזר גם עליו למות. ואולם עיקר כוונתו הייתה: שהעולם לא יישאר, חלילה, בלי סידור. השיג נייר, דיו ועט, ובמשך חודשים מרובים ישב במחבואו וכתב את הסידור על פני עמודים ארוכים ורחבים, בכתיבה קדושה, כמו שכותבים ספר תורה. בין התפילות, ולעיתים בגוף התפילות עצמן, ציין במקומות רבים את שמות קדושי משפחתו."
לאחר המלחמה הובא הסידור לישראל.
דוד קוניצפולר, בנה של חנה ציפורה, סיפר כיצד נפרדו מאמם לפני אקציית הגירוש בגטו צ'נסטוחוב:
"בסיימה את הלגימה, אומרת אמי דברי פרידה - שהם בעצם לפי תוכן הדברים מעין בשורת פגישה מחדש. [...] היא מצווה לא לשכוח ולא להשכיח מן הזיכרון והלב את חובת כיבוד אב ואם, שבעולם האמת, בעליית קדיש ובעלייה על הקבר ביום השנה, אם בכלל יהיה מקום קבורתה וישאר ממנה זכר..."
גם אסירי מחנה אושוויץ ביקשו ודאגו לזיכרון לדור אחרון:
"...אנחנו מוכרחים בעצמנו לספר עלינו... ובכן, חברים, כתבו, רשמו קצרות וחריפות, קצרות כימים שנשארו לנו לחיות, חריפות כסכינים המכוונים ללבותינו. יישארו דפים אחדים בשביל ייוו"א, בשביל הארכיון של כאב יהודי, יקראו את הדברים אחינו, שיישארו חיים וחופשיים, ואולי גם ילמדו הם קצת מזה ואנחנו מבקשים את הגורל: יהי רצון מלפניך שתשים דמעותינו בנאדך להיות, שיבואו בידים נאמנות וימצאו תיקונן".
ים השכחה
מילים: נתן יונתן
לחן: חני דינור
ביצוע: חני דינור
כשהים יכסה אותנו
ים השכחה הכחול
כשהמחשבות ינוחו קצף לבן רועד על החוף
כשהקונכיות יקשיבו איך צועק בלבן הריק שאון הרוחות
כשיפתחו כל הצדפים
ויסגרו ספרי חכמה על המדפים
ונהיה ריקים ושקופים וגמורים כמו שעון החול
ולא יהיו שטפונות
את שירי הים שלנו יקראו בלי פחד
ילדות קטנות.
זיכרון השואה בקרב הניצולים
לאחר השואה ביקשו הניצולים להנציח את קרוביהם ומכריהם שנספו. הם קיוו להשיב להם פנים וזהות שהנאצים רצו למחוק. הם ניסו להעמיד להם זיכרון ממשי וחי שיכיל ולו חלק קטן מחייהם העשירים.
אגנס ששון תיארה את המפגש הקשה עם הזיכרון:
"זכרונותי עשויים מאפלה ומאבדון; יגון, יאוש, חורבן - הכל נתון בתוך מעטה של קדרות אפורה. אין לי זיכרון של צבע או חומר. אינני יכולה לזכור אביב או קיץ, או מראה של פרחים וצמחים. כאילו שהחושים היותר עדינים שלי נרדמו באותה תקופה אפלה בחיי, והונח מנעול על כל מה שיכולה היה לעורר את מוחי ואת זיכרוני מול יופי או הנאה. אולם, למרות זאת, למרות חולשות גופי, משהו, איכשהו, עזר לי לשרוד את השנים המייאשות ההן. אלוהים העניק לי את רוחי ואני רוצה להאמין שזה יחד עם האמונה והביטחון באל עזרו לי לעבור הכל".
יצחק כהן יליד סלוניקי, ניצול אושוויץ-בירקנאו, מרבה להופיע בפני קהלים שונים ולספר את סיפורו האישי ואת סיפורה של קהילת סלוניקי:
"אני מרגיש חובה לספר את הסיפור האישי שלי, ובאמצעותו את סיפורה של קהילת סלוניקי, גם כדי שהדור הצעיר ידע מה קרה, וגם כדי להתמודד מול מכחישי השואה. כל עוד אנו, ניצולי השואה, חיים, עלינו לספר את הסיפור ולעמוד ככל האפשר מול המכחישים. הסיפור של יהודי יוון לא היה ידוע כמעט, והרי 96% מקהילת סלוניקי נספו בשואה. אני מקווה שבני הנוער יקראו וילמדו, ידעו ויזכרו. אני רואה שהיום יש מודעות מאוד גדולה לנושא השואה, והדבר חשוב בעיני.
אני גם מקווה שאהבת הזולת תתגבר על השנאה ועל היצרים, ושדבר זה ילמדו בעולם כולו. אני, ששרדתי יחידי מכל משפחתי, לא איבדתי את התקווה והאופטימיות, ואני מקווה שהאמונה באדם תמשיך ותתקיים."
הזיכרון הוא ערך מרכזי לעם היהודי. זיכרון השואה נכנס למעגל השנה היהודי באמצעות הזכרת נשמות, קינות במועדים שונים.
מקינתו של הרב אנדרה ורישארד נהר על קדושי השואה:
קינה
מילים: הרב אנדרה ורישארד נהר
"עת ישבו אבותינו בזכרם את ציון גם בכו מרורות
[...]
ולבניהם אנו, מה עוד נותר?
לא דמעה, לא נשימה, לא חיים, לא מיתר;
איש לא יביע את שבשרנו קורע
את סערת רוחנו לבטא לא ידע;
הזיכרון הוא לנו סיוט חסר צורה
הכאב - אך דומיה מעיקה.
[...]
למען תספרו זאת לבניכם ובניכם לבניהם,
ובניהם לדור אחרון למען ידע;
את אשר הותיר היריב האויב בִּלַע
את שֶׁמִן האויב פלט בא הצר ושיסע,
את הנותר מן הצר הרוצח כלה,
ויהי כאשר אמר לנו, כן היה."
רחל אוירבך, ניצולת שואה מגטו ורשה שעלתה לארץ, כתבה:
"יזכור אלוהים נשמת אבי מורי ונשמת אמי הורתי, יזכור אלוהים נשמות כל אהובי, שהלכו לעולמם במיתה איומה ומשונה - טרם זמנם... הנה חזיתי בדמיוני כי עומדת אני בעודי ילדה קטנה על ספסל מאחורי גבה של אמי, [...] בהתרוממי על קצות אצבעותי מסתכלת אני בעד האשנב לעזרת הגברים של בית התפילה אשר נוסד בידי סבי. והנה הכה הגבאי [...] שלוש פעמים במחזור על השולחן וקרא בקול רם, שישמעוהו היתומים של כל בית ישראל, העומדים לפני בית-התפילה ומחכים לרגע הזה.
- אומרים יזכור!
הגיע הרגע של האבל החגיגי, החוזר ארבע פעמים בשנה בחגי ישראל הגדולים, רגע הזכרת הנשמות. ואפילו אלה שכבר חדלו להתפלל היו באים בימים אלה לבית-התפילה ובהצטופפם [...] ליד הכניסה, בהתכנסם בחצרות וברחובות הסמוכים לבתי-הכנסיות שבערים, ציפו לאות הזה. - אומרים יזכור
וכל אח מבין היהודים הנותרים בחיים, שיגיע בקריאה עד הנה, ירכין נא ראשו ובעצמו עיניו יתרכז באבלו ויזכיר את נשמות קרובי משפחתו, כשם שאני מזכירה את שלי - את שמותם של אלה שאבדו ממני. [...]
ואולם בסיום סדר ה"יזכור", [...] מצויה גם תפילה למען אלה, שהומתו בתקופות שונות במיתה משונה משום שהיו יהודים, ולא נשאר עוד איש שיעלה את זכר נשמותיהם.
ואלה הם עתה הרוב.
- אומרים יזכור!"
זיכרון השואה - מבט לעתיד
בטקס זה אנו מגשימים את בקשתם האחרונה של הנספים ואת רצונם של הניצולים. הקטעים הבאים החותמים את הטקס מביעים את מחויבותנו לזיכרון. התלמידה א. מאשדוד כתבה את השיר הבא בעקבות המסע לפולין:
"את הכאב שלהם לא חשתי.
את הרעב לא טעמתי.
את ההשפלה לא הרגשתי.
להבין מה הם עברו לא אוכל,
אך תמיד אותם אזכור,
ולספר את סיפורם תמיד אספר.
את נקמתם אני נוקמת היום,
בזה שאני חיה
ובזה שתמיד יהיה
המשך לעם שפעם
רצו להשמיד ולמחוק מן העולם.
היום אנחנו חזקים
ולא ניתן לזה לקרות,
כי השורשים שלו קבורים
עמוק עמוק באדמה,
ואף אחד לא יצליח להוציא אותם
לא הפעם!"
וגם ההד נדם
מילים: רחל
לחן: דני אוסטרובסקי
ביצוע: שולי נתן
וגם ההד נדם... ולא שרד מאום
מהזהב הטוב של מיכמני עבר.
עתה אביון הלב, עתה הלב עגום,
עתה הוא קר.
ואיך יחיה אדם? ואיך יוכל להם,
לבעוטי הווה ולרוגז הבאות,
באין לו כנף מחסה, באין לו חיק האם
של זכרונות?
נסיים בצוואתה של דוניה רוזן, איתה פתחנו את הטקס:
"רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן לפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו, שתיקחו נקם באותם הפושעים שידם האכזרית הוציאה אותנו מן החיים. רוצה אני שתקימו יד לנו - מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו - פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים, כי מאמינה אני באמונה שלמה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדכם עתיד טוב יותר ואז לא ישוב אותו רשע שהשתלט על העולם והפך את החיים לגיהינום."
החול יזכור
מילים: נתן יונתן
לחן: נחום היימן
ביצוע: חוה אלברשטיין
החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.
הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם.
כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיוור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.
הכל ישוב אל המצולות...
היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשיקמה.
הכל ישוב אל המצולות.
