קַרְיָן/נִית ______:
בעוד כמה רגעים תשמע צפירה, כולם מתבקשים לקום לאות כבוד לנספים.
צפירה
הדלקת נר/ות זיכרון
נדליק לזכר הנספים נר / שישה נרות.
פתיחה
קַרְיָן/נִית ______:
בשנה זו אנו מציינים את חורבנן של הקהילות היהודיות בתקופת השואה. מאמר חז"ל "כל ישראל ערבים זה בזה" לא היה בגד מליצה בלבד, אלא קריאת כיוון שלפיה יצקה הקהילה היהודית המסורתית את מוסדותיה ולאורה פעלו ראשיה. סמכות הקהילה בתפוצות ישראל הקיפה את כל תחומי החיים וחייבה כל יהודי שהתגורר בתחומה להשתייך אליה. משעת לידתו ועד פטירתו, בשמחה ובאבל, היה היהודי קשור במוסדות הקהילה והיא סיפקה לו זהות ומסגרת חברתית, חינוכית, דתית וכלכלית. על אף ייחודה של כל קהילה וקהילה באירופה הנוצרית ובארצות האסלאם ניכרים קווי דמיון מרובים בין דרכי הארגון והפעולה של הקהילות בכל אתר ואתר. הקהילה היהודית הייתה התארגנות חברתית ייחודית שאפיינה את הקיום היהודי בתפוצותיו לאורך הדורות.
רומן וישניאק
קַרְיָן/נִית ______:
רומן וישיניאק נולד בשנת 1897 בעיירה פבלובסק (Pavlovsk), אז באימפריה הרוסית. בשנת 1940 הגיע עם משפחתו לארה"ב. הוא זכה בהכרה בינלאומית בזכות עבודתו כצלם אשר תיעד את תרבות יהודי מזרח אירופה בתקופה שקדמה לשואה. תמונותיו פורסמו בספר "עולם שנעלם" וכך הסביר את מטרת ספרו:
"לפתע כל המקומות שבהם חיו היהודים במשך מאות שנים, אפילו יותר מאלף שנים, היו כלא היו. וחשבתי, בעוד שנים רבות, זמן רב אחרי ההרג, אולי ירצו היהודים לשמוע על המקומות שנעלמו, על החיים שהיו ואינם עוד".
שוק העיירה – מאת מנדלי מוכר ספרים
קַרְיָן/נִית ______:
ש"י (שלום יעקב) אברמוביץ הידוע בשם העט 'מנדלי מוכר ספרים', נולד בינואר 1836, בעיירה קאפוליע (Kapyl) שבמחוז מינסק (כיום בבלרוס), שהייתה אז חלק מ"תחום המושב" – האזור שבו הותר ליהודים להתגורר ברוסיה הצארית. מנדלי מוכר ספרים נחשב ל"סבא הגדול" של הספרות העברית המודרנית: סופרים והיסטוריונים נוהגים לציין את תרגום סיפוריו הראשונים מיידיש לעברית כרגע שבו נולדה מחדש הספרות העברית. במהלך שמונים ואחת שנות חייו היה עד לתנועות חדשות ומהפכניות כמו ההשכלה, הציונות והסוציאליזם. בקטע הבא מתאר את השוק שב"שטעטל" (העיירה היהודית), ואת מרכזיותו בחיי הקהילה היהודית שבעיירות.
"שוק זה הלב בעיירה לכל הדעות, מפני שהתנועה והדפיקה בתוכו אינן פוסקות לא ביום ולא בלילה ועמו מקור חייה, שפע ופרנסה, שם חנויות לאין מספר שם רעש והמולה והמון בני אדם יהודים דוחקים זה את זה ונדחקים, ודורבנות העגלות פוגעים בם מימינם ומשמאלם... ברוב הבתים לא היו רצפות עץ, בבתים הדלים מדובר, והיו דורכים על האדמה, שהיו מורחים אותה בכל ערב שבת בטיט אדמדם, או צובעים אותה בצבע אדום, ורצועה בת צבע אחר מסביב, בבתי הטובים והאמידים היו רצפות עץ חלקות משוחות צבע ועל הרצפה שטיחים שונים לפי יכולתו של בעל הבית, במטבח או בכניסה שלפני המטבח הייתה עומדת חבית המים. ובכל יום היה נושא המים בא בעגלתו וממלא את החבית בדלי... מן השוק מתפשטים הרחובות הצדדיים בהם גרים בעלי המלאכה ואנשי העמל ועניי העם. אותם הרחובות נקראים לפעמים לפי מלאכת רב דריהם כגון: רחוב החייטים, רחוב הסנדלרים, או אפילו רחוב המנגנים. ברחובות הצדדיים נמצאו בתי הכנסיות, וגם מוסדות כגון בית החולים לעניים שהוא מורכב מבית חולים מקום לינה לעוברים ושבים עניים ונקרא הקדש."
חדר קטן – מרדכי ורשבסקי
קַרְיָן/נִית ___________:
בקהילות ישראל השונות למדו ילדים יהודים במוסד לימודי מיוחד שנקרא "חדר". בחדר למדו את אותיות הא"ב בעברית ולאחר מכן את חמשת חומשי התורה ואת הפירושים לתורה. המורה ב"חדר" כונה "מלמד" והלימוד נעשה על ידי שינון ולימוד בעל פה. מסגרות לימוד בנוסח ה"חדר" המסורתי קיימות גם בימינו בקהילות חרדיות. את השירה "אלף בית" כתב מרדכי ורשבסקי יליד העיר אודסה (Odessa), והוא רווי געגועים לילדותו ולזיכרונותיו מהחדר שלמד בו.
חדר קטן (אויפן פּריפּעטשיק) מאת מרדכי ורשבסקי
חֶדֶר קָטֹן, צַר וְחָמִים,
וְעַל הַכִּירָה אֵשׁ;
שָׁם הָרַבִּי לְתַלְמִידָיו
מוֹרֶה אָלֶף-בֵּית.
אֶת תּוֹרָתִי, יַלְדֵי חֶמֶד,
שִׁמְעוּ, זִכְרוּ-נָא;
שְׁנוּ, יְלָדִים וַחֲזֹרוּ:
קָמָץ-אָלֶף - אָ!
שִׂימוּ עַיִן, הַטּוּ אֹזֶן
אֶל הַכָּתוּב פֹּה;
מִי שֶׁיִּקְרָא מַהֵר עִבְרִית,
דֶּגֶל אֶתֵּן לוֹ.
אֶת תּוֹרָתִי, יַלְדֵי חֶמֶד,
שִׁמְעוּ, זִכְרוּ-נָא;
שְׁנוּ, יְלָדִים וַחֲזֹרוּ:
קָמָץ-אָלֶף - אָ!
אַל נָא תִּירְאוּ, אִם בִּתְחִלָּה
יִקְשֶׁה זֶה מְאוֹד;
אַשְׁרֵי מִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה,
מַה לִּיהוּדִי עוֹד?
אֶת תּוֹרָתִי, יַלְדֵי חֶמֶד,
שִׁמְעוּ, זִכְרוּ-נָא;
שְׁנוּ, יְלָדִים וַחֲזֹרוּ:
קָמָץ-אָלֶף - אָ!
עֵת תַּזְקִינוּ אַף תָּבִינוּ
בָּאוֹתִיּוֹת שָׁם,
תִּרְאוּ כַּמָּה דְּמָעוֹת תּוֹכָן,
וְכַמָּה נַחֲלֵי דָּם.
אֶת תּוֹרָתִי, יַלְדֵי חֶמֶד,
שִׁמְעוּ, זִכְרוּ-נָא;
שְׁנוּ, יְלָדִים וַחֲזֹרוּ:
קָמָץ-אָלֶף - אָ!
וְעֵת בַּגָּלוּת תִּשְּׂאוּ עֻלְּכֶם,
אַף תֵּאָנְחוּ מַר;
בָּאוֹתִיּוֹת אָז תְּבַקְּשׁוּ
נֹחַם מִכָּל צַר.
אֶת תּוֹרָתִי, יַלְדֵי חֶמֶד,
שִׁמְעוּ, זִכְרוּ-נָא;
שְׁנוּ, יְלָדִים וַחֲזֹרוּ:
קָמָץ-אָלֶף - אָ!
העיירה - השטעטל
קַרְיָן/נִית ___________:
ישראל חיים בילצקי נולד בשנת 1914 בעיר קוֹבְּרין(Kobryń) שבפּוֹלֶסיָה, רוסיה (כיום בדרום-מערב בלארוס). בצעירותו היה ציוני סוציאליסטי ופעיל ב"שומר הצעיר" בפולין. בשנת 1934 כשהיה כבן עשרים, עלה לארץ ישראל . בילצקי היה משורר יידי, מבקר וחוקר ספרות יידיש דו-לשוני. כמו כן היה מחברם של עשרות ספרי שירה, מסה ומחקר ספרותי, ומרצה לספרות יידיש.
"יהדות מזרח אירופה בנתה מושג, ישוב, מקום חיים אשר שמו: העיירה. בה שכנה נשמת העם. בעיירה פיתחו היהודים הווי חיים מיוחד, כבודד וכקולקטיב. הקולקטיב היהודי חי את חייו במסורת עצמאית. אנשיו פיתחו את הייחוד היהודי... הקולקטיב היהודי יצר שפה משלו: יידיש... שפה של פשטות ולבביות, לתוך השפה הזו נשפך עסיס רב של נשמת העם.
העיירה היהודית נבנתה כולה על טהרת היידיש. על טהרת חכמת היידיש. כל מהות החיים היא יהודית. על כן נוצרו קשרים בלתי ניתקים בין כל שכבות העם, בין הצדיק ועמי הארצות, בין בחור הישיבה והפונדקאי. כפריים התחברו עם המגידים וכולם יחד הלכו לבית המדרש, מי ללימוד תורה, מי להתפלל, ומי לפגוש יהודי ולענות אמן. כולם היו שותפים לתורה, אם גם לא כולם הבינו את פסקי ההלכות ואת המסכתות המסובכות. יהודים עמלים, מחזיקי פונדקים, סבלים, בעלי מלאכה, כולם שותפים לתורה..."
העיירה בוערת
קַרְיָן/נִית ___________:
העיירה בוערת הוא שיר יידי מאת המשורר והמלחין היהודי-פולני מרדכי גבירטיג. השיר נכתב בשנת 1938 כתגובה לאנטישמיות הגוברת בפולין ועל רקע הפוגרומים שנערכו ביהודי פולין במהלך שנות השלושים. תוכנו העיקרי של השיר הוא תיאור השריפה, החורבן, העתיד הנורא וההשמדה, ומובאת בו גם קריאה לעזרה. שיר זה נחשב לשיר נבואי, אשר נתפס בדיעבד כמעין אזהרה על השואה המתקרבת. בזמן השואה השיר הושר בגטאות ובמחתרות היהודיות.
מרדכי גבירטיג הוא שם העט של מרדכי ברטיג אשר היה משורר ומלחין יידי יהודי-פולני. גבירטיג נולד בשנת 1877 בעיר קרקוב (Kraków), שבגליציה (האימפריה האוסטרו-הונגרית). גבירטיג נרצח על ידי חייל נאצי במהלכה של פעול גירוש יהודים מגטו קרקוב למחנה ההשמדה בלזץ' ב-4 ביוני 1942.
העיירה בוערת/ מרדכי גבירטיג
(תרגום: אברהם לוינסון)
שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
עיירתנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ,
בָּה רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ,
לַהֲבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ,
עִקְּבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ,
הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ.
וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִים
בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,
בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,
אֵשׁ הָעֲיָרָה.
שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
קְרוֹבָה, חַס וְחָלִילָה, הַשָּׁעָה,
כִּי הַלְּהָבוֹת יַתְמִידוּ,
אֶת כֻּלָּנוּ פֹּה יַשְׁמִידוּ,
רַק שְׂרִידֵי קִירוֹת יָעִידוּ
מַה שֶּׁפֹּה הָיָה.
וְאַתֶּם חוֹבְקִים ידיים
בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,
בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,
אֵשׁ הָעֲיָרָה.
שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
רַק בְּיַדְכֶם בִּלְבַד הִיא הָעֶזְרָה.
חִישׁ הוֹשִׁיטוּ יָד אוֹהֶבֶת
וְהַצִּילוּ מֵהַמָּוֶת,
בְּדַמְכֶם כַּבּוּ שַׁלְהֶבֶת,
חִישׁ כַּבּוּ בְּדָם.
מֵרָחוֹק אַל תַּעֲמֹדוּ,
כִּי הָאֵשׁ עוֹלָה.
אַל נָא תְּחַבְּקוּ יָדַייִם,
הַשְּׂרֵפָה גְּדוֹלָה!
קהילת יהודי תוניסיה, תוניס
קַרְיָן/נִית ___________:
קהילת יהודי תוניסיה היא אחת הקהילות הגדולות בצפון אפריקה. יש הטוענים שהיישוב היהודי באי ג'רבה הוא הקדום ביותר ושראשיתו בקבוצת כוהנים, שקבעו שם את מושבם אחרי החורבן של בית המקדש הראשון. בתקופת ימי הביניים סבלו היהודים מירידות ועליות במעמדם הפוליטי. הפגיעה המשמעותית ביותר בביטחונם היה במאה השמונה עשרה, כאשר תוניסיה נכבשה על-ידי אלג'יריה. במאות ה- 19 וה- 20 הקימה הקהילה היהודית בתוניסיה בתי ספר יהודיים ראשונים של חברת כי"ח, וקהילות יהודי תוניסיה היו למרכז דתי ורוחני לצד התרבות הצרפתית.
מתוך עדותו של אליהו נטף יליד 1923 מהעיר תוניס, עיר הבירה של תוניסיה:
"בגיל שתים עשרה הצטרפתי לתנועת הצופים היהודים התוניסאים. שם באמת היה לנו מחנך טוב מאוד בשם ז'יל כהן סולן. הוא זה שארגן את כל הצוות הזה של החינוך בצופים. שם היינו עושים כל חג, נגיד בט"ו בשבט היינו יוצאים לשטח, עושים קמפינג (מחנה) לילה אחד או שני לילות. בפורים גם כן היינו מתאספים. כל אחד היה אוסף כמה דברים, היינו הולכים לשכונה שבה גרו העניים ומחלקים להם משלוח מנות, אוכל, והיינו אוספים את הילדים. בקיץ היינו עושים מחנות לילדים האלה, היינו הולכים אתם או ליערות או לשפת הים לחודש ימים. אנחנו הבוגרים של הצופים היינו המדריכים שלהם".
קהילת יהודי סלוניקי, יוון
קַרְיָן/נִית ___________:
יהודים ישבו בסלוניקי מאז המאה השלישית לספירה, ובמשך השנים היגרו אליה יהודים מארצות רבות. היהודים שהגיעו אליה מספרד בעקבות הגירוש ב-1492 הפכו אותה למוקד יהודי ולאחת מהגדולות ב"ערי ישראל" במאות ה-16-18. מרבית יהודי סלוניקי דיברו לדינו (יהודית-ספרדית). במרוצת השנים התפתחה בסלוניקי תרבות יהודית מקומית וייחודית ויהודי העיר חיו לצד תושביה המוסלמים והנוצרים, יוונים, תורכים, בני עמים סלאבים ועוד. האוכלוסייה היהודית בסלוניקי עסקה במלאכה ומסחר ובשירותים שונים. כך למשל, בנמל סלוניקי מרבית העובדים היו יהודים והנמל הושבת בשבתות ובחגים יהודיים. סלוניקי הייתה גם מרכז רוחני ופעלו בה רבנים וחכמים. במאות ה-19-20 עברה העיר תהליכי מודרניזציה שבהם היהודים לקחו חלק מרכזי. באותה עת הקימו בה בתי ספר יהודיים, יצאו לאור עשרות עיתונים בלדינו ובצרפתית ואף פעלו בה אגודות להפצת השפה העברית והתארגנויות פוליטיות מגוונות. בשנת 1913 נכבשה העיר בידי היוונים ובאותה עת מנתה האוכלוסייה היהודית כ-80,000 בני אדם מתוך 173,000 תושבי העיר (46%).
יצחק כהן הוא יליד סלוניקי, במרץ 1943, גורש לאושוויץ עם משפחתו. בהגיעם למחנה שולחו הוריו ואחיותיו להשמדה ואילו יצחק ושני אחיו – חיים ואברהם, נשלחו לעבודה בבירקנאו. כחצי שנה לאחר מכן איבד יצחק גם את שני אחיו והוא נותר לבד, נצר אחרון למשפחתו. יצחק כהן היה רוקח בבית החולים "הדסה" בירושלים.
"נולדתי בסלוניקי שביוון בשנת 1922, בן למשפחה ענפה שהושמדה כולה בשואה. היינו במשפחה שלושה אחים, שלוש אחיות, אבא ואימא, גם סבי גר אתנו. המשפחה המורחבת כללה הרבה מאד דודים ובני דודים, כ-150 איש. אני היחיד ששרד מכולם....
נולדתי בעיר שעד הכיבוש היווני ה-1913 הייתה עיר יהודית. רוב העובדים והסוחרים בסלוניקי היו יהודים. מן הפועל הפשוט ועד עורכי הדין והרופאים והנכבדים – כולם היו יהודים. העיר שבתה בשבת, תחנת הרכבת הייתה סגורה. היו בסלוניקי כ-70 בתי כנסת.... גרנו בשכונה שהייתה כמעט כולה יהודית. ב-1922 החלו להגיע לעיר פליטים מאסיה הקטנה, והיא איבדה מהצביון היהודי שלה. ברחוב שלנו היו אולי 20% יוונים. היחסים אתם היו קורקטיים, אבל הרגשנו גם את האנטישמיות. ב-1917 במהלך מלחמת העולה הראשונה, הציתו הבריטים, שלא רצו שהעיר תיפול שלמה בידי הגרמנים, שריפה גדולה בסלוניקי. הקהילה היהודית התאוששה מן השרפה הגדולה מהר יותר מאחרים בגלל העזרה ההדדית שהייתה קיימת בקהילה. עם זאת, הרגשנו את עצמנו אזרחים של יוון. היהודים הלכו לצבא. כל בחור בן 20 חוייב בגיוס....
היו בסלוניקי 12 בתי ספר יהודים. למדנו ארבע שפות מכיתה א': יוונית צרפתית, עברית ולדינו. כתבנו בעברית, כי הרי לדינו כותבים בעברית. היו בעיר גם הרבה ארגונים ציוניים ותנועות נוער. תנועת "מכבי" למשל, הייתה חזקה מאד בסלוניקי. הייתה ל"מכבי" תזמורת שניגנה בכל חג שהיו בו מצעדים. היו גם תנועות חלוציות שדאגו לעלייה לארץ".
תמונות לנגד עיני
קַרְיָן/נִית ___________:
אבנר הולצמן הוא חוקר ספרות ישראלי, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחבר-יועץ באקדמיה ללשון העברית. הספר "תמונה לנגד עיני" מבקשי לשחזר פיסות ממרקם החיים היהודיים באירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים. כל סיפור כזה נפתח ב"קריאה" רגישה ומדוקדקת של תצלום, המשמש כעין פתח כניסה לעולם המגולם בו.
תמונה לנגד עיני מאת אבנר הולצמן:
"מי שזכר את וארשה ההומה והשוקקת חיים יהודיים, וראה את רחובות היהודים עומדים בהריסותיהם אחרי המלחמה, כאילו נשם לרווחה בבואו אל בית הקברות, שכמו נהפך למרבה האירוניה לשריד החי היחיד של קהילת וארשה. ביטוי מובהק לתחושה זו נתן העיתונאי מרדכי צאנין, שפקד את וארשה מיד אחרי המלחמה. לאחר שהתקשה להכיר בין גלי ההריסות אפילו את תוואֵי הרחובות מאז, מצא עצמו לרווחתו בטריטוריה מוכרת עם כניסתו אל בית הקברות, שרבים מן הטמונים בו היו מוכרים לו יפה: “אחרי דממת המוות המבעיתה בגטו אתה מרגיש עצמך פתאום בבית הקברות של גנשה כבתוך עולם חי. מי זה העלה בדעתו שקברים עלולים להיות תוססי חיים עד כדי כך […] כאן חיה וארשה של הסופרים”. והוא הולך ומונה עשרות שמות של סופרים, אמנים, אנשי רוח, רבנים ואנשי ציבור ששמותיהם נשקפים אליו מכל עבר מעל גבי מצבותיהם".
חיים נחמן ביאליק – אחרי מותי
קַרְיָן/נִית ___________:
חיים נחמן ביאליק (1934-1873) היה משורר, סופר, עורך, מתרגם ומוציא לאור. ביאליק נולד באימפריה הרוסית, בכפר בשם ראדי (Radi) שכיום נמצא בשטח אוקראינה. בגיל 17 הגיע ביאליק ללמוד בישיבת וולוז'ין (Wołożyn) בה כתב את יצירתו המוכרת הראשונה, "אל הציפור". בגיל 19 עבר ביאליק לאודסה (Odessa), שם חי את מרבית שנותיו הבוגרות וכתב חלק ניכר מיצירתו. ב-1924 עלה לארץ ישראל והתגורר בתל אביב. ביאליק היה אחד מגדולי המשוררים העבריים וממחדשי השפה העברית, ובזכות השפעתו הרבה כונה "המשורר הלאומי".
אחרי מותי – מאת חיים נחמן ביאליק
אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:
"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;
קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!
וְצַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ –
נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה,
וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ
אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ,
וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה,
וְהוּא הִתְמַהְמַהּ אַף לֹא-בָא,
אַף לֹא-בָא!
וְגָדוֹל מְאֹד, מְאֹד הַכְּאֵב!
הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד,
אַךְ רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד,
סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּזוּ,
נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה,
אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה עַד-הַיּוֹם!
וְצַר מְאֹד, מְאֹד!
כָּל-יָמֶיהָ זָעָה נִימָה זוֹ,
דּוּמָם זָעָה, דּוּמָם רָעֲדָה,
אֶל-מִזְמוֹרָהּ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ,
כָּמְהָה, צָמְאָה, עָגְמָה, נִכְסְפָה,
כַּאֲשֶׁר יֶעְגַּם לֵב לַמְזֻמָּן לוֹ;
וְאִם-הִתְמַהְמַהּ – בְּכָל-יוֹם חִכְּתָה-לּוֹ
וּבִנְהִימָה טְמִירָה שִׁוְּעָה-לּוֹ –
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
עוֹד שִׁיר מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ,
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!"
תרס"ד
דב שילנסקי – על שפתם של יהודי ליטא
קַרְיָן/נִית ___________:
ניצול השואה דב שילנסקי היה חבר במחתרת בגטו שאוולי (Šiauliai) שבליטא ואסיר במחנות בליטא וכן במחנות שטוטהוף ודכאו. בישראל היה שילנסקי חבר כנסת, יושב ראש הכנסת וסגן שר במשרד ראש הממשלה. בזיכרונותיו הוא מספר על החיים ערב המלחמה:
"יידיש הייתה שפת הדיבור של כל יהודי ליטא. השפה שבה דיברנו מהעריסה ועד למיתה. מחוץ לכותלי בית הספר דיברנו בינינו יידיש בניב ליטאי, שהיא, לדעתנו, היידיש הנכונה. אפילו מורי הגימנסיה העברית דיברו מחוץ לכותלי בית הספר ביידיש. אם כי היינו ברובנו ציונים ודגלנו בשפה העברית, היינו ספוגים בתרבות היידיש על רגישותה וחריפותה. התענגנו על אגדותיה ושירתה, הבדיחות, הברכות והקללות שלה, שברובן היה טמון מוסר השכל. העברית שלנו, פרט לבית הכנסת, הייתה עברית ספרדית. ליטא העברית הייתה תופעה מופלאה. ברשת בתי הספר של תרבות למדו צעירים החל מגן הילדים ועד לסיום הגימנסיה. מיום שדרכה כף רגלנו בבית הספר דיברנו עברית. למדנו הכל בעברית: חשבון בעברית, תנ"ך בעברית, לטינית בעברית ועברית בעברית. החיים בבית הספר התנהלו כאילו לא היינו בגולה, אלא בארץ־ ישראל. תכנית הלימודים הייתה דומה לזאת שבארץ, בתוספת השכלה כללית..."
זיכרונות ילדות מאת לילי מלמד לוי
קַרְיָן/נִית ___________:
לילי הייתה תלמידת כיתה ד כאשר פלשו של חיילים גרמנים לרוסה (Russe ) שבבולגריה, והעיר שלילי כה אהבה שינתה את פניה כלפי היהודים. אחיה נלקח לפלוגות העבודה, האם התמוטטה מכובד האסון ולילי, יחד עם משפחתה וכלל התושבים היהודים היו צפויים לגירוש. כך היא מספרת בזיכרונותיה על ילדותה:
"...פחות משליש חיי עברו בארץ הבלקנית היפה. אם כי שנותיי בגלות מעטות הן, יחסית לגילי, יש לתקופה זאת של חיי משקל רב - משמעותית מאוד בהתפתחותי האישית. שם נולדתי, שם גדלתי, שם עוצבה דמותי. שם נעוצים שורשי. אינני יכולה לשלול את היותי יהודייה מבולגריה, איני יכולה לשנות זאת או לשכוח, וגם איני רוצה לשכוח. עד היום, אף על פי שעברו עשרות שנים מאז, נשאר בפי המבטא הבולגרי. לכן גם היום איני צריכה אלא להגיד את המילה "שלום", ומיד שואלים אותי: "את מבולגריה ?" אני רוצה להשיב: "אני מישראל", אך ביני לבין עצמי אני יודעת עד כמה מקום הולדתו של האדם מטביע את חותמו עליו לנצח. הילדות הרחוקה שלי, שקדמה למלחמת העולם השנייה, הייתה שגרתית ושלווה. עדיין שמורים בזיכרונותיי בית אבא החם, המשפחה האוהבת, החברים, השכנים והקהילה הקטנה של העיר רוּסֶה שבה נולדתי....
השנים עברו, ועירי התרוקנה מיהודייה. אבל היא שמורה בזיכרונותיי עד היום, עם כל היופי והחמימות שבה. עדיין הכול מוחשי כל כך, חי ופועם בלבי. שמורים עמי צלילים רכים ורחשים נעימים של מעוף ציפורים וצחוק ילדים. זיכרונותיי ספוגים בניחוח פריחת האביב והאדמה הרטובה בסתיו.
חיי בימים ההם נעו מפסגות של שמחה ואושר למורדות של עצב, כאב, צער, פחד ואבדן. אלה הן פיסות חיי, עברי הפרטי. אני מקווה שישנם גם אחרים הזוכרים את אותם הנופים המרהיבים, את כחול השמים, את משב הרוח בשדות הירוקים, את השמחה ואת העצב ומביטים לעתים לאחור בגעגועים ובחיבה."
אור של כיסופים
קַרְיָן/נִית ___________:
רבים מיוצאי הקהילות, העלו על הכתב את זיכרונותיהם מהקהילות שנחרבו, זיכרונות המלווים בכמיהה, געגוע וצער על אבדן של עולם יהודי שאבד ולא ישוב:
"כיום אחרי עבור שני דורות אני רואה את תמונת העיר, את בני העדה, באור של כסופים, בזוהר של אגדה מוזהבת, אם כי יודע אני שרבה הייתה בה חשכת הגלות, ייסורי מאבק לפת לחם, דלות של כסלון כרשום בכתבי מנדלי, דמויות מעוררות רחמים של שלום עליכם, עסקי אורי של מנחם מנדל. אך כיום בוקעים ומגיעים אלי מן העבר קולות ומנגינות של אחי היהודים החולמים, הלומדים, המצפים לגאולה ולמשיח, המאמנים באור זרוע לצדיק וליישרי לב שמחה."
עירי התרוקנה
קַרְיָן/נִית ___________:
"עיר זו אשר בה נולדנו וחיינו, נשמנו את האוויר שלה, והיינו בתוך חוג משפחותינו, בה בילינו את שנות נעורינו היפים בין חברים וידידים, בה חלמנו ולחמנו כל אחד לפי דרכו למען עתיד טוב יותר וורוד יותר, עיר זו התרוקנה מיהודייה".
אין מקום כזה עוד! מאת אבא קובנר
קַרְיָן/נִית ___________:
אבא קובנר 1918–1987 אבא קובנר נולד בעיר סבסטופול (Sevastopol), שבחצי־ האי קרים, אוקראינה. גדל בעיר וילנה (Vilna) ולמד בגימנסיה העברית בעיר. מנעוריו היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר״. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הסתתר במנזר ולאחר מספר חודשים נכנס לגטו וילנה, נמנה עם מפקדי הארגון היהודי הלוחם והיה מפקד חטיבת הפרטיזנים היהודים ביערות רודניקי (Rudnicka). עלה ארצה ב־1945 מחופש כחייל בריטי והצטרף לקיבוץ עין–החורש. במלחמת העצמאות שרת כקצין תרבות של חטיבת ״גבעתי". החל לפרסם שירים עוד בהיותו בגטו והמשיך בכתיבתו בארץ.
"הנה אמר לי יום אחד בני, שנולד בימי תקומת המדינה: "אבא הייתי רוצה לנסוע אתך פעם לווילנה עירך ואתה תראה לי את המקום ששם אירעו הדברים." בני היה מופתע כלשהו כשאמרתי לו: אין מקום כזה עוד! בביתי שם יושבים עכשיו זרים ואין להכירו. בית הספר שבו למדתי עברית הוא מחסן לעצים. הגטו נחרש. אין זכר לבית מדרשו של הגאון. רחובות היהודים הפכו למגרשי משחק ולגנים ציבוריים. בשוק הישן לא תשמע תגרנית אומרת לגברת כילאית [קמצנית], שהפכה את הדג ולא קנתה: "גברת, הלוואי ותתמוטט הכנסייה הזאת שעל הגבעה ושאת תשבי שם על חוד כיפתה!" וקללה זאת נאמרת ביידיש, כמובן; ובאותה שעה הייתה ידה הפנויה של האישה מלטפת את ראשו המתולתל של נכדה הפעוט ואומרת לו בקול אחר: "מותק שלי! יש לך עיניים חכמות כמו לרבי עקיבא!" ואתה היית משוכנע כמעט שאשה זו ראתה את רבי עקיבא מהמשנה תמול שלשום בשוק הישן, פנים אל פנים. אך היא איננה שם ולא קוניה. ובספריית סטראשון לא דולקות עוד המנורות... שם למדנו את התורות האסורות עלינו בבית-ספר תקני, מאוצרות ספרים שנגלו לנו כמקור מים חיים של בינה ותרבות... וכיוון שכל אלה אינם, אין משמעות עוד למקום ההוא. כי במקום שזכר המתים וזהותם נמחו בסיד כבוי הוא לא המקום שאני ואתה יכולים לחזור אליו..."
רקמה אנושית אחת – מוטי המר
קַרְיָן/נִית ___________:
חיי היהודים בקהילות ישראל השונות היו שזורים אלו באלו בכל תחומי החיים:
כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו
ומשהו, נשאר איתו
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע
אם נדע
(אם נדע להשקיט)
את זעמנו
(אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה
(אם נדע להתחיל)
מהתחלה
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו
ומשהו, נשאר איתו
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו
ומשהו, נשאר איתו
שירת התקווה
לסיום הטקס נשיר יחד את שירת התקווה.
