מיועד לתלמידי החטיבה העליונה
משך הפעילות: כ-30 דקות
המסע למחנה וההגעה אליו היו השלב האחרון שבו כולם היו יחד - גברים ונשים, הורים וילדים, אחים ואחיות. משפחות. במובנים רבים היו המסע למחנה וההגעה אליו סוף העולם הראשון של הבאים. המסע - ובעיקר הסלקציה - תופסים חלק מרכזי חשוב בעדויות ומתוארים כחוויה קשה.
הטקס המוצע מיועד לתלמידי החטיבה העליונה והתיכון ועוסק בחווית הגירוש אל המחנות. הטקס ילווה בקטעי עדויות ניצולים המתארים את הגירוש והדרך למחנה כשלב מעבר בין העולם הקודם לבין העולם הלא נודע אליו הם עתידים להגיע.
להדפסת "יזכור" / פרקי תהילים / "אל מלא רחמים" לחצו כאן
הקרנת קטע:
שיר: נחמה
מילים: רחל שפירא
לחן: נורית הירש
ביצוע: אילנית
האזנה
ולכאורה עסקנו בשלנו
רק בשלנו
בלי לבקש גדולות ונצורות.
שלווה מופרת
וכבר אחרת
ואין טעם לכסות.
כי בפתח נכנסות–
התמורות.
מי שצמא לכל מחווה של חסד,
אוזנו תופסת,
איך הקריאות חוצות את הרחוב
שואל עדיין שואל מאין|
כן, מאין כוחות לשאוב.
זה בזה נביט
ונתמה שנית
אם ראינו נכונה.
לפעמים אני
לפעמים אתהכה זקוקים לנחמה.
מי שחווה את בערת הקיץ,
לבו לבית
ופני הנוף ראי לחרדותיו.
את מי ישביע
את מי ירגיע
ועל מה יתפלל עד סתיו.
הצעה - הקראת קטע העדות, כשברקע, השיר התחנה הקטנה טרבלינקה/יהודה פוליקר
אורו אלפאדארי (Alfadari) נולדה בשנת 1920 בסלוניקי, בת למשפחה בת תשעה ילדים, ארבעה אחים וחמש אחיות. ב-1943 היא היתה בת עשרים ושש ונשואה. היא ובעלה ובני משפחתה - הוריה, אחיה, ואחיותיה וילדיהם - הוריו ואחיו של בעלה וילדיהם, סך הכול 33 בני אדם. כולם חוץ ממנה ואחת מאחיותיה נרצחו.
"הרכבת היתה כזו ששימשה להעביר בהמות, עם גג ועם חלון קטנטן שאף אחד לא יוכל לברוח. כשכולם היו בפנים, הם סגרו את הקרונות. ישבנו על הריצפה. הם הכניסו שבעים וחמישה בני אדם לכל קרון. כשנכנסנו שומר ס"ס ספר אותנו. לא היה מקום להתמתח. המסע לקח שמונה ימים, אם אני לא טועה. נכנסנו ב-9 לחודש ויצאנו ב-17. היו שם ילדים קטנים שרצו מים. לאף אחד לא היו מים. הם לא הרשו לאף אחד. בגלל זה, הרבה מתו לפני שהגענו לפולין. היו ארבעה או חמישה מתים בקרון שלנו, בגלל שהם לא עמדו במסע."
שיר: אפר ואבק
ביצוע: יהודה פוליקר
מילים: יעקב גלעד
לחן: יהודה פוליקר
האזנה
יום אביב ריחות לילך
בין חורבות העיר שלך
יום יפה לדוג בנהר
בתוכי הלב נשבר
שם היתה ואינה
ילדותך אישה קטנה
אנשים שאיש לא מכיר
אין אפילו בית שיזכיר
ואם את נוסעת לאן את נוסעת|
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.
קחי מעיל יהיה לך קר
כסף כיס, גביש סוכר
אם יהיו קשים הימים
הזכרי בי לפעמים
ואם זה עוד מסע נואש
אל הצריף, אל המגרש
במסילת העיר הישנה
איש לא יחכה בתחנה.
ואם את נוסעת...
מי ימתיק לילותייך
מי יקשיב לביכייך
מי ישמור צעדייך בדרכך.
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.
קחי מעיל יהיה לך קר.
הקראת קטע:
מוטיב מרכזי נוסף במסע היה ההשפלה והבושה. ההשפלה היתה חלק ממהות המחנה, שבו היו כרוכים יחד מוות נפשי ומוות פיזי, הרס נפשם של האסירים וחיסול ה"אני" שלהם עוד לפני הרצח. תהליך זה החל כבר בגירוש ובמסע אל המחנות.
כך תיארה דבורה קראוס, שגורשה למחנה במאי 1944 בהיותה בת 16, את ההשפלה שעברה אמה במהלך המסע, ואת הפגיעה והעלבון האישיים שנגרמו לה עקב כך.
<
"[...] לא היו בתי שימוש, זה היה נורא ואיום. אמא שלי היתה אישה צעירה בסך הכול, אז היא היתה בת ארבעים, היא היתה כל כך מסכנה שהיא עמדה עם ספל וביקשה קצת מים ממישהו שהיא הולכת ומתייבשת ולא היה, התמונה הזאת אני לא אשכח, היא היתה אישה צעירה ובריאה ויפה, אחרי השלושה ימים האלה היא היתה כאילו כבר לא בן אדם."
רגעי הפרידה של המגיעים אל המחנות, אחרי המסע הקשה, הפרידה מהורים, אחים, ילדים, מתוארים בעדויות רבות. כך תיארה זו בעדותה שרה לייכט, אשר גורשה עם משפחתה מגטו נג'וורד לאושוויץ במאי 1944.
הקרנת קטע:
שיר: ניגונים
מילים: פניה ברגשטיין
לחן: דוד זהבי
ביצוע: יהודית רביץ
האזנה
שתלתם ניגונים בי, אימי ואבי,
ניגונים, מזמורים שוכחים.
גרעינים, גרעינים נשאם לבבי–
עתה הם עולים וצומחים.
עתה הם שולחים פארות בדמי,
שורשיהם בעורקי שלובים.
ניגוניך, אבי, ושירך אימי,
בדופקי נעורים ושבים.
הנה אאזין שיר ערשי הרחוק,
הביע פי אם אלי בת.
הנה לי תזהורנה בדמע ושחוק
איכה וזמירות של שבת.
כל הגה ייתם וכל צליל ייאלם–
בי קולכם הרחוק כי יהום.
עיניי אעצום, והריני אתכם
מעל לחשכת התהום.
הקרנת קטע:
