למורה:
- על מנת לבטא את המעבר החד בין שנות המלחמה הארוכות לבין ימי השחרור הראשונים, ניתן להקרין ברקע תמונות של מחנות שונים כדוגמת אושוויץ-בירקנאו, דכאו ומיידנק שיוחלפו לאחר מכן בתמונות מימי השחרור הראשונים של המחנות (התמונות מופיעות בטקס).
- באופן זה ניתן להציג תמונות של מחנות עקורים כדוגמת ברגן-בלזן ולהחליפן בהדרגה תמונות של אניות מעפילים ושל ניצולים שהגיעו לארץ ישראל.
הימים הראשונים לשחרור ומפגש הניצולים עם החיילים
בסוף מלחמת העולם השנייה והשואה, בשנים 1944 ו-1945, שחררו חיילים סובייטים, אנגלים ואמריקנים (בעלות הברית) את שרידי יהודי אירופה ממחנות עבודה, ממחנות ריכוז וממחנות השמדה. בשבועות הראשונים של השחרור סבלו האסירים מתת-תזונה קשה וממחלות, ומצבם הנפשי היה ירוד.
על הרגעים הראשונים של השחרור סיפרה בלה ברוור, ניצולת מחנה אושוויץ-בירקנאו:
"שומר המחנה שבא לפתוח את השער אמר: אתם חופשיים ויכולים לצאת. נעלמו כל השומרים עם הכלבים שנהגו לעמוד בפינה – הכל נעלם כלא היה. זה היה אחד הניסים! הרוסים נכנסו – ואנחנו היינו במצב כזה שאף אחד לא זז, אף אחד לא יצא. לא צחקנו, לא שמחנו, היינו אדישים - ובאו הרוסים. בא גנרל אחד, הוא היה יהודי. הוא אמר לנו שהוא מאושר מאד [מפני] שזה המחנה הראשון שהוא מוצא בו אנשים שעודם בחיים. הוא התחיל לבכות ואנחנו לא. הוא בכה ואנחנו לא"
חיילי בעלות הברית ניצבו בשערי המחנות הנאציים המומים לנוכח המראות הקשים. אווה גולדברג, ניצולת שואה, תיארה את תדהמת החיילים:
"והדבר שהכי זכור לי מכל – השיירות של האמריקאים שעמדו משני צידי הכביש והסתכלו עלינו. הם לא הבינו מה הם רואים!"
שחרור המחנות נחרת בזיכרונם של חיילי בעלות הברית. רבים מהם תיארו את ההלם שליווה את רגעי השחרור. קולונל לואיס, חייל בצבא ארצות הברית, סיפר:
"שמענו מיני שמועות וסיפורים [על המחנות], אך הם היו נוראים כל כך, שקשה לתארם במילים. לא יכולנו להאמין להם. הרגשתי אשמה גדולה כשנודע לי מה התרחש במחנות הללו. נהגנו לאמוד את מספר הנרצחים באלפים, אך עתה מדברים במונחים של שישה מיליון [...] נרצחים [יהודים]. מובן שהייתי המום".
האב אדוארד, כומר בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, השתתף בשחרור מחנה נוֹרְדְהָאוּזֶן:
"הייתי שם. הייתי נוכח. ראיתי את המראות. לעולם לא אוכל לשכוח. שמעתם את הסיפור פעמים רבות בעבר. בלילה של 11 באפריל 1945 החטיבה שלי שבה שֵירתּי בתפקיד כומר קתולי כבשה את העיר נורדהאוזן. בבוקר שאחרי כן, עם שחר, מצאנו את מחנה הריכוז. מיד יצאה הפקודה לצוות הרפואי שיגיע למחנה. בבוקר ההוא ידעתי לָמה אני שם. גיליתי את התכלית להיותי שם – חוסר האנושיות של האדם לזולתו. מה קרה לאותו דיבר יפה מעשרת הדיברות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ?".
על אף מאמציהם של חיילי בעלות הברית, מתו רבים מהניצולים היהודים בשבועות הראשונים שלאחר השחרור ממגפות, מתת-תזונה ומתזונה לא נכונה.
הניסיון לשוב הביתה
לשרידים של יהודי אירופה, ההתמודדות העיקשת עם חיי היום-יום והניסיון להישאר בחיים לא הותירו כמעט מקום למחשבה על גורל בני המשפחה ועל החיים שלפני המלחמה. השחרור הביא עמו תגובות מעורבות: לשמחה שחשו הניצולים על סיום המלחמה ועל סופו של שלטון האימים הנאצי התלוותה תחושה קשה של אבדן. משוחררים מעריצות הנאצים וחופשיים לשוב לביתם, גילו רבים מהם שמשפחותיהם נרצחו ואין להם עוד בית שיוכלו לשוב אליו. ניסיונם של הניצולים לשוב אל המקומות שחיו בהם ערב המלחמה לא תמיד עלה יפה. היחס של האוכלוסייה המקומית, בעיקר במזרח אירופה, אל הניצולים היה פעמים רבות יחס אנטישמי, והם ראו בהם אורחים בלתי רצויים.
אווה בראון, ניצולת אושוויץ-בירקנאו, סיפרה בעדותה:
"כל תקופת המלחמה התפללנו לשחרור והנה זה בא לפתע. את חופשייה! אך אחרי שעיכלתי את עניין החופש הבינותי שכל הזמן בעצם קיוויתי לראות את אבי, ואף העזתי לקוות שאולי בכל זאת אראה גם את אימי. ידעתי בלבי שזה כמעט בלתי מציאותי, אך את אבי הייתי בטוחה שעוד אזכה לראות. אבל החלו לקנן בלבי ספקות והתחלתי להבין שאולי זה לא יתגשם. [...] מסתבר שחופש הוא עניין יחסי במידה רבה מאד. הכבידה עלי הדאגה לעתיד. אנו צריכים לבנות את עתידנו, אך כיצד בונים עתיד?".
על המשמעות הטרגית שטמונה ביום השחרור סיפר גם יוסף גוברין, ניצול שואה יליד רומניה:
"ההרס של המלחמה והיתמות שלי התגלו לעיני ביום הניצחון. ראיתי אז את ההרס שזרעה המלחמה אולי בצורה הרבה יותר מציאותית מכפי ששמתי לב קודם לכן, אותו ההרס שהיה למעשה סביב יומם ולילה, אבל רק ביום הניצחון הבחנתי בו באותו רחוב שהלכתי בו... אז תפסתי כילד את גודל ההרס... ובאמת, יום הניצחון הזה נחרת בזיכרוני עד היום כיום של... לא יום של חג!".
מחנות העקורים
בעקבות ההבנה שבני משפחתם אינם עוד בין החיים ושאין להם עוד בית ומולדת שיוכלו לחזור אליהם, הגיעו ניצולי שואה רבים בדרכים שונות למחנות עקורים במרכז אירופה - בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. מחנות אלו נוהלו על ידי צבאות בעלות הברית. החיים במחנות העקורים היו כרוכים בקשיים גופניים ונפשיים, אך על אף זאת היו החיים במחנות אלו מלאי פעילות וחיוניות: חתונות נערכו, תינוקות נולדו, מוסדות חינוך פעלו, עיתונים יצאו לאור, תאטראות העלו מחזות ותזמורות ניגנו.
אליעזר אדלר, ניצול שואה יליד פולין, חי שלוש שנים במחנה עקורים. בעדותו סיפר:
"... העניין הזה של שיקום שארית הפליטה, הרצון של היהודים לחיות - זה לא יאומן. אנשים התחתנו. היו לוקחים צריף אחד ומחלקים אותו לעשרה חדרים קטנים לעשרה זוגות. יצר החיים גבר על הכל - אף-על-פי-כן ולמרות הכל אני חי, ואפילו חייתי חיים פעילים.
כשאני משקיף היום על שלוש השנים בגרמניה - אני נדהם. לקחנו ילדים ועשינו מהם בני-אדם, הוצאנו לאור עיתון, הפחנו רוח בעצמות האלה. החשבון הגדול עם השואה? למי היה ראש לזה... ידעת את המציאות, ידעת שאין לך משפחה, שאתה בודד, שאתה צריך לעשות. היית עסוק בעשייה.
אני זוכר שהייתי אומר לצעירים: שיכחה זה דבר גדול. אדם יכול לשכוח, מפני שאילו לא היה יכול לשכוח לא היה יכול לבנות חיים חדשים. אחרי חורבן כזה - לבנות חיים חדשים, להתחתן, להביא ילדים לעולם? בתוך השיכחה יכולת ליצור חיים חדשים... איכשהו, יצר החיים היה כל-כך חזק שהוא החזיק אותנו בחיים".
אבא קובנר לא ראה בחזרתם החיונית של הניצולים לחיים דבר מובן מאליו. ניסיונות השיקום היו בעיניו למעשה מופלא:
"אותו ציבור, אותם אנשים [ניצולי השואה], יכלו גם להשתקע מתוך השלמה של אין-אונים ולנסות לשקם את הריסותיהם במקום שהיו. לא היה מופלא מדעתי, אילו אותו ציבור היה הופך לחבר שודדים וגנבים ורוצחים, ואז אולי הם היו גם הכי הומאניים והכי צודקים שיכולים להיות בעולם. הם באו רעבים, מרופטים, הרוסים, מובסים והדבר הראשון אצלם היה חיפוש אחרי דברים קיומיים - אחרי לחם, אחרי חדר, אחרי משרה, ואיכשהו כל זה יכול היה לשקוע בעליבות של חיים-כביכול-משוקמים".
בית חדש מעבר לים
ניצולי השואה במחנות העקורים באירופה ריכזו את מאמציהם בהגירה ממנה כדי לבנות חיים חדשים במדינות אחרות. שני שלישים מהניצולים היגרו לארץ ישראל. האחרים היגרו לארצות הברית, לקנדה ולמדינות מערביות אחרות.
על הבחירה בארץ ההגירה סיפרו שלמה כהן, ניצול שואה יליד יוון וריבה בינדר, ניצולת שואה ילידת פולין.
שלמה:
"אז הודיעו לנו שאנחנו יכולים להירשם – או לחזור ליוון, או לנסוע לארץ ישראל או לארצות הברית. אני נרשמתי לשני מקומות: ליוון או לישראל, אבל הייתי מעוניין לחזור ליוון ולחכות מספר חודשים לראות אם מישהו ממשפחתי חי...".
ריבה:
"... ניסינו לעלות לארץ ישראל, ארץ חלומותיי מאז ומתמיד, אבל הבריטים שלטו שם ולא התירו לנו להיכנס. כאשר קרובים של בעלי בדרום אפריקה שלחו לנו ניירות הגירה, הגשנו בקשה, ובסופו של דבר, בסוף שנת 1948 התירו לנו את הכניסה. וכך הגענו ליוהנסבורג".
שלום אילתי, ניצול שואה יליד ליטא, הסביר מדוע בחר לעלות דווקא לארץ ישראל:
"ובכל זאת, למה ארץ ישראל דווקא? [...] בסביבתי הקרובה השאלה מעולם לא התעוררה – היה מובן מאליו כי חותרים לארץ ישראל. צליל שקשוק הגלגלים היה חד-משמעי ונחרץ – אין עוד למי לחכות, אין לאן לחזור"...
רצונם העז של הניצולים לבנות חיים חדשים גבר גם על הקשיים שהיו כרוכים בהגירה. רחל בן חיים, ניצולת שואה ילידת הונגריה שעלתה לארץ ישראל בינואר 1946, סיפרה בעדותה:
"עברנו את הגבולות בתחבולות רבות, לפחות ארבעה-חמישה גבולות. פעמיים קיבלנו ניירות מזוייפים. [...] גבול אחד עברנו ברגל. אני נָשָאתִי ילד של מישהו. גבול אחד ברכבת משא. הכניסו אותנו לקרון אחד או שניים וסגרו אותם. רכבת המשא הריקה עברה את הגבול כדי להביא סחורה, ואנחנו היינו בתוך הקרונות. [...] היינו מעל תשע-מאות מעפילים. ממש שפכו אותנו לתוך האוניה [...] האוניה עגנה בחופי הארץ והאנגלים גילו אותנו. [...] הקיפו אותנו אוניות מלחמה ואז היה גם מין דבר שלא שוכחים למרות שזה כבר אחרי ארבעים ושבע שנים. עגנו והעלנו את דגל הלאום על התורן למעלה למעלה. אני חושבת שעגַנו בלב הים. הייתה לנו הרגשה שכל עם ישראל עומד על החוף בחיפה, כי המזח היה מלא [...] דבר כזה לא שוכחים ודבר כזה נתן לנו לעבור המון המון קשיים".
לחזור ולחיות
בעבור רבים מהניצולים, ימי השחרור לוו בתחושות מעורבות של שמחה, של תקווה, של בדידות ושל כאב. היה זה תחילתו של מאמץ כמעט על-אנושי לאסוף שברי חיים ולהתחיל מחדש. בנסיבות שנוצרו היו צריכים הניצולים לבסס בעצמם את קיומם במדינת ישראל החדשה בהקמת משפחות חדשות ובבניית הארץ והחברה הישראלית. הלינה בירנבאום, ניצולת שואה ילידת פולין, תיארה בשירהּ את חייה שהתחילו מן הסוף:
"חיי התחילו מן הסוף...
קודם הכרתי את המוות, האימה
ורק אחר כך – הַהוֹלָדָה.
גדלתי בתוך ההרס, בממלכת השנאה
ורק אחר כך ראיתי בניה.
[...]
חיי התחילו מן הסוף ורק אחר כך
חזרו לתחילה. שבתי לתחייה.
זה לא היה סתם, לא היה סתם
מפני שהטוב – הוא לא פחות חזק מן הרע!
וגם בי יש הכוח לא להיכנע.
אני עובדה!..."
