למורה:
שלושה תלמידים, אשר כל-אחד מהם יקריא את עדותו של אחד מניצולי השואה: יונה שטיינר ,יוסף באו וטרודי בירגר.
בנוסף, שניים או שלושה תלמידים אשר יקריאו את קטעי הקישור ואת קטעי הקריאה. אפשר להזמין ניצול שואה אשר יקריא את הקטעים המובאים ממִנְשָר הניצולים.
אפשר להקרין במהלך הטקס את התצלומים ואת הציורים המצורפים, בהתאם לקטעי הקריאה ולקטעי העדות.
מהלך הטקס
מתוך מנשר הניצולים:
"לפני 63 שנים, באביב 1945, נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה, יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל.
המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד?
אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה.
אנו בחרנו בחיים.
שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.
מרבית שרידי השואה באו לישראל- מדינת העם היהודי. היה זה עבורם לקח קיומי מהשואה. ביסודותיה של מדינת ישראל הונחו לא רק זכרם של שישה מיליון מבני העם היהודי שהושמד אלא גם הלקחים ההיסטוריים כדי שלא תשנה עוד שואה".
יונה שטיינר נולד ב-1926 בגרומניק שבפולין. על ילדותו הוא מספר:
"נולדתי בגרומניק, עיירה קטנה בדרום מזרח פולין, במיטתה של אמי. גרנו בבית-חוה גדול ונוח מחופה בגג רעפים אדומים שבנה אבי. פעם היינו משפחה גדולה. [...] חיינו בבית היו חיים מאושרים. [...] תמיד היה שפע של מזון על השולחן ותמיד לבשנו בגדים נקיים וחמים."
"בספטמבר 1939 הכריזה גרמניה מלחמה על פולין ובתוך שבועיים כבשה אותה. למדתי אז בבית הספר העממי הפולני, ובדיוק התחלתי ללמוד בכיתה ו'. נאלצתי ללכת לבית הספר ברגל משום שהגרמנים החרימו את הסוסים ואת הבקר שלנו, כמעט את הכל. אבי עדיין החזיק מעמד. הוא האמין שהמצב הוא זמני בלבד, וניסה להסתדר ללא הסוסים וללא הבקר. ואז, יום אחד, בשעות אחר-הצהריים, הם לקחו אותי.[...]כך התחיל חלום הבלהות."
יוסף באו נולד בשנת 1920 בקרקוב שבפולין, הוא היה הבכור מבין שלושה בנים. יוסף נולד אמן: תמיד צייר וכתב שירה וסיפורים. בגיל 11 זכה במקום ראשון בתחרות שירה. הוא למד בגימנסיה העברית, שם היה מאד פעיל - עיצב תפאורות להצגות אותן כתב, הוציא עיתון יומי עם סיפורים וקריקטורות שצייר וכתב על המורים והתלמידים, ואף הקים תחנת רדיו בבית הספר. הגימנסיה היתה מלאה בציוריו. עם סיום לימודיו בגימנסיה החל ללמוד אמנות פלסטית באוניברסיטת קרקוב, אך הספיק ללמוד רק שנה אחת: מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיו.
כאשר גורש עם משפחתו לגטו קרקוב, כתב על העקירה מביתו:
"חורבן הבית" / יוסף באו
עמד בית, ובבית הזה
היה לכל דייר עולמו הפרטי,
נִדְחק בין קירות מקושטים.
ובבית הזה היו לכל דייר
דִבְרֵי-סתֶר וזיכרונות...
...עד אשר הגיעו נוכרים להרוס את הבית...
תלשו גג, ללא הרדמה
התחילו לעקור לְבֵנה אחרי לְבֵנה.
דלתות נִפערו בתימהון,
חלונות התעֲווְרו, חשמל
נִפְטַר בחוטי-הנחושת,
קירות נסוגו, תקרות צנחו ארצה,
פינות התפזרו
...וברחוב החלו לשוטט:
רכוש-דורות מגורש,
נשמותיהם של רהיטים מקוצצים
וגרוטאות עמוסות ברוח זיכרונות.
אנשים חיפשו על המדרכה
עולמות אבודים – פרשו ידיים
וצעקו: "היכן אוצרותינו!?"
גברים בכו
ונשים עם עוללים דבוקים לחצאיותיהן,
חפרו בציפורניים איי-חורבות,
כדי להציל זיכרונות סתר;
אך היגון היה ללא תועלת
- לא עזרו כבר
לא מילים ולא דמעות.
בתים של השכונה
הסתכלו באדישות אמיצה
על מחיקת אחד מהם ממפת העיר.
...ודיירי השכונה
צללו בחיפזון לתוך כתבי החוכמה,
ברדיפת סיבות ונימוקים
הגורמים להריסת בניינים,
וכולם קיוו: "יהא הבית ההרוס כפרתנו"
...ואיש לא נדב התערבותו
ואיש לא הישווה את גורלם
של "נטולי המזל"
לגורלו הפרטי, המיוחס, המחוסן
- עד הרגע, בו החלו הנוכרים
לחפות את שרוולם לפני ביתו.
טרודי בירגר לבית סימון, נולדה ב-1927 בפרנקפורט שבגרמניה. על שנות ילדותה היא מספרת:
"ילדותי בפרנקפורט היתה נוחה ומוגנת. [...] כשהייתי ילדה קטנה, ראיתי את עצמי כ"ילדה של אבא". נולדתי בעולם בטוח עם תקוות איתנות לעתיד [...] אני זוכרת את ילדותי בגעגועים גדולים."
עם עליית היטלר לשלטון נקטעה באכזריות ילדותה המאושרת של טרודי.
אביה מילט את משפחתו תחילה לעיר הנמל הבלטית מֶמֶל, וב-1939, כאשר השתלטו הנאצים על העיר, נמלטה המשפחה לקובנה שבליטא. ב-1941 , בהיותה כבת 14, נכלאו טרודי ובני משפחתה בגטו קובנה.
"ילדותי נסתיימה ב-15 באוגוסט 1941, כאשר כיתרו הנאצים את כל הגטו של קובנה בגדר תיל דוקרני. [...] מאחר שהייתי עדיין ילדה, לא ראיתי את התמונה המלאה. רק ידעתי שליהודים אורבות סכנות בכל פינה, וכי אסור לי לצאת ולבוא כאוות נפשי. הגבלת החופש הכאיבה לי מאוד. [...] אני זוכרת את אריזת החפצים לפני הפינוי. משק הבית שלנו כבר היה מצומצם למדי, אך עדיין היו לנו חפצים נאים ומשובחים: רהיטים, מרבדים ופריטים שונים שנגזר עלינו להשאיר; [...] קשה היה לי להיפרד מצעצועים ומספרים שאהבתי, ולא יכולתי לארוז במזוודתי את החצאיות והחולצות היפות, שלא אלבש לעולם."
הבית ליד המסילה / אהוד מנור
בבית ליד המסילה,
לא מתהלכים עוד ברגליים יחפות.
וליד המרפסת הגדולה,
לא מבעירים עוד את עלי הצפצפות.
השער סגור, הדלתות נעולות,
התריסים מוגפים גם ביום.
הרקיע פרוש ועיניו עוד כחולות,
אך הבית חדל כבר לנשום.
פעם בבית ליד המסילה,
ראיתי פנים מאירות.
כי הבית הריק, ליד המסילה,
ידע גם שעות אחרות.
בבית ליד המסילה,
לא מבקשים עוד ספל מים בלילות.
ולמרות שהשמש עגולה,
לא מגדלים עוד בחצר חמניות.
הבוקר אילם והאור לא עולה,
ויונים לא עפות אל הגג.
חום השמש צורב, והגשם הולם,
אך הבית שותק כמו דג.
פעם בבית ליד המסילה,
ראיתי פנים מאירות.
כי הבית הריק ליד המסילה,
ידע גם שעות אחרות.
בבית ליד המסילה,
לא מברכים עוד על נרות לכבוד שבת.
וליד המרפסת הגדולה,
לא נטעים עוד אילנות בט"ו בשבט.
הבית דומם ודומעים חלוניו,
התמונות נצמדות אל הקיר,
ודומע האיש הרואה בעיניו,
וביתו לא יכול להכיר.
פעם בבית ליד המסילה,
ראיתי פנים מאירות.
כי הבית הריק, ליד המסילה,
ידע גם שעות אחרות.
חייו של הילד יונה שטיינר התהפכו ביום אחד:
"כמו בכל יום, כשהסתיימו הלימודים בבית הספר בשעות הצהריים, חציתי את העיירה בדרכי לגשר שעבר מעל הנהר. [...] כאשר עליתי על הגשר, הצביע עליי בעצבנות אדם שעמד בצד הכביש. [...] הכל קרה מהר כל-כך. הגרמנים הרימו את נישקם ופקדו עליי לעלות לחלק האחורי של המשאית. [...] לא פחדתי. רק דאגתי כיצד ידעו הוריי היכן אני נמצא. לא רציתי שאמי תדאג לי.
כשהגענו למחנה, פקדו עלינו החיילים לרדת מהמשאית במהירות כזו, עד שהשארתי את תיק בית-הספר מאחור."
במשך למעלה מחמש שנים וחצי היה יונה שטיינר אסיר במחנות ריכוז ועבודה שונים, במהלכן נחשף לאכזריות רבה וסבל מתנאים קשים של מחסור במזון ורעב תמידי, קור, צפיפות איומה, ועבודת פרך. הוא מספר:
"בכל אותם ימים הילד בן השלוש-עשרה שצעד בסך לשדות, חפר תעלות, פרק פחם, הביט במתים המובלים משם, נזהר ממלקות, אותו ילד לא הייתי אני. הנער המאושר והעליז מהחווה הנוחה והבטוחה בגרומניק אבד, ובמקומו גדלה וצמחה נפש ריקה שנעה ושרדה כמו מכונה."
חמש שנים היה יוסף באו בגטו ובמחנות העבודה.
בתחילה היה בגטו קרקוב, לאחר מכן במחנה הריכוז פלאשוב, משם הועבר למחנה גרוס רוזן ובסוף היה במחנה בברינליץ, צ'כיה. בספרו הוא מספר:
"זרימת הימים בגטו היתה בהשגחתנו המלאה; השעונים חישבו את הזמן ולוחות השנה חילקו אותו לפי נורמות מקובלות. עיתונים גרמניים מסרו לנו בין השורות, את החדשות מהעולם הגדול ואנשים העובדים מחוץ לחומות, העידו על המתרחש מסביב לנו. במחנה הריכוז, (לעומת זאת), היה קול החצוצרה ממלא את מקומו של השעון וצבע השמיים ותופעות הטבע, ניסו לעזור לנו בפענוח, פחות או יותר נאמן, של זהותו של יום מסוים. לכן, קשה עכשיו לקבוע תאריכים מחייבים או שעות מדויקות של המאורעות [...]"
בגטו ובמחנות נצטווה יוסף ע"י הגרמנים לעבוד בתור גרפיקאי ושָרטט ובסתר צייר, כתב ותעד את כל מה שראו עיניו.
"ביום אחד, בתחילת האביב, ציירתי כמה שלטים בשביל משטרת היהודים. עבור העבודה הזאת קיבלתי... ביצה. מה עושים בביצה? איך אוכלים אותה?... אחד השוטרים הציע לי פתרון, המתאים לאותם הימים נטולי-ההגיון: שבר את הקליפה ושפך את תוכנה ישר על פח לוהט של תנור-הפחם שעמד באמצע החדר. את הביצה השרופה והמלוכלכת, גירד בכפית על חתיכת עיתון, נתן לי ואמר: "תאכל, תאכל, זה טוב מאוד – בתיאבון!" למרות הרעב, לא נגעתי במַטְעם המפתֶה, רק רצתי לאבא, כדי לכבדו בארוחת-הבוקר המיוחדת... אבל לא פגשתי אותו. פניתי למנהל הצריף: "איפה אבא שלי?" והוא ענה לי במילה גלמודה: "הלך".
האומנות הצילה את חייו של יוסף באו ובזכותה הצליח להציל מאות אנשים, כשזייף למענם תעודות שבאמצעותן יכלו לברוח. לימים, כשנשאל מדוע לא זייף לעצמו תעודה, אמר: "אם הייתי יוצא, מי היה עושה?"
במחנה פלאשוב הכיר את אשתו רבקה, והם התחתנו בסתר בתוך מחנה הנשים. בפתח ספרו 'שנות תרצ"ח' כתב הקדשה לאישתו:
"היינו יחד 53 שנה ולמרות שהזמנים היו קשים אז, רק בזכותך יכולתי לצייר ולכתוב [...] כשחגגנו חמישים שנות נישואים, הגיעו מהרבה רשתות טלוויזיה לצלם אותנו בתור הזוג הרומנטי מכל הזמנים. הזוג מהסרט "רשימת שינדלר". התחתנו בסוד גדול בתוך המחנה והיום כמעט כל העולם יודע על כך [...]"
אביה של טרודי בירגר נתפס בעודו מנסה להציל קבוצת ילדים במהלך אחת האקציות בגטו קובנה, ונרצח. ביולי 1944 גורשו טרודי ואימהּ למחנה שטוטהוף:
"כשאני נזכרת בילדותי ובנעוריי, אני נוכחת לדעת, שעל כל צעד ושעל, לכל אורך הדרך, אבד לי משהו. עד שהגעתי אל מחנה-הריכוז בשטוטהוף, נושלתי כמעט מכל מה שהיה לי. [...] לעיתים קרובות אני חושבת על כל אשר נגזל ממני – ביתי, אבי, סבים וסבתות, דודות ודודים, שפת האם שלי ותרבותי [...]"
בספרה גשר צר כותבת טרודי כי מה שהחזיק אותה בחיים, עוד בגטו, אך בעיקר מרגע הגעתה למחנה, הייתה אהבתה הגדולה לאמהּ והחלטתה הנחושה להגן עליה ולהצילה. במהלך הנסיעה המענה ברכבת הבקר, ניסתה טרודי לשכנע את אמה לקפוץ עימה מהקרון:
"'איני יכולה' אמרה, 'קפצי את'. [...] אמי הפצירה בי שאקפוץ. היא אף ניסתה לדחוף אותי, אך הייתה חלשה מדי. נדרתי לעצמי שאנו נחיה יחד או נמות בלי להינתק זו מזו."
עם הגיען למחנה שטוטהוף, הופרדו טרודי ואמה במהלך הסלקציה. טרודי חמקה מהשומרים, רצה אל קבוצת הנשים שנשלחו אל המוות, מצאה את אמה, החליפה עמה בגדים וצבטה את לחייה כדי שתראה מלאת חיוניות. השתיים עברו שוב את הסלקציה וזכו בחייהן. לאורך כל התקופה בה היו אסירות במחנה, התעקשה טרודי על חיי אמה ועל הישארותן יחד. היא מעידה:
"לא עבדתי למען הגרמנים: עבדתי למענה. [...] העובדה, שהיה מי שדאג לי והיה לי למי לדאוג, חיזקה את שתינו ואפשרה לנו להמשיך לחיות."
אמא / יוסי אזולאי
מי לצידי הולכת
לאורך המסע
עם כל חלום, עם כל מבט
אמא
מי את כולי עוטפת
בחום שלא נגמר
באהבה, בדאגה,
אמא
רק תחבקיני
ותראי מי יקרה לי מכולם
אל תישתני לי
אל תלכי לי לעולם, לעולם
את הדרך את יודעת
אל הלב שאין לו סוד
בנפשי ידך נוגעת
ועוטפת את הכל
מי את כולה נותנת
בלי צל של חרטה
בנשמתה אלי קרובה
אמא יקרה
אף פעם לא נשברת
אף פעם לא טועה
את הדמעה שלי מוחה
אמא אהובה
רק תחבקיני
ותראי מי יקרה לי מכולם
אל תשתני לי
אל תלכי לי לעולם, לעולם
את הדרך את יודעת
אל הלב שאין לו סוד
בנפשי ידך נוגעת
ואוספת את הכל
כמו שמש את זורחת
והרע הופך לטוב
בואי אמא קחי הפחד
וחבקי אותי קרוב
מי לצידי הולכת
לאורך המסע
עם כל חלום, עם כל מבט
אמא...
יונה שטיינר שהה במחנה הריכוז מאוטהאוזן בחודשים האחרונים של המלחמה. המחנה שוחרר בחמישה במאי 1945. יונה מספר:
"שלושה שבועות לפני תום המלחמה כבר שמענו את קול היריות והמפציצים של בעלות הברית. אחת הפצצות נפלה והרסה את מטבח הס"ס. [...] דמנו הוקז בשבועיים האחרונים של המלחמה. לא חילקו לנו מזון ועבדנו ללא הפסק מסביב לשעון. [...] ידענו שהכל יסתיים, אבל כוח ההישרדות שלנו הלך ונחלש עקב הרעב. אלפים מתו באותם השבועות האחרונים. החירות שלנו היתה קרובה כל-כך, אבל לא הצלחנו להחזיק מעמד."
את השחרור מתאר יונה:
"כל אותו הלילה נשארנו ערים מרוב התרגשות. בשעה שבית הסוהר שלנו [מחנה הריכוז מאוטהאוזן] נשרף סביבנו עד היסוד, ישבנו בחוץ ודיברנו, תכננו ותהינו איך נצא, ולאן נלך. במובן מסוים אני חושב שהרגשנו כמו יתומים, ילדים."
לאחר השחרור מצא יונה דרכו לעיר לינץ, ומשם לזלצבורג שבאוסטריה.
"יום אחד, אחר הצהרים, ראיתי חייל עם מגן דוד מוטבע על הכותפת. הייתי המום. התבוננתי בו מקרוב וקראתי את המילים "הבריגדה היהודית" המקיפות את סמל המגן דוד. לא יכולתי להאמין כי קיים יהודי עלי אדמות, חי ונושם, שהוא חייל ולא אסיר. עקבתי אחריו בחוצות העיר. לא יכולתי להסיר את עיני ממנו. לבסוף, אחרי שהתיישב ליד פסל בכיכר העיר, ניגשתי אליו. כשהייתי קרוב עוד יותר ראיתי את המילה "פלשתינה" רקומה על התג. "אתה מפלשתינה?" שאלתי אותו בגרמנית. "אתה יהודי?" שאל ביידיש. "כן", עניתי. "מה אתה עושה בזלצבורג? אתה צריך לנסוע לפלשתינה", אמר. [...] לא ידעתי הרבה על פלשתינה. רק ראיתי שהנה עומד לפני חייל בריא וחופשי העונד מגן דוד, יהודי מפלשתינה. גם אני רציתי להיות שם."
כששוחרר מהמחנה חזר יוסף באו לקרקוב. הוא מספר:
"אני רצתי בהתרגשות לרחוב ילדותי, לבית שגרנו בו בטרם ירדנו לגלות הגטו. כלום לא נשתנה, הבית נשאר אותו הבית... רק שכנים שפגשו אותי בחדר המדרגות, סיפרו לי שבדירתנו גר עכשיו שומר הבית."
יוסף מצא משכן זמני אצל שכנים שהסכימו להלין אותו.
הוא המשיך את לימודיו באוניברסיטה ומיד ערך תערוכת ציורים שצייר בתוך המחנות. ראש עירית קרקוב פתח את התערוכה.
למחייתו עבד כמעצב, גרפיקאי וקריקטוריסט בשלושה עיתונים. כמו כן הוציא לאור ספר שירה ואיורים.
יוסף, רבקה ובתם בת השלוש עלו ארצה בשנת 1950.
אחרי השחרור מצאו עצמן טרודי ואמהּ שוב בגרמניה. לאחר זמן הן איתרו את שמו של אחיה ברשימת חיפוש קרובים ונסעו אליו. בביתו שבפרנקפורט פגשה טרודי את זאב בירגר, גם הוא ניצול שואה, שנותר יחיד מכל משפחתו. טרודי נישאה לזאב, ויחד עם אמהּ עלו לארץ בשנת 1947:
"בערב האחרון להפלגה הודיע לנו הקברניט, כי בכל רגע נראה את היבשה. כולנו התרכזנו על הסיפון ועמדנו שם שעות, נועצים מבט באופק האפל בתקווה להבחין בהבהוב האור הראשון מן החוף. ואז, לפתע פתאום, באישון לילה מתחת לכוכבים, הבחין אחד מאיתנו באורות של הר הכרמל. אורות של בתים ורחובות יהודיים! סוף סוף, אחרי שגורשנו משלוש ארצות, אחרי שאיבדנו את ביתנו שוב ושוב, ראינו ארץ משלנו. רעדתי מהתרגשות. [...] הגענו לחיפה ב-11 בנובמבר 1947. [...] חיבקתי בחום את זאב ואת אמי. זו היתה התחלה של חיים חדשים!"
אחרי המלחמה גילה יונה שאחיו, פול, שרד אף הוא. לאחר תקופת חיפושים ארוכה, יונה הצליח לאתר את פול בצ'כיה ושכנע אותו לנסוע איתו לישראל. בדרכם התעכבו בהמבורג, גרמניה, שם יונה למד מכונאות ובהמשך פגש את רבקה (רגינה) לבית זינגר:
"החלטנו, רבקה ואני, שהגיע הזמן לעשות את דרכנו לארץ ישראל. תחילה נסענו לבלגיה, ושם קיבלה רבקה אשרת כניסה לארץ-ישראל. היה לה דרכון גרמני, ועל כן הייתה אזרחית של מדינה כלשהי. אך רובנו היינו אנשים ללא מדינה."
"כאשר התקרבנו לחופי ארץ-ישראל פתחו הבריטים באש. הם עלו על הספינה ושלחו את אלה בינינו שלא שחו לחוף למחנה מעצר בריטי בקפריסין. [...]
שוב נתפסתי. שוב הייתי אסיר. הרגשתי שאט נפש כשראיתי שוב מחנה, שוב מחנה גדוש ביהודים אומללים וחולים. אבל אי אפשר להשוות את מחנות המעצר הבריטיים למחנות הריכוז של הגרמנים. [...] בימים הראשונים התחושה הייתה מוזרה מאוד. מה זה?! מהן גדרות התיל האלה? קשה היה לי לתפוס ששוב אני אסיר."
כעבור שישה שבועות ברח יונה ממחנה המעצר והצליח להגיע עם 15 מחבריו לנמל בקפריסין, שם גנבו סירה קטנה ויצאו אל הים התיכון.
"התמזל מזלנו וחלפה לידינו ספינה תורכית. [...] הם העלו אותנו אל הסיפון והביאו אותנו לחופי ארץ ישראל בקרבת הרצליה. [...] אל תשאלי אותי איך הרגשתי. נמלטנו מהמקום ברגע שרגלינו דרכו על הקרקע. כל מקום היה טוב בשבילנו. היינו בבית בארץ ישראל – ביתם של היהודים."
"על אם הדרך" / נתן אלתרמן
על אם הדרך עץ עמד.
עמד נופל אפיים.
נום, נומה, בן. הלילה רד.
ליל סער על המים.
הס, ילד. הספינה על צד
נוטה מזעף רוח.
על אם הדרך עץ עמד,
אין ציץ ואין תפוח.
אל זה העץ אי פעם, בן,
אבי-אמך הגיע.
וצל ערבית בעץ קִנן
ובד הוא לא הניע.
כבש בו ראש אבי-אמך,
פניו לירושלים.
נשא בבכי תפילת מנחה,
עם אלוהיו בשניים.
על כך סֻפַּר, על כך הֻגַּד,
בשיר יפה, שכוּח.
הס, ילד. הספינה על צד
זועקת מול הרוח.
הס, ילד. הספינה על צד
חוֹתרה, שואגת מרי,
על אם הדרך עץ עמד,
אין פרח ואין פֶרי.
אל זה העץ אביך, בן,
נקשר, עקוד בְחבל.
ברזל ושוט הכוהו, בן,
וחם תִמֵר ההבל.
וכשהיה כאש אדֹם
השוט החד מחרב,
צנח אביך ארצה דֹם,
לעת מנחה, עם ערב.
צנח ממזבחו לאט,
פניו לירושלים.
הס, ילד. הספינה על צד
כורעה, נושקת מים.
כורעת הספינה על צד,
עולה שלופת ציפֹּרן!
על אם הדרך עץ נכרת,
נכרת ויהי לתֹרן...
על הסיפון ניצב הוא רם,
חבוק בחבל פלד,
העץ השב משיר העם,
מזמר הקפלות.
אליו נקרעת רוח ליל, -
וכאילו שוב, לפתע,
כולו טובל בצחוק וילל
של תוף וקלרינֶטה.
הס, ילד. שער התהילה
לתורן יפתח.
הוא גם היום עמוד תפילה,
הוא גם היום מזבח.
- - על אם הדרך עץ עמד
ולא יפול אפיים.
נום, ילד. הספינה על צד
חותרה, בוקעת מים.
יוסף באו גויס בארץ ליחידה סודית של חיל המודיעין שעסקה בפעילויות טכניות-חשאיות ,שם באו לידי ביטוי כישרונות הציור והרישום שלו. בשנות החמישים פתח סטודיו לגרפיקה ואולפן לסרטים מצוירים. שם יצר פרסומות, סרטי אנימציה וכותרות עבור רוב הסרטים שנוצרו אז בארץ, ובכך סייע לא במעט לכינונה של תעשיית הסרטים הישראלית שהיתה אז בחיתוליה. מן הסטודיו הצנוע שלו יצאו אז כותרות לסרטים כגון: "שמונה בעקבות אחד", "קזבלן", "סאלח שבתי", "עמוד האש", "הם היו עשרה" ועוד רבים אחרים.ב-27 בינואר 2007, יום השואה הבין-לאומי, הוצגו יצירותיו של יוסף באו בבניין האו"ם בניו-יורק. מפעל חייו המיוחד זוכה להכרה בינלאומית ויצירותיו מוצגות במקומות שונים בעולם.
לרבקה ויוסף באו נולדו שתי בנות וארבעה נכדים.
יוסף באו נפטר בי"ג סיוון תשס"ב.
טרודי וזאב בירגר הקימו בארץ משפחה, נולדו להם שלושה בנים ואחד עשר נכדים.
הילדות הקשה שחוותה טרודי בירגר השפיעה על השקפת עולמה ועל דרך חייה: היא נדרה נדר, שאם תינצל, תעשה ככל שביכולתה שילדים אחרים לא יסבלו. כל השנים פעלה טרודי לעזרתם של נזקקים ושל מיעוטי היכולת. בהיותה כבר אישה נשואה ואם צעירה, נטלה על עצמה לדאוג לחמישים משפחות ברוכות ילדים בשכונת רוממה בירושלים. היא פיתחה פרויקט חינוכי ומשפחתי לקידום חינוכם של ילדים נזקקים, ובכוח רצונה העז יזמה והקימה מרפאת שיניים לנזקקים בירושלים וגייסה כספים ורופאי שיניים מתנדבים מכל העולם בשנת 1982 הוענק לה אות נשיא המדינה למתנדב, ובשנת 1991 העניק לה ראש עיריית ירושלים תעודת אזרח מצטיין.
טרודי בירגר נפטרה בתשעה באב תשס"ב.
יונה הגיע לארץ ישראל בינואר 1947, היישר לקיבוץ עין גב. בקיבוץ המתינה לו רעייתו רבקה. למחרת בואו לקיבוץ שובץ יונה, ממש כמו חבר קיבוץ ותיק, לעבודה במסגריית המשק. השתלבותו בעבודה הייתה מיידית. לאחר כ"ט בנובמבר התמסר יונה למאמץ המלחמתי והחל לייצר מוקשים. הוא צורף לכיתת חבלנים שהניחה מוקשים סביב גבולות הקיבוץ – המוקשים שבלמו כוחות סוריים משוריינים. במקביל השתתף יונה בייצור שתי "דווידקות". האחת הופעלה בהגנת עין גב, והשנייה נשלחה לצפת, והייתה לאנדרטה המוצבת עד היום באחד מרחובות העיר. יונה גם דאג למיגון משאיות הקיבוץ. במהלך מלחמת העצמאות יונה צורף לצוות מפעילי המקלע. מאוחר יותר הועבר לנשקייה כדי לתחזק את הנשק. בתחילת שנות החמישים עברו יונה, רבקה ובנם הבכור שמעון לקיבוץ גינוסר, ושם מונה יונה למרכז ענף במסגרייה, עבודה שהוא עוסק בה עד היום הזה. בהמשך הפך יונה למנהלו של משק המכונות, המים, הכלים החקלאיים, כלי הרכב, משק הבית והחצר.
רבקה ויונה הם הורים גאים לשלושה בנים וסבים לחמישה נכדים. יונה ממשיך בעבודתו עד עצם היום הזה.
יליד הארץ / אהוד מנור
אבא שר אני לך,
על שיום אחד
קמת ותלך.
אמא זה השיר הוא לך,
על ימי לכתך
אחרי אבי לכאן.
שמש בא אל החלון,
ענף ירוק מלילה נעור,
וילד שפקח עיניו לתכלת
כאן בארץ אל,
בצל כרמל,
ליד הנחל.
