"קרקוב" (מתוך: "חמש ערים") - במאי: יצחק גוסקינד

"קרקוב" (מתוך: "חמש ערים")
במאי: יצחק גוסקינד
פולין, 1939 / יידיש ועברית / 10 דקות

כיצד מספרים תולדותיה של עיר? "קרקוב" – אחד מסרטי התעודה שנאספו תחת הכותרת "שש ערים" (מאוחר יותר "חמש ערים") הינו ניסיון לתאר את החיים היהודיים בעיר קרקוב חודשים מספר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. 

"שש ערים" החל כמיזם של האחים שאול ויצחק גוסקינד, קולנוענים יהודים שפעלו בפולין2, התוכנית הראשונית היתה ליצור סרט תיעודי על שש ערים גדולות, שישה מרכזים של חיים יהודיים בשטחי פולין דאז. הערים שנבחרו היו ורשה, וילנה, קרקוב, לבוב, ביאליסטוק ולודז'. 

מאחר שהפקת סרט תיעודי היתה יקרה וערכו המסחרי קטן משל סרט עלילתי, מפיקי הסרט קיוו שלמימון הסרט יוכלו להסתייע בלאנדסמאנשאפטים (ארגוני יוצאי קהילות) שפעלו בארצות הברית. ליוצאי הקהילות היה עניין בתיעוד מקורותיהם. במקום מסע גיוס כספים בארצות-הברית, הוחלט ליצור מספר סרטים קצרים כפיילוט, שישמשו לגיוס כספים לסרטים תיעודיים ממושכים יותר שיופקו בהמשך. האחים טענו כי המנדט לתעד בקולנוע את הקהילות היהודיות בפולין ניתן להם מהמנהיג הציוני-רוויזיוניסטי זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי.3 האחים פגשו את ז'בוטינסקי בעת ביקורו בפולין ב-1936 ואף תיעדו את הטקס הצבאי בו השתתף בסרט שכותרתו "Zlot Brit Hachajal" (כנס ברית החייל)4. לאחר הפקתם, הסרטים המוגמרים נשלחו לניו-יורק ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אך נפדו מן הדואר רק בשנת 1942. חומרי הצילום המקוריים לא נמצאו מעולם. הסרט התיעודי על לודז' אבד וטרם נמצא ועל כן אוסף הסרטים התיעודיים קרוי היום "חמש ערים".

לששת הסרטים שצולמו היה מתכונת קבועה מראש: תיעוד נופה של העיר שלווה בקריינות על תולדותיה של העיר, תיעוד הרחוב היהודי ביום חול ובשבת, צילומים של חברי הקהילה היהודית, דמויות אופייניות ולבסוף צילומים של מוסדות יהודיים כגון בתי ספר, ארגוני סעד ואף מפעלים יהודיים4.

הסרטים מלווים בקריינות ביידיש של אשר לערנער (שגם כתב אותה), אך הופקה גם גרסה עברית מאוחרת בארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג.

ייחודם של הסרטים בכך שהם מציגים את החיים היהודיים בפולין על סיפּה של השואה, חיים שהיו שלובים בתוך החברה הפולנית. כך שהיהודים היו חלק מהנוף העירוני הפולני. קשה להפריז בחשיבותם התיעודית של הסרטים, כמקור היסטורי-חזותי המנציח את רגעיה האחרונים של יהדות פולין. מסיבות אלה, לסרטים פוטנציאל לשימוש חינוכי בפני כל המבקשים ללמוד על תולדותיהן של הקהילות היהודיות הגדולות בערי פולין ערב מלחמת העולם השנייה.

הסרטים במתכונת של כתבת דיווח (רפורטאז') המציעה סיור מעין סיור בכל עיר – על אתריה ותושביה. השוט הפותח, המתמקד בארמון הוואבל, על הגבעה המשקיפה על קרקוב, שייך להיסטוריה הפולנית של העיר, לראשיתה של העיר העתיקה בימי הביניים, שקדמה לקיום הקהילה היהודית בקרקוב. לאחר מכן, נראית העיר, הומה ושוקקת חיים במרכזה של העיק העתיקה. סביב מגדלי כנסיית מריה הקדושה, ניכרת תכונה רבה של סוחרים ולקוחותיהם ושאר עוברים ושבים.

בסרט התיעודי הקצר על קרקוב מופיעים מחוזות זיכרון ואיקונות הממקמות את הצופה בהקשר ההיסטורי הפולני והיהודי של קרקוב כגון: ארמון הוואבל (Wawel), אנדרטת קושצ'ושקו (Kościuszko)5, אנדרטת מיצקביץ (Mickiewicz)6 – האחרון  מייצג יחס פולני אוהד כלפי יהודי פולין. המשורר הלאומי הרומנטי נזכר בסרט כ"ידיד גדול של היהודים". השוט הבא של כיכר הסוקיניצה (Sukienice), מזכיר את קיומו של "רחוב היהודים" בעיר, עדות לפעילותם המסחרית של היהודים בעיר.

הקריינות המאירה את הגעתם של יהודים לקרקוב והתיישבותם בה, בגרסתה העברית, שונה במקצת מהמקור ביידיש המתארך את ההתיישבות היהודית (מוקדם מדי) למאה ה-12. בגרסה העברית, נזכרת תמיכת המלכים הפולנית בהתיישבות היהודים (פריווילגיה) וכן פוגרומים שערכו הסוחרים הפולנים במתחריהם היהודים במרוצת השנים (אזכור זה אינו קיים במקור ביידיש). האידיליה נפגמת על ידי גירושם של יהודי קרקוב לעיירה הסמוכה קז'ימיש בשלהי המאה ה-15. העיירה צורפה לתחומה המוניציפלי של קרקוב רק במאה ה-19 ונודעה כרובע היהודי בעיר.

• 2. האחים גוסקינד היו מחלוצי הקולנוע היהודי בפולין. שאול, ערך את כתב העת "פילם וועלט" (עולם הקולנוע). יצחק, היה בעל מעבדת קולנוע "סקטור" בוורשה, אחת מחמש המעבדות שפעלו בוורשה באותה עת. למעבדת סקטור היתה חברת בת ,קינאָר (קינאָ-אָרגאַניזאַציע)" שהפיקה סרטים מספר. לאחר המלחמה יצר שאול גוסקינד את הסרט "אונדזערע קינדער" " (ילדינו) על בית יתומים לילדים ניצולי שואה וכן את מיר לעבן-געבליבענע (אנו שנשארנו בחיים, פולין, 1947,) בבימוי נתן גרוס ושאול גוסקינד.
• 3. Hoberman, Bridge of Light - Yiddish Film between two Worlds, Temple University Press, Philadelphia 1991, p. 295.
• 4. a. b. גרוס, שם, ע"מ 86.
• 5. תדיאוש קושצ'ושקו (1746-1817) גיבור לאומי פולני, שלחם לעצמאות פולין מול האימפריה הרוסית והתגייס גם למלחמת העצמאות האמריקאית.
• 6. אדם מיצקביץ' (1798-1855) משורר, סופר ופובליציסט פולני רומנטי, נחשב עד היום למשוררה הלאומי של פולין ומן המשוררים החשובים באירופה.

המתח שבין הייצוגים הפולניים והיהודיים של קרקוב מנכיח את הקושי שהתמודדו עימו יוצרי הסרט: האם לפסוע בין נקודות המבט הפולנית והיהודית או שמא ליצור נרטיב משולב פולני-יהודי? למרות התמונות הראשונות שבסרט שעיקרן מתמקדות בהיסטוריה הפולנית של העיר, האחים גוסקינד העדיפו כאמור להתמקד בתיעודה של קרקוב היהודית.

הדמויות היהודיות הראשונות שהונצחו ברובע קז'ימיש, הן אורתודוכסיות במובהק, יהודים בלבוש מסורתי. בקריינות המקורית של הסרט (ביידיש) מודגש כי גם הילדים היהודים ניכרים בלבושם ובפאות הלחיים המסורתיות. אולם, בהמשך הסרט ניתן לראות יהודים מזרמים שונים, חרדים, ואף יהודים משתלבים שחזותם מודרנית יותר. 

העוני ניכר בחזיתות הבניינים הישנים ובלבושם הפשוט של התושבים. ניתן גם להבחין כי מלאכה רבה הושקעה בבתי הכנסת, בנייני מגורים וציבור, שגם אם הועם זוהרם, עדיין מלווה אותם הילה של הוד. מבנים אלה מנוגדים למבני הציבור הישנים והמוזנחים, המיושבים על ידי השכבות העניות בקרב היהודים. בתי הכנסת ומבני הציבור מהווים הם מחוזות הזיכרון של קרקוב היהודית. כל אחד מייצג פלג מסוים בקהילה היהודית בעיר – אתרים דתיים: ר' אייזיק שול, בית הכנסת של הרמ"א (המאה ה-16) ובית הקברות הסמוך לו, הטמפל (בית הכנסת החדש), קופה-שול, האלטע-שול (בית הכנסת העתיק מן המאה ה-14) וכו'. אתרים קהילתיים מודרניים מונצחים: בית הקהילה היהודית, בית החולים היהודי, הגימנסיה העברית ובית הספר היסודי, בתי ספר מזרחי, תחכמוני, בית יעקב, אורט, החדרים והישיבות. בשוט אחד ניתן לראות את התלמידים משחקים במגרש בית הספר, עדות לעיסוק הנרחב בספורט בקרב הצעירים היהודים בעיר. אתרים נוספים הם "בית האקדמאים" של קרקוב – ששימש כמבנה מעונות, מקום מפגש ולימוד, "בית מגדלי יתומים". על מרבית בניינים אלה הופיעו שלטים בעברית וביידיש, לצד השילוט בשפה הפולנית. תושבי קרקוב היהודים הונצחו גם באזור הפלאנטי (Planty), שדרות העצים הקיימות גם כיום סביב לעיר העתיקה, הצילומים מהווים תיעוד נדיר ורב ערך של שעות הפנאי של התושבים, המטיילים בשעות הצהריים, משוחחים, הצעירים משחקים דמקה וברידג', אחרים מנצלים את הזמן למסחר. 

הקריינות מאירה את הדיונים האידיאולוגיים בין הזרמים הפוליטיים השונים בחברה היהודית, שלעיתים שחצצו לא אחת בין חברים ובני משפחה. משמעותה של השעה מובאת בדברי הפרשן – כותרות העיתונים היהודים קוראות לעליה לארץ ישראל, יש שישעו לקריאה, אחרים יפקדו את התיאטרון היהודי שהציג את "בר כוכבא" של אברהם גאלדפאדן. בין הטיפוסים השונים ניתן למצוא גם את "מנחם מנדל הקרקובאי" לשלום עליכם המחפש פרנסות מן האוויר – אך פרשנות טיפולוגית זו לוקה בדיכוטומיה פשטנית מעט של המציאות, שחוטאת למורכבות חייהם של היהודים על סיפה של המלחמה. הקריינות העברית המאוחרת מאמצת, באופן מובן, נימה נוסטלגית יותר מהטקסט המקורי של אשר לערער.

את הסרט חותמת סצנה אחרונה בה מתכונן הרובע היהודי לשבת הקרבה, תמונה הכוללת את תושביו המסורתיים יותר של רובע קז'ימיש, בדרכם לתפילות השבת. אלו הרגעים האחרונים בחייה של קהילת יהודי קרקוב. הסרט "קרקוב" מהווה כנראה את התיעוד הויזואלי המקיף האחרון של קהילה יהודית. התמונות המוכרות הן של חיסול הגטו בקרקוב, שהתרחש כשלוש שנים מאוחר יותר. ניתן לשער כי רבים מהיהודים המצולמים בסרט, גברים, נשים וילדים, לא היו בין החיים כחמש שנים לאחר מכן. הסרט מהווה מסמך נדיר על החיים היהודיים של 60,000 יהודים בקרקוב מהם נותרו כמה אלפים בודדים לאחר השואה, חלקם הגדול מהערים והיישובים שסביבת העיר. נוכח תושבי הרחובות יהודיים הנערכים לשבת הקרבה, קריאתו של הקריין (בשתי הגרסאות) גוט שבת – שבת שלום, נשמעת היום כהספד.