"קורצ'אק" - במאי: אנדז'יי ואידה

"קורצ'אק"
במאי: אנדז'יי ואידה (תסריט: אגניישקה הולנד)
פולין, 1990 / פולנית / 115 דקות (שחור-לבן) 

הסרט מתאים לתלמידי החטיבות העליונות 

מהם האתגרים העומדים בפני המחנך, אשר רוצה להביא בפני תלמידיו סוגיה מורכבת מבחינה רגשית ונפשית כגון חייהם וחוויותיהם של ילדים בשואה? מחנכים רבים, חלקם מוכרים, חלקם אלמונים התמודדו עם נושא זה עוד בתקופת השואה בעיקר בגטאות. הורים ומחנכים שאלו עצמם "כיצד להסביר לילד" את קריסת המסגרות הקיומיות המשפחתיות, החברתיות וכל אלה המהוות את הקיום האנושי ה"נורמטיבי".

לפנינו שני עולמות. העולם הרגיל שבו המבוגרים, בין אם מדובר בהורים או במחנכים, המחויבים במעין אמנה בלתי כתובה להגן על הילדים. והעולם שהתהפך בתקופת השואה עם קריסת המערכות האמורה. המבוגרים לא תמיד הצליחו לדאוג לצורכיהם הקיומיים הבסיסיים של הילדים, והתקשו לספק להם מסגרת תומכת המאפשרת התמודדות עם הקשיים הסביבתיים ההולכים וגוברים. בחיי היום יום, ילדים כמבוגרים חוו רעב, בידוד, צפיפות, מחלות, תמותה ורצח אשר נבעו מן המציאות שנכפתה עליהם. יתרה מכך, מאחר שהמציאות עצמה השתנתה במהירות, היא יצרה קושי אובייקטיבי בקרב אנשים. בשעה שבמסגרת שגרת חיים תקינה, תגובותיהם של מרבית המבוגרים היו שקולות ומבוססות על ניסיון, והעניקו לפרט את התחושה שהחלטותיו מעוגנות במציאות חיים מוכרת ובהגיון מסוים, הרי שבתקופת השואה חופש הבחירה של האדם הצטמצם עד מאוד, ויכולתו להעריך אירועים עתידיים נעלמה כמעט כליל. אולם, בעקבות זאת, כל בחירה שנעשתה הייתה למשמעותית פי כמה, שכן רבות מן ההחלטות היו הרות גורל.

החלטות מעין אלה נאלץ לקבל המחנך יאנוש קורצ'אק. ברשימה זו, ננסה לבחון את הסוגיות החינוכיות והערכיות העולות מתוך צפיה בסרט "קורצ'אק" של הבמאי הפולני אנדז'יי ואידה1 משנת 1990 (פולנית בתרגום לעברית), אשר מומלץ להקרין בפני תלמידי החטיבה העליונה. הסרט העלילתי מתאר את קורותיו של יאנוש קורצ'אק ובית היתומים שניהל בגטו ורשה, יחד עם סטפאניה (סטפה) וילצ'ינסקה. סיומו של הסרט בגירוש ילדי בית היתומים וצוותו למחנה ההשמדה טרבלינקה, על ידי הנאצים.

• 1. אנדז'יי ואידה, במאי פולני יליד 1926 ממייסדי אסכולת הקולנוע הפולני. פעיל כבמאי משנות ה-50 של המאה ה-20.

יאנוש קורצ'אק, הוא הנריק גולדשמיט, יליד ורשה 1878 (או 1879, השנה המדויקת אינה ידועה). קורצ'אק היה בן למשפחה מתבוללת - סבו היה רופא ממחוז לובלין ואביו היה עורך דין מבוסס שלקה בנפשו כשקורצ'אק היה ילד. למחלתו של האב היו השלכות קשות על ילדותו של קורצ'אק. בבגרותו, למד קורצ'אק רפואה וכבר בשנותיו הראשונות כרופא העדיף לעבוד עם אוכלוסיות נזקקות בשכונותיה העניות של ורשה ובייחוד אהב לעבוד עם ילדים. בגיל 18, החל בקריירה מבטיחה בכתיבה ואז אימץ לעצמו את השם יאנוש קורצ'אק (שמקורו בשיבוש שמו של רומן מן המאה ה-19). בשנת 1904, גויס קורצ'אק לצבא הרוסי ושרת כרופא במזרח הרחוק. בשנת 1908 החל לעבוד עם ילדים יתומים וב-1912 מונה למנהל בית היתומים היהודי בוורשה שנפתח ברחוב קרוכמלנה 92.

בשנים אלה החל קורצ'אק לפתח את משנתו החינוכית ותפישותיו הפדגוגיות. קורצ'אק גרס שעל המחנך להציב את הילד ועולמו הרגשי, החווייתי, הרוחני והאינטלקטואלי במרכז. תפישתו ההוליסטית המכירה בשלמות עולמם של הילדים,חייבה את המחנכים להתייחס לכל היבט בחייהם של הילדים. בהתאם לתפישה זו, תפקיד החינוך היה בעיני קורצ'אק להכשיר את הילדים לחיים בוגרים ובעיקר לשמש כאמצעי מדריך, בונה ומתקן. מדובר בתפישות חדשניות ביותר בתקופה זו.

לאחר שרות בצבא הרוסי במלחה"ע ה-I שבמהלכו כתב את חיבורו החשוב "איך לאהוב ילד", שב קורצ'אק לנהל את בית היתומים בקרוכמלנה וכן בית יתומים של ילדים פולנים. שנים אלה היו מוצלחות ופוריות עבור קורצ'אק, שהרבה להרצות במסגרות אקדמיות ולכתוב. כמו כן ייסד עיתון ילדים מצליח שבו ילדים כתבו למען ילדים (זאת עפ"י תפישתו). ב-1935, לאחר מותו של מנהיג פולין יוזף פילסודסקי, גברה האנטישמיות הפולנית והעיבה על תדמיתו ועשייתו של קורצ'אק בקרב הציבור הפולני. בשנים אלה גברה בקורצ'אק ההכרה הציונית והוא ביקר בארץ ישראל פעמיים, בשנים -1934 ו-1936 ואף שקל לעלות ארצה, אך לא עלה בידו לעשות זאת עקב פרוץ המלחמה.

הסצנות הראשונות בסרטו של ואידה משקפות את מתיחות התקופה. הסרט פותח בפיטוריו של קורצ'אק מתוכנית הרדיו הפופולרית שלו "הדוקטור הזקן מדבר" על רקע האנטישמיות הפולנית הגוברת בשנות השלושים. לאחר מכן מוצג קורצ'אק במהלך קייטנת קיץ על גדות נהר. קורצ'אק יושב עם חניכיו הבוגרים אשר דנים במצב היהודים בפולין במציאות הפוליטית של תקופתם ופוגש את סטפאניה (סטפה) וילצ'ינסקה, מי שתהיה בהמשך שותפתו לניהול בית היתומים, ואשר בחרה שלא לעלות ארצה על מנת להמשיך ולשמש בתפקידה בבית היתומים.

בית היתומים בגטו

עם פרוץ המלחמה ובמהלכה, נקרו בדרכו של קורצ'אק מספר הזדמנויות למוצא מן המעבר הכפוי לגטו. אולם, החלטתו הראשונה בסדרת החלטות גורליות ועקביות היתה להישאר בתפקידו ולהעביר את בית היתומים על ילדיו וצוותו היהודיים לתחומי הגטו. בנובמבר 1940, הועבר בית היתומים ממשכנו ברחוב קרוכמלנה אל תוך הגטו לרח' כלודנה. המעבר היה טראומתי ובמהלכו, החרימו הגרמנים עגלת אספקה של תפוחי אדמה שנועדו ליתומים. קורצ'אק, שהפטריוטיות שלו מיוצגת במדי הקצין הפולני שלבש, זועם, מתייצב בפני הגרמנים ודורש להשיב את האספקה לילדים. הגרמנים, שלפניהם התייצב קצין פולני יהודי אשר אינו עונד את סרט הזרוע (כמו כן אסרו הגרמנים על לבישת מדי הצבא הפולני), כנדרש מהיהודים החל מנובמבר 1939, אוסרים אותו. לאחר כחודש, קורצ'אק שוחרר וחזר לבית היתומים. הסרט מציג את הליך שחרורו מהמאסר, במהלכו נפגש קורצ'אק עם רופא גרמני אשר מביע את הערכתו אליו כעמית למקצוע הרפואה. קורצ'אק מסרב לשוחח עם הרופא בגרמנית, הוא מתעקש לדבר בפולנית (ראו הצעה לדיון חינוכי בנושא בסוף הדברים). לאחר ששוחרר, קורצ'אק נכנס בשערי הגטו וחוזה בשוטר יהודי שתפס ילד בניסיון הברחת מזון לגטו. השוטר עומד להכות את הילד וקורצ'אק המזועזע והנסער עוצר בעדו. כך מיוצג בסרט המפגש הראשון של קורצ'אק עם חייהם של הילדים בגטו. עם שובו לבית היתומים עליו להכריע בדבר אופיו של בית היתומים בגטו. קורצ'אק מבקש, בנסיונו להגן על הילדים ממראות ומוראות הגטו, לבודד את בית היתומים משאר הגטו. הוא מנסה ליצור מסגרת מגוננת אשר תאפשר לילדים להתקיים, גם אם ארעית (כפי שמתחוור לו מאוחר יותר) בכבוד.

בשנת 1941 גבר הרעב בגטו ורשה. הצפיפות יחד עם תנאי הסניטציה הגרועים הובילו לשיעורי תמותה גבוהים להחריד. ברחובות הגטו נפוצו מראות המצוקה הקשה, העוני, הרעב והמוות. שיעור היתמות בקרב ילדים גבר גם הוא. על רקע תנאים אלה, קורצ'אק נלחם על קיומם של חניכיו. בסרט נראה קורצ'אק כשהוא מכתת רגליו בין משרדי היודנראט, עשירי הגטו ולבסוף גם טיפוסיו המפוקפקים, הכל על מנת לדאוג לצורכי הישרדותם של הילדים. בשלב זה צוות בית היתומים קיבל על עצמו את הטיפול בכ-200 יתומים. המאבק היומיומי ניכר בקורצ'אק שבאותה עת היה בשנות השישים המוקדמות לחייו. התשישות הגוברת נתנה בו אותותיה, קומתו שפופה במקצת והוא מתקשה בהליכה.

בבית היתומים ניסו קורצ'אק וצוותו לשמור על אווירה "נורמלית" עד כמה שאפשר. שגרת החיים נשמרה, הצוות המשיך את תפקודו, נוהלו תורנויות, הצגות הופקו על ידי הילדים, התקיימו ישיבות צוות בהשתתפות החניכים הבוגרים ובית הדין המפורסם של הילדים, הנועד לשפוט ולהכריע בענייניהם הפנימיים של הילדים, המשיך לפעול.

הזכות למות בכבוד

ביולי 1942 החל הגירוש הגדול של יהודי ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה, במסגרתו גורשו למעלה מ-250,000 בני אדם. בישיבה של צוות בית היתומים דנו על פתרונות אפשריים נוכח הגירוש הקרב. בישיבה זו השתתפו החניכים הבוגרים יותר, שכן על-פי דרכו של קורצ'אק, היה עליהם להיות שותפים להחלטות המתקבלות בבית היתומים כחלק מרעיון הניהול המשותף. המשתתפים בישיבה העלו הצעות שונות: לחלק מן הילדים יש קרובי משפחה, שמא ניתן להעבירם לקרובי משפחה? אולי רצוי להבריח מספר ילדים לצד הארי? אולי ניתן לפזר את הילדים בין משפחות? קורצ'אק סירב לפזר את הילדים, הוא לא רצה לחשוף אותם לאימת הגירוש ולכאב הכרוך ביציאה לדרך האחרונה בבדידותם. למרות כל זאת עלתה האפשרות שבית היתומים יצליח לשרוד, שכן הסתובבה בגטו שמועה שלא יגעו בבתי היתומים במהלך הגירוש.

למרות חוסר הודאות בנוגע לעתידו של בית היתומים בצלו של הגירוש הגדול, בימיו האחרונים של בית היתומים הוצג בו המחזה "הדואר" של המחזאי ההודי רבינדראנאת טאגור. במרכז המחזה ניצב ילד חולה במחלה חשוכת מרפא הלומד להתמודד עם מותו הצפוי ולקבלו. נראה שקורצ'אק בחר מחזה זה שיוצג בחוג התיאטרון של בית היתומים על מנת לסייע לילדים להכיר ולהשלים עם המוות. כך, באופן אופייני לתפישת עולמו הוא לא נוטש את חניכיו ומשתדל ככל שביכולתו להכין אותם לעתיד לבוא.

אחת התמונות האחרונות בסרט מתרחשת בבית הקברות היהודי. גב' מרינה, פולניה וקולגה לשעבר, משיגה מסמכים אריים עבור קורצ'אק ומפצירה בו להתחבא. הוא שואל אותה בנימה ספק אירונית ספק מביעה תקווה, "ומה אם הם באמת שולחים אותנו למזרח לעבודה בשדות? עבודה פיזית טובה ליהודים, כמו בפלשתינה...". לכך מתווספת התקוממות על עצם העלאת ההצעה: קורצ'אק שואל אותה "איך את יכולה להציע זאת? מה היית חושבת על אם הנוטשת את ילדיה? כיצד אוכל לעזוב 200 ילדים בעת טרגית שכזו?" הוא נסער. בפגישה זו הוא מקבל ממנה את דגל בית היתומים. הוא בוחר ללוות את חניכיו בדרכם האחרונה.

סוף הסרט אינו ריאליסטי ולא נאמן להתרחשות הדברים כפי שהיו. במציאות, בית היתומים גורש לטרבלינקה במסגרת הגירוש הגדול של גטו ורשה באוגוסט 1942. הילדים, צוות בית היתומים וקורצ'אק עמם נרצחו בטרבלינקה. אולם בסרט זה, לאחר העלייה לרכבת והמסע, קרון הרכבת עוצר בשדה. קורצ'אק והילדים יוצאים אל המרחבים הפתוחים, חופשיים סוף סוף. האם הם יוצאים לטיול שהובטח להם? האם מדובר בתמונה שמתרחשת לאחר סופם של קורצ'אק והילדים בעולם הזה? או שמא מדובר בסוף שבו כולנו היינו חפצים?

סרטו של ואידה מספר את סיפורו של אדם שהקדיש את חייו לילדים ולבסוף קשר את גורלו בגורל חניכיו, על אף שהיתה לו עצמו אפשרות להינצל מן הגירוש. משנתו החינוכית ההומניסטית של יאנוש קורצ'אק עודנה נלמדת ומיושמת ברחבי העולם ולדמותו של קורצ'אק ראוי להקדיש מקום של כבוד במהלך הלימודים בכלל, ולאו דווקא במסגרת הוראת השואה. סרט זה מספק הזדמנות טובה להפגיש את התלמידים עם סיפורו של קורצ'אק. הדיון החינוכי בעקבות הצפייה בסרט יאפשר לתלמידים להיטיב להכיר את דמותו של האדם שכתב פעם "חייהם של אנשים גדולים דומים לאגדות, קשים אך יפים".

---