"השלב האחרון" - ונדה יקובובסקה

"השלב האחרון"
במאית: ונדה יקובובסקה
פולין, 1948 / פולנית, רוסית, גרמנית וצרפתית / 105 דקות

 

"אך ישנה תחנה שבה אלה המגיעים הם אלה
שעוזבים
תחנה בה המגיעים מעולם לא הגיעו, שבה אלה שעזבו מעולם לא שבו.
זוהי התחנה הגדולה בעולם.
[...]הם חושבים שהגיעו לגיהינום
אולי. אך הם לא האמינו בו."2

• 2. Delbo Charlotte, Auschwitz and After, Yale University Press, 1995, pp. 3-5 (Trans. Rosette C. Lamont

פתיחה

 עם קריסתו של הרייך השלישי בא הקץ גם על הכיבוש הנאצי במדינות אירופה. מדינות שעברו שנות כיבוש וטרור החליפו שלטון וריבונות בעקבות ועידות בין-לאומיות של בעלות הברית. המדינות ששוחררו על ידי הצבא האדום הפכו לחלק מן האימפריה הסובייטית של ברית–המועצות, וגרמניה הגדולה פוצלה לשטחי כיבוש שונים עד להקמתן של שתי מדינות, מזרחית ומערבית. בחלוקה האידיאולוגית בין מזרח ומערב המדינות הכבושות לשעבר במערב-אירופה זכו בריבונותן מחדש, ואילו המדינות שהיו חלק מהגוש המזרחי המתגבש הפכו למדינות לוויין סובייטיות. 

פולין נכבשה על ידי הצבא האדום ושוחררה מעול הכיבוש הנאצי, אך עתידה הוכרע בוועידת יאלטה. בפולין הוקמה ממשלה קומוניסטית כפופה לברית-המועצות, שלבסוף הצטרפה לגוש המזרחי והציבה בשטחה כוחות סובייטיים.

בהתחלה היו אלה סרטי השחרור, שצולמו על ידי חיילי בעלות הברית עם שחרור המחנות הנאציים. בהמשך שולבו החומרים ביומני קולנוע, שהיו גרסה מוקדמת של מהדורות החדשות, וכן גם בסרטי תעמולה והסברה חינוכית. בימאים וקולנוענים שעסקו בשואה באופן עלילתי מצאו את עצמם מתמודדים עם בעיית הייצוג, ובאופן מעשי, היה עליהם לבחור סיפור-תסריט, סוגה וסגנון שישרתו את הטקסט הקולנועי. כשמדובר בייצוגה של השואה, שיקולים אלה, העומדים בפני כל יוצר, נעשו מורכבים אף יותר. הפוטג' התיעודי שהוזכר לעיל נראה אותנטי במיוחד ונעשה בו שימוש רחב עד ימינו אלה. אולם הקולנוע העלילתי נדרש לפתרונות מורכבים ויצירתיים יותר, שאינם מובנים מאליהם.

במאמר זה נדון בסרטה של הבמאית הפולניה ניצולת אושוויץ, ונדה יקובובסקה, "השלב האחרון" (Ostatni Etap) מ-1948, סרט העלילה הראשון על אושוויץ-בירקנאו שצולם במחנה עצמו. הסרט מתמקד בגורלן של כמה מאסירות המחנה שחייהן מתנהלים סביב בית החולים של מחנה הנשים ומבוסס על חווייותיה של יקובובסקה, על סיפורים ששמעה מפי אסירות המחנה ועל ראיונות שערכה בשנים שקדמו להפקת הסרט. הסרט הוקרן בפולין, גרמניה, צרפת, איטליה, נורווגיה, ארה"ב ובארצות נוספות3, וזכה בפרס בפסטיבל בקרלו ויווארי, בפרס מריאנסקה לאזנה (1948) ובפרס מועצת השלום העולמית (1951). סגנונו ה"ריאליסטי" הקודר של הסרט והדימויים החזותיים המופיעים בו השפיעו על סרטים רבים העוסקים בנושא השואה עשרות שנים לאחר יציאתו לאקרנים. במסגרת המאמר ייבחנו אופי הייצוג הקולנועי המוקדם של אושוויץ-בירקנאו והדימויים שהוא מבקש להנחיל בתודעת הצופים. יושם דגש על אופן התמודדותה של היוצרת עם בעיית ייצוגו המוקדם של המחנה, על הפתרונות שנבחרו ועל המקורות שעליהם הסתמכה היוצרת.

אתר מחפש משמעות

"מיתיפיקציה, טוען ברת, מתרחשת כאשר השפה מרוקנת סיפור נרטיב ממקריותו ההיסטורית ומשווה לו אופי בלתי משתנה. "במעבר מן ההיסטוריה אל הטבע, המיתוס עושה פעולת חיסכון: הוא מבטל את מורכבות הפעולות האנושיות, משווה להן את הפשטות של המהויות". התוצאה היא תיאור המחונן ב"מין בהירות שמחה", חפה מסתירות, שכן הרצאת העובדות מתפרשת כהסברים; "הדברים נראים כאילו הם מסמנים מאליהם". מעט מאורעות מסוגלים להתחרות בעוצמתו המיתית של אושוויץ“.4

ונדה יקובובסקה, בימאית צעירה, חוותה את שנות הכיבוש הנאצי בפולין על בשרה. בשנת 1939, עם פלישת הגרמנים, הייתה חברה פעילה ובעלת תפקיד במפלגה הקומוניסטית.5 ב-19422 נתפסה ונאסרה בכלא פאביאק שבורשה. מקץ כמה חודשים, ב-28 באפריל 1943, הועברה לאושוויץ. רישומה כאסירה במחנה מתועד ב-29.4.1943. היא קיבלה את המספר 43311.6 המחתרת הקומוניסטית הפולנית סייעה לה במחנה, והיא הועסקה בטיפול בנכי מלחמה ובפרטיזנים שנאסרו במחנה.

הכשרתה המקצועית כקולנוענית הייתה ידועה במחנה, ואיש ס"ס שהכירה העביר אותה לשמש כצלמת באחד ממפעלי התעשייה שפעלו באושוויץ, שם צילמה צמח שממנו ניסו להפיק גומי לייצור צמיגים, שהיו נחוצים למאמץ המלחמתי הנאצי. עם התקדמות הצבא האדום מערבה פונו רוב אסירי המחנה, וביניהם יקובובסקה, שהועברה למחנה רוונסברוק (Ravensbrück).

יקובובסקה ביססה את עלילת הסרט על סיפורים ששמעה כאסירה במחנה, לאחר מכן ראיינה ניצולים ואספה תיעוד בעל-פה גם מגרמנים ששירתו במחנה.7 במחנה פגשה את גרדה שניידר, אסירה פוליטית מגרמניה, קומוניסטית גם היא, שנשלחה מכלא מואביט (Moabit) לאושוויץ והייתה אחת מבעלות התפקידים במחנה הנשים. ב-19466 השתיים החלו לכתוב יחד את התסריט לסרט, ולאחר זמן מה גירשו שלטונות פולין את שניידר חזרה לגרמניה.8 אולם השתיים המשיכו להיפגש בברלין ושקדו על התסריט. אחת מהכותרות המקוריות לסרט העתידי הייתה FKA (Frauenkonzentrationlager Auschwitzz) – מחנה הריכוז לנשים אושוויץ.9

"אם כל סרטי השואה" ("The mother of all Holocaust films"10 כונה סרטה של ונדה יקובובסקה. סרט זה, שהמחקר ההיסטורי גילה אותו מחדש כחמישים שנים לאחר הפקתו11, היה אחד מסרטי העלילה הראשונים שעסקו בנושא השואה וסרט העלילה הראשון שצולם במחנה אושוויץ. יוצרת הסרט נדרשה לשלב בין זיכרונותיה כאסירה במחנה לבין אסתטיזציה וסגנון קולנועי. סרטים שצולמו עם שחרור המחנות וסרטי תעודה ראשונים גם הם היוו השראה לחלק מהשוטים של יקובובסקה, שקיבלה את הבכורה גם בעיצוב כמה מהדימויים הוויזואליים שהפכו ברבות השנים לאיקונות משפיעות בייצוגים הקולנועיים של השואה. ניתן לאפיין את "השלב האחרון" כיצירה פרדיגמטית שנודעה לה השפעה על הקולנוע העוסק בשואה, בין היתר על עיצובם של דימויים בסרטים מוכרים כגון "בחירתה של סופי" (1982), "רשימת שינדלר" (1993) ועוד.12 לסרט היו 7.88 מיליון צופים בפולין בלבד, והוא תפס את המקום ה-30 ברשימת הסרטים הנצפים ביותר בפולין.13

על ההבחנה בין תיעוד לעלילה והאסתטיקה של הייצוג

הסרט צולם כאמור באושוויץ-בירקנאו מאמצע יולי 1947 עד סוף ספטמבר של אותה שנה.14 אף שהצילום באתר עצמו הבטיח  לכאורה סט אותנטי, שנתיים לאחר שחרורו אושוויץ- בירקנאו לא נשאר כשהיה בתקופת המלחמה. כתוצאה מכך, כדי להשיב את המראה האותנטי לאתר, יקובובסקה נאלצה לשחזר אזורים מסוימים במחנה. ב-1947, בעת הצילומים, השדות של בירקנאו צמחו פרא, צריפים פורקו ואף נמכרו. צוות ההפקה שיקם את האתר, ובחודשי ההפקה התגורר הצוות במגורי סגל הס"ס לשעבר.15 הסרט צולם בבלוקים עצמם, אך כמה מהמבנים הועברו ואף שוחזרו ממחנות אחרים. בלוק בית החולים היה  המבנה המקורי ששימש למטרה זו במחנה, וכך גם משרד הרופא.

מבחינה אסתטית, יקובובסקה נקטה סגנון ריאליסטי "מרוכך", וכאסירה לשעבר במחנה, הייתה מודעת היטב לפשרה בנוגע למידת האותנטיות של ייצוג זה:

"המציאות של המחנה הייתה שלדי אדם, ערמות גוויות, כינים, חולדות ושלל מחלות דוחות. על המסך, מציאות זו תעורר אימה וסלידה. זה היה הכרחי לוותר על היבטים אלה, שלמרות האותנטיות האופיינית שלהם, היו בלתי נסבלים עבור הצופה הבתר-מלחמתי".16

יקובובסקה ניסתה לצמצם פער זה בין המציאות כפי שזכרה אותה לבין ייצוגהּ הקולנועי, לא רק על ידי צילום במחנה עצמו, שהפך לאתר צילום, אלא גם על ידי שימוש בצלם הרוסי, בוריס מונסטריסקי, שהשוטים שלו גבלו בסגנון דוקומנטרי, שבו חפצה.17

נוסף על כך, סרטים בתקופה זו היו נתונים למגבלות צנזורה כפולה, פוליטית ומוסרית, צנזורה שכללה סרטים עלילתיים ותיעודיים.18 בניגוד להסבר זה, החוקרת אווה מזיירסקה טענה שריאליזם "מרוכך" זה מעיד על כניעתה של יקובובסקה לקונבנציות "הוליוודיות", שלא אפשרו להציג מראות קשים מדיי ודמויות מזות רעב, חולות וגוססות באופן גרפי יתר על המידה. על כל פנים, ברי כי יקובובסקה, ניצולת המחנה, נחשפה לזוועות גם אם בחרה "לעדן" במידת מה את ייצוגן.19

על סולידריות ותעמולה

הייצוג של אושוויץ-בירקנאו בסרטה של יקובובסקה היה שונה מן הסיפורים שעלו בעדויות ניצולים, בספרי זיכרונות ובספרות יפה שנכתבה בידי ניצולים.20 הספרים שהופיעו בפולין לאחר המלחמה אופיינו במקרים רבים בסגנון עובדתי המאפיין עדות, וכשאסירים לשעבר החלו לכתוב ספרות יפה, יוצרים כגון תדאוש בורובסקי21 בחרו בנרטיב שאינו מכיל הפרדה דיכוטומית בין  טוב ורע ואינו חוסך ביקורת על התנהגותם וטבעם של האסירים, שהוא סבר ששורשיהם היו נעוצים בהתנוונותם של הערכים האנושיים, ניוון שככל הנראה הוביל ליצירתו של מחנה הריכוז מלכתחילה, לדידו של בורובסקי. תכנים אלה והסגנון שבו הובעו בספרות נתפסו כציניים מדיי ברפובליקה של העם הפולני. הוא אף הזהיר מפני "מיתוסים ואגדות" שעלולות לצוץ מסיבות אידיאולוגיות בעיקר:

"[...] מיתוסים ואגדות יצוצו בשני הצדדים. אנחנו לא נלחמנו עבור רעיון האומה (או הרעיון הלאומי) במחנה ולא עבור בנייתו הפנימית המחודשת של האדם; נלחמנו על קערת מרק, על מקום לישון בו, על נשים, על זהב ושעונים מהמשלוחים.22

יקובובסקה העדיפה להדגיש בסרטה את הסיפורים האנושיים, את הסולידריות, את המסירות של אסירות לחברותיהן ואת מאבקן ברוע האנושי, נגד הפאשיזם ובעד הקומוניזם.

מסיבה זו בחרה יעקובובסקה להתמקד בכמה דמויות מרכזיות, שהעלילה נסבה סביבן. בחירה זו אפשרה לה להביא בפני הצופים כמה אפיזודות מחיי המחנה ותולדותיו. הרעות שבין האסירות גיבורות הסרט שימרה את הלכידות החברתית, בין אם מקורה בסולידריות אנושית ובין אם בסולידריות אידיאולוגית, והיוותה מגן כנגד האטומיזציה והפירוק של מסגרות משפחתיות, חברתיות וכו', שהסגל הגרמני ובעלי התפקידים מקרב האסירים ניסו לכפות על אסירי המחנה. הבלטתם של היבטים אלה מחיי המחנה שירתה את יקובובסקה ביצירת תמונה מרוככת במידה מסוימת של המחנה ביחס לעולה מכתביו של בורובסקי וחבריו.23 חזון הסולידריות של יקובובסקה חוצה דתות ולאומים ונטוע ברוח האידיאולוגית האינטרנציונליסטית שלה.

• 3. Loewy, Hanno, "The Mother of all Holocaust Films. Wanda Jakubowska's Auschwitz Trilogy", Historical Journal of Film, Radio and Television, Vol. 24, Nr. 2, June, 01.06.2004 n. 18
• 4. ון פלט רוברט-יאן, "אתר מחפש שליחות", גוטמן ישראל ובירנבאום מיכאל, אושוויץ. אנטומיה של מחנה מוות, יד ושם, ירושלים 2003, עמ' 134-133.
• 5. Liebman Stuart, "I was always in the epicenter of whatever was going on…" An Interview With Wanda Jakubowska, Slavic and East European Performance, Casta, Vol. 17, No. 3 1997 , p. 16. Infra. Interview. Viano, "Life is Beautiful. Reception, Allegory, and Holocaust Laughter", Film Quarterly, 53, 1 (Fall 1999), p. 34
• 6. בגרסתה האנגלית של הכרוניקה של אושוויץ הופיע המספר 43513. יקובובסקה הקריאה והציגה את מספר האסירה שניתן לה במחנה לחוקר סטוארט ליבמן בריאיון משנת 1997 - 43311. השוו: Czech Danuta, Auschwitz Chronicle – 1939-1945, Owl Books, Henry Holt Company, NY 1997. p. 386. Liebman, ibid, p. 17.
• 7. Liebman, ibid, p. 20.
• 8. השלטונות הקומוניסטיים גירשו אזרחים גרמנים וגרמנים אתניים (פולקסדויטשה) לגרמניה, ולא תמיד נעשתה הבחנה בין גרמנים שהיו מתנגדי המשטר הנאצי לבין קורבנותיו, כמו במקרה של שניידר.
• 9. Liebman, ibid, p. 21.
• 10. Loewy, p. 21.
• 11. "השלב האחרון" זכה לקהל צופים רחב ולתגובות רבות עם צאתו לאקרנים בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת. אך מסיבות שונות, ובעיקר כתוצאה מההפצה המוגבלת של סרטים מהגוש המזרחי במערב, הסרט "נשכח". הוא שודר לראשונה בטלוויזיה המזרח-גרמנית ב-26 בינואר 1980. לאחר מאמרו של סטוארט ליבמן משנת 1996 (להלן) התעורר עניינם של חוקרים ספורים בסרט, ומאמריהם מוזכרים בהערות השוליים. Liebman Stuart, "Wanda Jakubowska's The Last Stop [Ostatni Etap] Slavic and East European Performance, Casta, Vol. 16, No. 3 1996.
• 12. למשל: Haltof, ibid, p. 7. Loewy, ibid. ברטוב עֹמר, היהודי בקולנוע. מה"גולם" ל"אל תגעו לי בשואה", עם עובד וספריית ספיר, תל אביב 2005, עמ' 194-182. כמה דוגמאות לשימוש בדימויים הקולנועיים שהופיעו ב"שלב האחרון" להלן: "רשימת שינדלר" (סטיבן ספילברג, 1993): סצנת ההגעה למחנה, הסלקציה הנערכת בלילה לאור זרקורים, "כוכבים" (קונרד וולף, 1959) שוטים של פני המגורשים הנראים מבעד לצוהר רכבת משא בין חוטי תיל. כמו כן, בסצנת הגעת טרנספורט למחנה המצלמה מתמקדת גם בילדה עם בובה שלאחר שילוחה להשמדה, בובתה נותרת על הרציף להירמס תחת מגפו של קלגס גרמני. התמקדות בפרט בודד המייצג קורבן יחיד או קבוצת קורבנות נעשתה גם בשני הסרטים לעיל. נראה שיקובובסקה הכירה את הפוטג' הנאצי של משלוח יהודים ממחנה וסטרבורק, אם כי יקובבוסקה השתמשה בצילומי תקריב של פניהם של המגורשים על הרציף והרכיבה אותם לכדי דיוקן אנושי של הקורבנות.
• 13. Haltof Marek, "Return to Auschwitz: Wanda Jakubowska's The Last Stage (1948), The Polish Review, Vol LV, No. 1, 2010, pp. 7-8. הלטוף מסייג מספר זה משום שלפני 1950 נתוני הצפייה הם למעשה אומדנים, וכמו כן, בין השנים 1950-1945 הופקו סרטים בודדים בלבד בפולין.
• 14. Liebman, Interview, p. 22.
• 15. Haltof, ibid, p. 11.
• 16. יקובובסקה על פי לובלסקי ומאדיי וגם אצל ליבמן, ריאיון, ראו: Haltof, ibid, p. 13, n. 20.
• 17. Liebman, Interview, p. 22.
• 18. Haltof, ibid. p. 13, n. 21.
• 19. Ewa Mazierska, "Wanda Jakubowska's Cinema of Commitment", European Journal of Women's Studies, 2001, Vol. 8, p. 225.
• 20. Haltof, ibid. p. 15.
• 21. תדאוש בורובקסקי (Borowski), 1951-1922, ניצול מחנה אושוויץ שכתב על התנסויותיו במחנה בספרות יפה, בשפה עובדתית וחסכנית. בורובסקי לא נמנע מלעסוק בשאלות מורכבות על התנהגות, מוסר וטבעם של בני האדם שנעשו לקורבנותיו של המחנה. בדומה ליקובובסקה, גם בורובסקי היה מעורב בפעילות מחתרתית בתקופת הכיבוש הנאצי, ולאחר שארוסתו מריה נעצרה בידי הגסטאפו, גם הוא נאסר ונשלח לכלא פאביאק בורשה, ומשם נשלח, בפברואר 1943, לאושוויץ (כחודשיים לפני שילוחה של יקובובסקה למחנה). אחד מסיפוריו המפורסמים היה "גבירותיי ורבותיי, אל תאי הגזים בבקשה". האופן שבו הועלו סוגיות אלה עורר ביקורת מצד גורמים אידיאולוגיים בפולין שביקשו להדגיש את הסולידריות האנושית והפוליטית של אסירי המחנה. כמה מסיפוריו של בורובסקי תורגמו לעברית: תדאוש בורובסקי, פרידה ממריה, עם עובד, תל אביב 1996 (תרגמה מפולנית והוסיפה אחרית דבר: עדה פגיס).
• 22. Tadeusz Borowski, Janusz Nel-Seidlecki and Krystyn Olszewski, Byliśmy w Oświęcimiu, 1946. English Translation by Alicia Nitecki: We were in Auschwitz, Welcome Rein Publishers, NY 2000, pp. 3-4. Quoted in: Haltof Marek, ibid, p. 28.
• 23. Idem, ibid, p. 16.

מסרים אלה מקבלים חשיבות עצומה בהקשר של פולין הבתר-מלחמתית, שבה התבסס לאיטו משטר קומוניסטי בלתי אהוד על ידי רבים. בהקשר זה ניתן להבין את ההבניה המחודשת של העבר, שבו ההתנגדות המהותית (והיחידה, על פי הסרט) לנאציזם היא תוצאה של אידיאולוגיה קומוניסטית. הביקורות השליליות המעטות שנשמעו על הסרט מקרב ניצולי המחנה התמקדו בעיקר בייצוג השלילי של חלק מהדמויות הפולניות בסרט, כגון אלזה הבלוק-אלטסטה וללוניה, אשת רוקח (דהיינו בורגנית) המתחזה לרופאה,24 חלק מהמבקרים טענו שהסרט מביע מסרים אנטי-פולניים, אך מרבית דמויותיהן של האסירות הפולניות (ובהן אחת מן הגיבורות הראשיות, אנה) מיוצגות באופן חיובי. 

צוות השחקנים הפולנים לוהק גם לתפקידי האסירים נושאי התפקידים ולתפקידי סגל המחנה הגרמני. יקובובסקה, כפי שצוין בדברי ההסבר בתחילת הסרט, ליהקה ניצבים פולנים מקרב ניצולי המחנה ותושבי העיר אושווינצ'ים (Oświęcim), הסמוכה למחנה.

קורבנות ויהודים

"הסרט מבוסס על אירועים אותנטיים, המייצגים חלקיק מן האמת על מחנה הריכוז באושוויץ. אנו מזכירים לצופים כי 4.5 מיליון איש מכל הארצות שהיו תחת הכיבוש הנאצי נרצחו והושמדו באושוויץ".25 בגרסה המיועדת לקהל דובר האנגלית הופיעה רשימת לאומים וקבוצות אתניות ודתיות שגורשו ונרצחו במחנה:

"בלגים, צרפתים, הולנדים, רוסים, בריטים, יוגוסלבים, צ'כים, הונגרים, גרמנים, איטלקים, יוונים, דנים, נורווגים, ספרדים, צוענים, יהודים, קתולים, פרוטסטנטים, היו בין הקורבנות."26

מספר הקורבנות שהופיע לעיל מבוסס על הערכות מוקדמות שנעשו לאחר שחרור המחנה בידי הסובייטים, ואינו תואם את המחקרים מן השנים האחרונות, האומדים את מספר הקורבנות הכולל באושוויץ כ-1.1 מליון בני אדם, רובם יהודים.27 על כן  ברור כי אזכור היהודים במקום השישה-עשר ברשימת הקורבנות הנזכרת לעיל אינו תואם כלל את העובדה שהיהודים היוו את רוב קורבנותיו של המחנה. כמו כן, אף על פי שמגוון שפות נשמעות בפי הדמויות (פולנית, גרמנית וצרפתית), אסירות במחנה שהיה לבבל בשל בליל השפות שדוברו בו, שפתם של רבים מהקורבנות היהודים, היידיש, נפקדת מן הסרט.

אולם במרכזו של הסרט בחרה יקובובסקה להציב גיבורה יהודייה. דמותה של מרטה וייס מבוססת על סיפורה האמיתי של מאלה צימטבאום (Zimetbaum). סיפורה של צימטבאום היה מוכר לאסירים והיה למיתוס של גבורה בתולדות המחנה ובתודעת אסיריו וניצוליו צימטבאום היתה לדמות אגדית. מלכה (מאלה) צימטבאום (1944-1922), נולדה בפולין. בגיל צעיר עקרה משפחתה לבלגיה, שם התחנכה. צימבטבאום נעצרה באנטוורפן, נשלחה למחנה מכלן ומשם לאושוויץ, בו קיבלה את המספר 19880. בעקבות שליטתה במספר רב של שפות נבחרה לשמש כמתרגמת ושליחה במחנה. זכויות היתר שזכתה להן בעקבות תפקידה אפשרו לה לסייע במגוון אופנים לאסירי המחנה. צימטבאום זכתה לאהדתם של האסירים ושל סגל המחנה. במחנה נקשרה לאסיר פולני בשם אדוארד (אדק) גלינסקי, והשניים החליטו לברוח יחדיו מן המחנה. צימטבאום קיוותה להבריח ידיעות על המחנה לעולם החופשי. ביולי 1944 השנים ברחו במבצע נועז. הבריחה הכתה את הגרמנים, שרחשו אמון לצימטבאום, בתדהמה, ולאחר שהשניים נתפסו ועונו, צימטבאום נתלתה בפומבי במחנה. על הוצאתה להורג ישנן עדויות רבות ומגוון גרסאות. המוכרת שבהן היא שבעלותה על הגרדום חתכה צימטבאום את ורידיה, סטרה לאיש ס"ס וזעקה: "אני אמות כגיבורה ואתה תגווע ככלב". לאחר מכן, על פי כמה גרסאות, נשלחה לקרמטוריום ומתה בדרכה לשם.28

בת דמותה הקולנועית של צימטבאום, מרטה וייס מגיעה למחנה עם משפחתה, ובעודה מתרגמת את הנחיות מפקד המחנה בעת הסלקציה למשפחתה ולשאר האסירים, הוא מבחין בה ובוחר בה לשמש כמתרגמת ושליחה. לאורך הסרט ניכרים ניסיונותיה של מרטה לסייע לחברותיה האסירות, יחד עם שתי הדמויות הראשיות שלצדה, ייבגניה ואנה. אנה היא אחות קומוניסטית-גרמנית, וייבגניה היא רופאה רוסייה המתפקדת כרופאה ראשית בבית החולים. המודעות הפוליטית של שלוש הדמויות הללו מתפתחת לאורך הסרט ומגיעה לרגע של בחירה אמיצה בהתנגדות. בשתי הזדמנויות שונות מרטה בוחרת לסייע לשבויות מלחמה וכן לחברותיה מבית החולים להבריח אספקה וידיעות ממחנה הגברים. 

יקובובסקה ושניידר, שכתבו את התסריט לסרט, נטלו חירות יצירתית בנוגע לקורותיה של מרטה. ייתכן שמסיבה זו, במקום לקרוא לדמות בשם מאלה צימטבאום בחרו בשם חלופי. גם ב"שלב האחרון" מרטה בורחת עם חברה טאדק (הוא בן דמותו של אדק גלינסקי), אך במקרה זה כדי להבריח את התוכניות לחיסול המחנה למחתרת הפולנית וכך לעולם החיצון. מרטה וטאדק נתפסים, וסצנת הוצאתה להורג היא רגע הסיום הדרמטי של הסרט. מפקד המחנה, שהובך על ידי הבריחה של שני האסירים ודליפת ידיעות על הנעשה במחנה לרדיו המחתרתי, מנהל מסע חקירה אכזרי שסופו הוצאה פומבית להורג. מרטה מוצעדת לראווה, מבחינת הגרמנים כדי להשפילה, אך השוט של יקובובסקה מציגה באור הרואי. מפקד המחנה קורא את כתב האישום, וכשהיא ניצבת על הגרדום, האסיר-תליין שעומד מאחוריה מוסר בידיה הקשורות סכין גילוח, והיא חותכת את ורידיה ופונה לגרמנים ולאסירים: "אל תפחדו! הם לא יכולים לפגוע בנו. החזיקו מעמד... הצבא האדום קרוב!". מפקד המחנה זועם ומתקרב אליה, והיא פונה אליו בלעג: "אתה תהיה כה קטן בקרוב", סוטרת לו ואומרת: "אתה לא תתלה אותי!29

בתמונה זו בחרה יקובובסקה להדגיש את מצבם הנואש של הגרמנים. היא שילבה שוטים של מטוסי בעלות הברית (אמריקניים וגם רוסיים), וכשמבטה של מרטה מופנה אל על (ופניה הנאות מוארות בנֹגַהּ מלאכי ומבטה מלא הבעה) ועמו מבטי האסירות וסגל המחנה, וברור לנו כי מדובר במשחררים הקרבים הטסים מעל המחנה. הסגל הגרמני בורח ומנסה לתפוס מחסה, וכאוס מתפשט. מרטה מתמוטטת, והלנה, אסירה שהתינוק שילדה במחנה נרצח על ידי רופא המחנה, מערסלת את מרטה בזרועותיה. מילותיה האחרונות נשמעות בקול-על (voice over) על רקע המטוסים: "אל תתני להם. אל תתני לאושוויץ לקום בשנית." הלנה מבטיחה לה: "הוא לעולם לא יקום".30

סיכום

"השלב האחרון" מכיל מוטיבים אידיאולוגיים המתבטאים בתוכן ובצורה, בעלילה ובעיצובה הקולנועי. הוא נכתב על ידי גרדה שניידר וּונדה יקובובסקה, קומוניסטיות בהשקפותיהן. יצירת הסרט התאפשרה על ידי חברת ההפקות הלאומית פילם פולסקי (Film Polski), שהייתה כפופה אידיאולוגית למפלגה הקומוניסטית על האינסטנציות השונות שלה. למרות מסירותה האידיאולוגית של יקובובסקה, שהקפידה שגם כאשר מועברת ביקורת בסרט היא מופנית כלפי יחידים שכשלו ולא כנגד עיקרי האידיאולוגיה (דהיינו, ביקורתה הייתה בונה במהותה), עמיתיה בפילם-פולסקי, ובהם אלכסנדר פורד, נרתעו מהפקתו של התסריט. יקובובסקה לא התייאשה, נסעה למוסקבה עם התסריט בגרסת נובלה מתורגמת לרוסית והעבירה אותו למיכאיל קלטוזוב (Kalatozov), הממונה על ענייני קולנוע בברית-המועצות. קלטוזוב מסר עותק של התסריט לאנדרי ז'דנוב (Zhdanov), שבין היתר היה אחראי על ענייני תרבות בברית-המועצות, והוא בתורו העביר את התסריט לסטאלין.31 בעקבות המסע  המפותל של הסרט בין בכירי הבירוקרטים בברית-המועצות, יקובובסקה זכתה לגיבוי מלא ולסיוע של חיילי הצבא האדום שהוצבו בפולין. סיוע זה הוזיל את עלויות ההפקה וסייע רבות ליקובובסקה בעבודתה.33

אך ממרחק השנים, למרות המטען האידיאולוגי הניכר, מדובר במסמך קולנועי והיסטורי חשוב ביותר. הסגנון הריאליסטי של התמונות הקל את שילובן כתמונות דוקומנטריות אותנטיות בסרט חשוב אחר, "לילה וערפל" (אלן רנה, 1955).33

חשיבותו של הסרט נובעת מכמה טעמים. ראשית, מדובר בהתבוננות קולנועית מוקדמת על חווייותיהן של אסירות באושוויץ-בירקנאו. שנית, אחת משלוש הדמויות המרכזיות בסרט היא דמותה של גיבורה יהודייה המבוססת על סיפור חייה של מאלה צימטבאום. אף על פי שהיחס לסוגיה היהודית הוא אמביוולנטי, יקובובסקה לא מטשטשת את גורלם הייחודי של היהודים, את הסלקציות הקבועות ואת קיומם הנואש והזמני של יהודים באושוויץ. לבסוף, הסרט מתעד את מראהו של אושוויץ-בירקנאו בשלהי 1947. מבחינת יקובובסקה וניצולי המחנה, הוא לא שימש רק כאתר צילום, אלא בראש ובראשונה היה אתר של זיכרון ועדות.

• 24. Haltof, ibid. pp. 17-18.
• 25. הציטוט מובא על ידי ברטוב, שם, עמ' 183.
• 26. "השלב האחרון", גרסה מוקדמת מתורגמת לאנגלית, נצפתה במרכז הצפייה ביד ושם, תזמון: 01:16.
• 27. אין בנמצא נתונים מדויקים משום שהתיעוד בנושא הוא חלקי, בעיקר כתוצאה מהטשטוש המכוון של הנתונים על ידי הגרמנים בתקופת המלחמה, שלא תיעדו את המגורשים שנרצחו עם הגעתם למחנה, בניגוד לאסירים, שנרשמו בכרטסות אסירים. ראו: פרנצ'ישק פיפר, "מספר הקורבנות", גוטמן ישראל ובירנבאום מיכאל, שם, ע"מ 111-93.
• 28. ברטוב, שם, עמ' 184 וגם ע"מ' 4365-36, הערה 88. על סיפורה של צימטבאום וגירסאותיו המשתנות ראו גם: שי"ק נעמה, "סיפורה של מלה צימטבאום: ניתוח מגדרי ודרכי השתלשלות הזיכרון", זיקה – העיתון המקוון להוראת השואה, גיליון 12, אוקטובר 2007, ביה"ס המרכזי להוראת השואה, יד ושם, ירושלים.
• 29. ברטוב, שם, עמ' 184.
• 30. The Last Stage, DVD version, time code: 01:43:30-01:44:24.
• 31. Haltof, ibid. p. 13. ככל הנראה, אין עדות על תגובתו של סטאלין לתסריט או אם קיבל אותו מלכתחילה.
• 33. a. b. Liebman, Interview, p. 22.