סיפורי העדות, בהיותם סיפורו של היחיד, עומדים מזה שנים במרכזה של העשייה החינוכית בנושא השואה. בדור תובעני, חקרני, הם מורישי האמת, כנגד הניסיונות להכחיש או לשכוח. אנשי העדות מאפשרים ללמוד את סיפור השואה מתוך קרבה ומרחק בו זמנית וממחישים את משמעותו של המספר הכללי, זה שליבנו ומוחנו מתקשים לתפסו.
סרטי עדות מתמקדים בסיפורם של ניצולי שואה: חייהם לפני השואה, במהלכה ולאחריה ובאמצעות סיפורם אף משרטטים את קורות הקהילה היהודית בכל מקום ומקום וגורלה. הסרטים מלויים בקטעי ארכיון, תצלומים וכתוביות היסטוריות אינפורמטיביות.
מתוך מנשר ניצולי השואה:" [...] באביב 1945, נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה, יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל. המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד? אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו. על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות. השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות." (יד ושם, 2002)מתוך: מנשר הניצולים אשר הוקרא לראשונה ע"י צבי גיל בטקס שנערך ביד ושם, כ"ט בניסן תשס"ב, 11 באפריל 2002. אתר האינטרנט של יד ושם
