בסוף מלחמת העולם השנייה, במהלך השנים 1944-1945, שחררו בעלות הברית באמצעות חיילים סובייטיים, בריטיים ואמריקניים את השרידים של יהודי אירופה ממחנות עבודה, ממחנות ריכוז וממחנות השמדה. בשבועות הראשונים של השחרור סבלו הניצולים מתת-תזונה קשה וממחלות, ומצבם הנפשי היה ירוד.
ההתמודדות העיקשת עם חיי היומיום והניסיון להישאר בחיים במהלך המלחמה, לא הותירו כמעט מקום למחשבה על גורל בני המשפחה. רבים מהניצולים שאיבדו קרובים בשנות השואה, החלו להתמודד עם גודל האסון רק לאחר השחרור. בשחרור נסגר מעגל טראגי אחד, אך בו בזמן נפתח משעול ייסורים: לאחר שנות ייסורים גופניים ואימה הוכרחו הניצולים להכיר באובדן עולמם. עתה נאלצו סופית להיפרד מהוריהם, מבני-זוגם, מילדיהם, מבתיהם, מעריהם, מעולמם ומזהותם. האובדן היה מלווה לעתים בתחושת אשמה על שהם שרדו ואילו בני משפחותיהם נרצחו, והחיפוש אחר דרך החדשה היה כרוך בתחושת בדידות איומה, שלוותה לעתים קרובות בבושה. ניצולים רבים מעידים כי לצד חוסר התכלית והייאוש בחיים שלאחר השואה, היה קיים בהם רצון עז שהניע אותם למצוא משמעות חדשה לחייהם. על הניסיונות הללו נלמד בפרק הבא.
משוחררים וחופשיים לשוב לביתם, גילו רבים מהניצולים שאין להם עוד בית שיוכלו לשוב אליו. ניסיונם של הניצולים לשוב אל המקומות שחיו בהם ערב המלחמה לא עלה יפה תמיד. היחס של התושבים המקומיים אל הניצולים, בעיקר במזרח אירופה, היה פעמים רבות אנטישמי והם ראו בהם אורחים בלתי רצויים. גם במערב אירופה, התאכזבו לא פעם מיחסם של השכנים והמערכות הביורוקרטיות שטיפלו בעניינם. בסופו של דבר היה עליהם לגשש את דרכם לחיים בכוחות עצמם. רבים מהניצולים פנו, מיד כשמצבם הגופני אפשר זאת, בחזרה לבתיהם. השיבה הביתה הייתה ממושכת ומסובכת. באירופה ההרוסה שרר כאוס כללי. בדרכים חסרו אמצעי תחבורה בסיסיים וסדירים, והאלימות שלטה בחלק מהן. משהגיעו הניצולים למחוז חפצם, נאלצו להתחיל להתמודד עם האמת. בדרך כלל לא חיכה להם איש. במקרים אחרים הסתובב עוד בן משפחה בין החורבות. גם כאשר חזרו בני זוג ומצאו זה את זה - ילד התאחד עם הורה, אח עם אחותו - היו אלה מקרים יוצאי דופן, ומיעוט הניצולים היה בו כדי להדגיש את גודל האבדה, את סופיות האסון. בזמן שהאוכלוסייה המקומית ניסתה לשקם את עצמה וספרה את המתים, ספרו היהודים את החיים.
לאחר המלחמה הוקמו מחנות עקורים על-ידי בעלות הברית בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. המחנות הוקמו עבור עקורים יהודים ואחרים (עד שלעיתים חיו באותו מחנה ניצולים ומי שרדפו אחריהם זה מכבר). חלק מן המחנות שימשו זה לא מכבר כמחנות ריכוז של השלטון הגרמני, ועקורים רבים מצאו עצמם באותם מחנות בהם היו אסירים. החיים במחנות העקורים היו בתנאים קשים ובצפיפות רבה, ללא פרטיות ואינטימיות, ולא פעם לוו בחוסר מעש ובתחושת ריקנות. יחד עם זאת, חיי העקורים הם פרק מרשים במסכת תחייתו של העם היהודי כיחידים וכקהילה. הניסיון לשקם את הריסות החורבן האישי, המשפחתי והחברתי התבטא בצורך להקים משפחות חדשות, ברצון ללמוד ולרכוש מקצוע וביצירת קהילות בתוך המחנות שבהן התקיימו חיי תרבות, חברה, פוליטיקה ודת. נוסף על כך, האידיאולוגיה הציונית והשאיפה למצוא בית חדש בארץ ישראל העניקו לניצולים תקווה וכוח להיאבק למען בית משלהם. בתמיכת יהדות העולם הצליחו לעורר דעת קהל שתמכה בהקלת חוקי ההגירה הנוקשים ובפתיחת שערי הארץ. מחנות העקורים פורקו בהדרגה, ואחרוני העקורים עזבו את מחנות העקורים בשנת 1957. על-פי המשוער, עברו במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה כ-300,000 יהודים עד שנת 1950.
ניצולי השואה במחנות העקורים ריכזו את מאמציהם בניסיון להגר מאירופה ולבנות חיים חדשים בארצות אחרות. שני שלישים מהניצולים היגרו לארץ ישראל. האחרים היגרו לארצות הברית ולמדינות מערביות אחרות. קליטתם בארץ לוותה בקשיים רבים, שאפיינו את שנותיה הראשונות של המדינה. על אף הקשיים הוכיחה שארית הפליטה כושר השתלבות מרשים, והפכה למרכיב טבעי ומלא בחברה הישראלית.
חזרה למערך שיעור: השנים הראשונות לאחר השואה - השחרור בעדויות ובתמונות>
