מערך שיעור בנושא הצלת בני הישיבות בתקופת השואה

על אף החששות ואי הוודאות נהרו יהודים רבים לכוונה של וילנה. עשרות אלפי פליטים הגיעו למקום, מתוכם מעל ל-14,000 יהודים,וביניהם כ-4000 בני ישיבות.

• חשבו- אילו קשיים עלולים היו להיווצר כתוצאה ממצב זה? (התייחסו לפליטים ולקהילה היהודית המקומית)

אלפי בני הישיבות שגדשו את העיר מבלי קורת גג לראשם, נקלעו למצוקות פיזיות קשות:

"הם מתגוררים בבתי כנסת קטנים בלי חימום. לעיתים ישנים חמישים גברים ביחד על ספסלים קשים ורצפות, מבלי שהורידו את בגדיהם במשך שבועות וחודשים. למרות זאת, הם לומדים כל היום באותה התלהבות כאילו שום דבר לא קרה. בעוד הם לומדים נוצר רושם שאין הם ערים כלל לבעיותיהם, לעוני לקור ולרעב… מצומקים חיוורים ומורעבים הם לומדים כרגיל ועוד למעלה מזה".2

• כיצד ניתן להסביר את העובדה המצוינת במקור הנ"ל ש"אין הם ערים כלל לבעיותיהם"?

מצוקתם הקשה של בני הישיבות העיקה על ארגוני הסעד של וילנה ,היה זה מעבר ליכולתם לסייע להם,משום כך פנה הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי (מגאוני הדור, שעמד בראש קהילת וילנה ושימש בה כדיין) לעזרה מבחוץ. בין השאר פנה הרב ,לארגון הג'וינט שהיה אמון מאז מלחמת העולם הראשונה על גיוס כספים מיהודי ארצות-הברית וחלוקתם לנצרכים יהודיים.

בעקבות פנייתו הנרגשת של הרב גרודז'ינסקי והידיעות שהגיעו על מצב פליטי הישיבות בעיר, הקימו מנהיגי היהדות האורתודוקסית בארצות-הברית ארגון מיוחד לגיוס כספים למען הצלת הרבנים ותלמידי הישיבות - ועד החירום למען ישיבות שסועות מלחמה שנודע לימים בכינוי המקוצר 'ועד ההצלה'.

בגיליון ה'פרדס' שיצא בחודש שבט תש"א (פברואר 1941) בארה"ב הופיע הקריאה הבאה:

"אייכם רבני אמריקה אייכם מנהיגי בתי הכנסיות הצעירים והזקנים?...העת לחשות? גדולי עמינו נטבעים בים נמצאים בשבי, גאוני דורנו ...לוחמים בגלי ים האובדן...  פושטים הם אלינו ידיהם הרפות, צועקים ...הצילו אחים אוי לנו כי באנו עד הלום! יום ולילה עסוקים אנו בהצלה...מי יכול לפרוט  את אלו המברקים שנקבל יום יום ...קול פולח לבבות...קצרה ידינו מהושיע לאלה האומללים מחוסר אמצעים ואתם מחשים? איה אש העבודה להציל נפשות גדולי עמינו הבו עזרה! החישו הרעישו עיירות,הפגינו ביום הפגינו בלילה הכו בפעמונים על אזני נדיבי בני ישראל. צאו בשווקים וברחובות והכריזו לפדיון השבויים! רבני אמריקה התחשו? עת ספרי תורתינו גאונינו באשפתות ימצאו, ...האם יוכל רוחכם לשקוט עת יובלו ויוגלו למרחקי סיביר גדולינו וקדושינו?!... רבני ישראל! למה תשקוטו, תתחבאו –פתחו שערי בתי הכנסיות ולבבות בני עמנו.אל תאחרו את המועד ח"ו...הבה רבני ישראל איזרו חיל, ונצא למצוות פדיון שבויים של התלמידים חכמים,של היראים ותלמידיהם".3

• באילו דרכים מנסים רבני וועד ההצלה לעורר את הציבור בארה"ב?
• מה לדעתכם הניע את מנהיגי היהדות האורתודוכסית בארה"ב להקים אירגון סעד ייחודי לבני הישיבות?
• ההחלטה לייסד את "ועד ההצלה " קרן נפרדת לסיוע לרבנים ותלמידי ישיבות שברחו משטחי ברית-המועצות לשטחי ליטא העצמאית, עוררה ויכוח קשה בקרב יהדות ארה"ב מה היתה לדעתכם נקודת המחלוקת?
• נסו לשער מה היו טיעוניהם של כל אחד מהצדדים?

ארגון הג'וינט היה מראשי המתנגדים להקמת וועד ההצלה טענות הג'וינט נסמכו על שנים של תמיכה מאורגנת ביהודים נזקקים ברחבי העולם, ובהם גם יהודים אורתודוקסיים. יתר על כן, באותם ימים ממש השקיע הג'וינט סכומים עצומים כדי לתמוך במצבם הקשה של יהודי פולין. ועד הרבנים מצדו נימק את עמדתו בכך, שמדובר בהצלה שהיא מעבר לתמיכה ביהודים נזקקים מדובר בהצלת התורה גופא. מטרת הפעולה היא שימור רוח העם היהודי, מתוך דאגה למורשתו העתידית. החשש של 'איגוד הרבנים' היה, שצרכיהם המיוחדים של הרבנים ובני הישיבות יופקר, ועל כן, מתוך השקפת עולם תורנית, יש עדיפות ערכית לסיוע החירום הנדרש להם.

עמדת הג'וינט נבעה מהעיקרון : "כל ישראל ערבים זה לזה" וועד ההצלה ראה לנכון להטיל את כל כובד משקלו על הצלת עולם הרוח – עולם התורה לא מתוך העדפה אישית סקטוריאלית אלא מתוך ראיתם את רבני ובני הישיבות כקבוצה בעלת חשיבות מהותית לכלל עם ישראל.

למרות הציפיות נהגה ליטא העצמאית בקשיחות כלפי הפליטים. ובנוסף, לראשי הישיבות היה חשש מפני השתלטות של רוסיה הסובייטית גם על ליטא . היה ברור שחייבים להוציא את הישיבות למקומות בהן תוכלנה להמשיך להתקיים בשלווה יחסית. עם כל זאת אי הבהירות "באשר לא נודע מה יולד יום הן מצד הכללי שבעולם והן בנוגע לפליטים"4 מנעה אותם מלהגיע להחלטה אחידה.

• אילו שיקולים הנחו את ראשי הישיבה בבואם לקבל החלטה לגבי עתידם של הישיבות בליטא באותה התקופה?

כמה רבנים, ובהם הרב אליעזר יהודה פינקל ,ראש ישיבת מיר ,ניסו לפעול להעברת הישיבות לארץ ישראל. עבור הרב פינקל ,ארץ ישראל הייתה יעד מועדף ,אם לא היחיד, להגירה. יש לציין שלא כל הרבנים היו תמימי דעים ביחס ליעד ההגירה. מעניין לראות את עמדתו של הרב פינקל בדיון לאן מועדות פניהם. הדיון היה דו כיווני: ערכי ומציאותי. הרב לא ניסה למצוא פתרון פשוט ונגיש, אלא בעקבות השיקול הערכי שעמד לנגד עיניו נטתה דעתו לעלייה לארץ ישראל.

"מכתב ששלח הרב פינקל אל הרב משה בלוי (מקברניטי היהדות החרדית בא"י )

חודש מר חשוון ת"ש (נובמבר 1939)

"אחרי טלטולים כבדים וארוכים בין הסערות הנוראות אשר עברו על המדינות... באנו שבורים ורצוצים לוילנה,ואף פה אין מנוח לכף רגלינו, כי מי יודע אם ירשו לנו להישאר פה... אמרנו נבואה נא אל כבודו בבקשת רחמים כי לא ישיב פנינו ריקם בשעה שאנו עומדים בין ים ויבשה.ואל ירף נא ידו מהשתדל עבורינו מיד להשיג סרטפיקטים עבור ...תלמידי הישיבה וההנהלה והאברכים עם המשפחות ...והנה כבר כתבתי מכתב על דבר זה גם אל הרב הראשי הגאון מורינו הרב א"י הרצוג שליט"א ובוודאי אף הוא לא ימנע הלהטות אוזן לנו, נקווה נא שיחדיו {הרב הרצוג והרב בלוי} יקדישו לזה את חילם ...ובעזרת השם יצליחו להביא את הבית הגדול ...שנעקר ממקומו ..אל ארץ הקודש להפריחו ולהרים את אורו כבימי עולם".5

ואולם, מבצע העתקת הישיבות מליטא לא היה פשוט כלל ועיקר. מעבר למשאבים כספיים עצומים שנדרשו לצורך כך, לא היו בנמצא ארצות שייאותו לקבל אליהן את פליטים היהודים: אירופה הייתה במלחמה; בארצות- הברית נקבעו מכסות הגירה נמוכות מאוד; ובארץ-ישראל הגביל המנדט הבריטי את הגירת היהודים.

כך, במאמץ חובק עולם, החלו רבנים שונים לפעול למען הוצאת הישיבות ותלמידיהן. 'ועד ההצלה' האמריקני התחייב לגייס את הכספים הדרושים לצורך כך, ורבנים מארץ-ישראל, בהנהגתו של הרב יצחק הרצוג, פעלו נמרצות להשגת אישורי הגירה, 'סרטיפיקטים', לארץ-ישראל. המנדט הבריטי הפנה את הרבנים הארץ-ישראליים לסוכנות היהודית, אשר הייתה אחראית מטעמו לחלוקת מכסת הסרטיפיקטים הזעומה שהוקצבה לכלל הציבור היהודי הרוצה לעלות ארצה. הסוכנות היהודית התנגדה להקדיש את מיעוט הסרטיפיקטים שבידיה להעלאת רבנים ותלמידי ישיבות דווקא, וטענה, מסיבותיה והעדפותיה שלה, שהסרטיפיקטים לרבנים ולתלמידי הישיבות צריכים להיות בנוסף למכסות שכבר נתקבלו.

• באלו קשיים נתקלו נסיונות ההגירה של בני הישיבות?

עוד הרבנים ועסקני ציבור מתאמצים למצוא פתרונות עבור הרבנים ותלמידי הישיבות הפליטים שבליטא העצמאית, התרגש ובא על מדינה צעירה זו שינוי שהיה הרה-גורל לפליטים היהודים. בשבת, ט' בסיוון ת"ש (15 ביוני 1940), פלש הצבא האדום לשטחי ליטא, וכעבור זמן קצר שוב איבדה ליטא את עצמאותה וסופחה לברית-המועצות הסובייטית. השלטון הסובייטי הבהיר את יחסו השלילי לכל פעילות לאומית ודתית, והחל להטיל מגבלות קשות על פעילויות החינוך והתרבות היהודיים ברפובליקה הליטאית. כך מצאו עצמם הרבנים ותלמידי הישיבות הפליטים במהרה במצב דומה לזה שידעו לאחר הכיבוש הסובייטי של מזרח-פולין. הצורך במציאת פתח יציאה מהמדינה גבר, אך בניגוד לעבר, באביב ת"ש (1940) לא היה בנמצא מקלט שאליו יכלו היהודים לברוח. כך התברר לאותם פליטים שמנוסתם ההמונית לווילנה לא פתרה את בעייתם אלא רק דחתה אותה. באותה עת רווחה בקרב יהודי ליטא האמירה המרירה: 'ניצלנו מעונש מוות ונידונו למאסר עולם'

האי קורסאו (Curasao) כיעד הגירה

בקיץ ת"ש (1940) הופיע באופק יעד הגירה אפשרי חדש - האי קורסאו שבים הקריבי (בין צפון-אמריקה לדרומה, צפונית לוונצואלה), שהיו תחת שלטון הולנדי. נתיב הצלה זה נפתח הודות לשני תלמידי ישיבה מהולנד אשר למדו בישיבת טלז הליטאית. מאחר שבתיהם נכבשו על ידי הנאצים, הם פנו לקונסול הכבוד של הולנד בקובנה, יאן זווארטנדייק [Zwartendijk], בבקשה שיעזור להם להגיע למושבה הולנדית כלשהי מחוץ לאירופה. לאחר מספר בירורים, הציע להם הקונסול להגיע למושבה ההולנדית באי קורסאו. לדבריו, ניתן להיכנס לאי ללא ויזה, רק בעזרת אישור של מושל האי. יתר על כן, זווארטנדייק הסכים להנפיק לשניים אשרות כניסה גם ללא אישור מושל האי. בהמשך הגדיל הקונסול עשות, ואף הוציא למעלה מ-1,200 אישורים דומים לפליטים אזרחי פולין, שהחזיקו בידיהם דרכון בר-תוקף. כך נפתח נתיב מילוט לפליטים היהודיים, ובהם רבנים ותלמידי ישיבות.

• עיין במפה ואתר את האי קורסאו. האם ההחלטה הרת הגורל לנסוע לאי זה הייתה החלטה שקולה?

ראוי לציין שנתיב המילוט היה רצוף בקשיים שונים-הפתרונות שנמצאו, החל משלב התכנון ועד ביצועו , היו משוללי כל היגיון ונראו לכאורה חסרי סיכוי. מאחר שמערב-אירופה נפלה כולה לידי הנאצים, הדרך היחידה להגיע לאי באותו קיץ ת"ש (1940) הייתה דרך המזרח הרחוק. אולם השער היחיד שדרכו יהודי ליטא יכלו להגיע למזרח הרחוק היה בתחום השלטון הסובייטי. הדילמה כיצד לצאת מגבולות בריה"מ העסיקה את ראשי הישיבות ודעותיהם היו חלוקות בנושא. היו שהסכימו לרעיון לפנות לרשויות השלטוניות והיו שצידדו ב"שב ואל תעשה" כדרך הנכונה לנקוט בה בשעה קשה זו.

מדוע סברו כמה מהרבנים שעדיף לנקוט באותה עת ב "שב ואל תעשה" ? זרח ורהפטיג, (עו"ד צעיר מורשה ממנהיגי תנועת המזרחי שעבר לליטא והתמסר לפעילות ההצלה) פנה לשלטונות הסובייטיים והכין, על פי דרישתם, רשימה של 700 איש שביקשו לצאת מברית-המועצות, שכללה חברי תנועות הנוער החלוציות, רבנים ותלמידי ישיבות. בראש הרשימה רשם ורהפטיג את שמו ואת שמות בני משפחתו למקרה שמדובר במלכודת של הרוסים. במקביל נפגש הרב הרצוג בלונדון עם השגריר הרוסי, ואף ד"ר אלחנן אלקס הפעיל את השפעתו. כך, בכוחות משותפים, נשא המאמץ פרי, לאחר ציפייה מורטת עצבים הודיעו השלטונות שמוסקבה אישרה את יציאת הפליטים הפולנים מליטא.

• כיצד באה לידי ביטוי מנהיגותו של זרח ורהפטיג בקטע זה?

לימים התבטא הרב יחזקאל לווינשטיין על ההחלטה לעבור למזרח הרחוק:

"אם מישהו עשה דבר עקום והדבר הצליח – לא נהפך העקום למישור, כי דבר עקום – נשאר תמיד עקום, אלא כשזהו רצון ה' – גם דבר עקום מצליח. עובדא היא שגם דעת מרן רבי חיים עוזר גרודז'נסקי זצ"ל לא הייתה נוחה מההשתדלות לצאת משטח הכיבוש הרוסי… להגיש לשלטונות הקומוניסטיים בקשה ליציאה מרוסיה – הייתה בחזקת סכנה ממשית. על כן, דבר עקום אפילו כשמצליח – לא נהפך בגלל כך לדבר ישר. רק באם היא עצת ה' – היא תקום".6

• ממה חשש הרב גרודזינסקי ? מה עשוי היה לדעתו לסייע למהלך המורכב של יציאה מרוסיה?
• כיצד הייתם מגדירים את התנהגותו של זרח ורהפטיג ?

המסע לקובה והמעבר לשנחאי

הפליטים הראשונים עשו את דרכם למזרח הרחוק בחודש אלול ת"ש (ספטמבר 1940)

"הדרך מקובנה ועד וולדיבוסטוק דרך ערבות סיביריה מלאה הייתה רשמים של פרידה ארוכה מעולם כה קרוב שנעשה פתאום כה רחוק וזר. הפחד הטמיר שבלב שליוה את הנוסעים עד הגבול, והדאגה על גורל חברים וקרובים הנשארים בעמק הבכא הוקלו קצת על ידי חיי החבורה והשיתוף בקרונות המסע, לילה ויום, במשך אחד עשר יום של נסיעה בלי הרף. הנסיעה גם הידקה יותר את קשר החברים ושימשה מעין הכשרה לחיים קולקטיביים שהיו מחכים להם בבתי הפליטים לעתיד. כאבן כבדה נגולה מעל ליבו של כל אחד בעזבם את נמל וולדיבוסטוק ובעלותם על סיפון הספינה היפנית הקטנה. אחרי יומיים של צפיפות וחוסר אויר לנשימה על הספינה בת טונים אחדים נראתה לפני עיני הנוסעים כגן פרחים סחוף שמש עיר החוף טצורוגא. שם נתקבלו על ידי נציגי קהילת קוֹבֶּה – עידוד ראשון של יהודים על אדמת אסיא המוזרה שליוו את דרכם לעיר מושבם, לקובה, לסדרם בבתי הפליטים מאחורי שכונות עתיקות המתפתלות בין גיאיות מלאות סוד והרים נרדמים בנשיקת עננים ממעל".7

• בני הישיבות ניצלו מלוע הארי מדוע אם כן נזקקו לעידוד? יש להתייחס לעובדה שבני הישיבות עזבו את אדמת ליטא ללא בני משפחותיהם, מפני שההצלה התמקדה בהם כנושאי דגל התורה.
• באילו קשיים היו לדעתכם עשויים הפליטים להתקל בהגיעם ליפן?

הפליטים הראשונים הגיעו לעיר קוֹבֶּה שביפן בראשית תש"א (אוקטובר 1940), והתקבלו בחום על ידי הקהילה היהודית המקומית. 200 הסוחרים היהודים שבעיר טיפלו בפליטים במסירות: הם שילמו עבורם את מס הכניסה ליפן ואת דמי הנסיעה מהנמל לעיר, ודאגו לספק להם מזון, דיור וטיפול רפואי. במקביל, החל הג'וינט להעביר סכומים עצומים לטובת הפליטים היהודים במטרה להקל על מצוקתם.

הרב חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר בהיותו בקובה חש בסכנות האורבות לפתחם ופונה לעזרה במכתב ששלח בי"א באייר תש"א לרב ווקסמאן אב"ד בלייקווד:

"האדמה מתנדנדת תחת רגלינו....ולא היינו כל כך מיואשים שהרי יודעים אנו כי אין אנו גלמודים..... אבל דא עקא שפה אין לנו אפשרות ישיבה כי אם לשבועות אחדים.....רואים אנו שבחלל מתרחש מה העלול לקרב את גזירת היציאה .... גורלנו תלוי לנו מנגד ....הסיוע צריך להיות בנוגע להווה היינו בהחזקת הישיבה, והן בנוגע לעתיד.... העתקת אהל התורה ממקום למקום, והצלתה על ידי הבאתה לארצינו הקדושה".8

• קהילות ישראל גילו ערבות הדדית בכל מקום,החל מראשית מסע נדודיהם ועד בואם לתחנתם האחרונה: כיצד באה לידי ביטוי ערבות זו?
• כיצד התבטאה המחויבות הגבוהה של ארגוני הסעד כלפי בני הישיבות לאורך כל הדרך?

בזאת לא הסתיימו תלאותיהם של בני הישיבות. תוך זמן קצר חסמו השלטונות היפניים את כניסת הפליטים מליטא ואף איימו לגרש את אלו שכבר הגיעו. הסיבה לכך הייתה אשרות הכניסה הפיקטיביות לקורסאו, שמנעו מהפליטים לעזוב את יפן. מוסדות הסעד, ובראשם 'ועד ההצלה', הבינו שריכוז הפליטים היהודים בקוֹבֶּה מסכן את הפליטים ואף מעמיד בסכנת סגירה את נתיב ההצלה האחרון שנשאר לנותרים בליטא הסובייטית, כפי שהיטיב להגדיר הרב עפשטיין: "הבעיה המעיקה הייתה, בעיית ההגירה הלאה".

הארגונים היהודיים מיהרו לפעול ומצאו פתרון זמני בשנחאי (כיום בסין) כיעד הגירה.בקיץ תש"א ובסתיו תש"ב (1941) הועברו הפליטים היהודים מקובה לשנחאי. באותם הימים הייתה עיר הנמל שנחאי מושבה בין-לאומית שנשלטה בידי מועצה עירונית של נציגי המעצמות הזרות. בשנחאי הייתה קהילה יהודית אמידה,שקלטה אלפי פליטים מגרמניה, לאחר ליל הבדולח, והביעה את נכונותה לתמוך בפליטים נוספים. מאז בואם למזרח הרחוק נתמכו הפליטים על ידי ארגוני סעד בראשם הג'וינט ו'ועד ההצלה' ולמרות זאת במכתב ששלח הרב חיים שמואלביץ בחודש אלול תש"א לרב אברמוביץ בטקסס- ארה"ב הוא מגולל את מסכת הקשיים והמצוקות אליהם נקלעו.

"...פרק הגלות הנוכחי הנהו הכי נורא בכל ימי תולדות הישיבה ....תסמרנה שערות ראש למראה מאות בני התורה, מבחירי בנינו-בונינו, פרחי הכהונה המתגוררים על הרצפה .....התנאים כה נוראים שכמה עשרות מבני הישיבה כבר נחלו וגם הבריאים צפויים חס וחלילה להדבק במחלות קשות,השם ירחם....כיתומים גלמודים ... אנו בין גלים זידונים..."9

הרב הוסיף וסיפר על הוצאות גדולות לכלכלת תלמידי הישיבה שהם מעבר להישג ידם, ופגעי אקלים הקיץ הסיני אשר הכבידו על הפליטים האירופים שלא היו מורגלים בכגון אלה,כמו גם מחלות קשות אופייניות לאזור ולאוכלוסיה המקומית.

• כיצד באה לידי ביטוי מסירות הנפש של הרבנים ובני הישיבות ללימוד התורה באותה התקופה?

בסופו של דבר, למרות התנאים המחפירים והמצוקות הקשות של תלמידי הישיבה ורבניהם, קול התורה לא נדם והמשיך להדהד ולבקוע מבין הכתלים בכל תחנות נדודיהם. מבצעי הצלה מורכבים הם, בדרך כלל, ושותפים להם מספר גורמים. במבצע הצלת בני הישיבות חברו יחדיו הרבנים ותלמידיהם, ארגוני הסעד ,הקהילות בתחנות השונות וחסידי אומות העולם.