מטרות:
- לימוד תולדותיה של קהילה שעל פי רוב אין מתמקדים בה במהלך לימודי תולדות עם ישראל והשואה.
- היכרות עם יוצרים ויצירות מאזור צ'רנוביץ וסביבתה.
- היכרות עם הזהות היהודית הייחודית של יהודי צ'רנוביץ וסביבתה.
- לימוד התקופה שלאחר המלחמה.
הערות למורה:
לפעילות קודם מבוא היסטורי אותו יש להציג בפני התלמידים. מומלץ להשתמש בגלריה המקוונת שבאתר תוך הצגת תולדות הקהילה היהודית בצ'רנוביץ. שני חלקי המערך אודות החיים שלפני המלחמה ועל הגירושים לטרנסניסטריה, יכולים להרכיב שני שיעורים נפרדים בני 45 דק'. בפעילויות מובאים קטעים מזיכרונות ויצירות של ניצולי שואה מן האזור. מומלץ לחלק את הכיתה לקבוצות ולאפשר לקבוצת תלמידים להציג כל דמות ולקיים דיון בשאלות בתוך הקבוצה ולאחר מכן דיון במליאה.
פעילות I - החיים היהודיים בצ'רנוביץ לפני המלחמה
יהודים הגיעו לצ'רנוביץ עוד בימיה של האימפריה הרומית במאה ה-2 לספירה ומאוחר יותר במאה ה-8, כפליטים מהאימפריה הביזנטית. מן המאה ה-14 היגרו יהודים נוספים מהארצות הסמוכות ובעיקר מפולין. במאות ה-17-18 בהן צ'רנוביץ היתה נתונה לשלטון נסיכות מולדבה, זכו הקהילות היהודיות במולדבה לעצמאות רבה בניהול ענייניהן הדתיים והמשפטיים. בתקופה זו עסקו היהודים במלאכות שונות, בחקלאות אך בעיקר במסחר. כמו כן היגרו לאזור פליטים מרוסיה ומפולין, בין היתר כתוצאה של פוגרומים באזורי מוצאם. אלה הביאו עמם את היידיש כשפה מדוברת בקרב היהודים. במאה ה-18, לאחר מאבקים בין המעצמות האזוריות (רוסיה, אוסטריה), כבשה אוסטריה את חלקה הצפוני של מולדביה, האזור שנכבש כונה בוקובינה על שם עצי האשור הנפוצים באזור [גרמנית Buche].
עם כניסת האוסטרים לעיר, נמצא כי התגוררו בה 338 משפחות, מתוכן 104 משפחות יהודיות. השנים הראשונות לשלטון הקיסרי באזור לוו בגזרות רבות שהוטלו על התושבים היהודיים ובגירוש רבים מהם. בפרט היו הגבלות על בנייה ועל נישואים. באמצעות ההגבלות והגירוש שמרו השלטונות שמספר היהודים בעיר לא יעלה על אחוז אחד מכלל האוכלוסייה. היהודים ניסו לפעול לטובת השגת שוויון זכויות במסגרת ארגונים כגון "מחלקת היהודים הגליצאית" [1789]. לעיתים נכפתה עליהם ההשתלבות מטעם השלטונות באמצעים כגון "חוק אימוץ שמות גרמניים" והוראות לשליחת הילדים לבתי ספר גרמניים.
בעקבות המהפכה הצרפתית ב-1789 היתה אירופה חצויה בין מדינות לאום לבין ממלכות שהתבצרו בשלטונן המסורתי או שהנהיגו רפורמות באופן הדרגתי כתגובה לשינויים שעברו על המדינות הנתונות לשלטון צרפת. שינויים אלה לא פסחו על הקיסרות האוסטרו-הונגרית שחולקה בין היתר כתוצאה מההתעוררות הלאומית של תושביה. אזור בוקובינה הפך לנסיכות-כתר בחלקה האוסטרי של הממלכה.
במחציתה השניה של המאה ה-19 חוקקה באימפריה חוקה שהעניקה שוויון זכויות מלא ליהודים. בעקבות זאת חלה פריחה דמוגרפית וכלכלית בציבור היהודי בבוקובינה ובתוכה בצ'רנוביץ. התנופה הכלכלית שהסתייעה ביוזמות יהודיות רבות, הביאה לאזור מסילת ברזל והקמת מפעלי תעשייה חדשים. יהודים רבים עסקו גם במקצועות חופשיים, במסחר ברפואה ובמשפטים. גם מהפוליטיקה המקומית לא נפקד מקומם של היהודים ו-20 מתוך 50 חברי מועצת העירייה בצ'רנוביץ היו יהודים. כמו כן כיהנו בעיר שני ראשי עיר יהודים עד מלה"ע ה-I.
בבוקובינה כוננה מערכת חינוך רב לשונית על-פי שפות הלאומים השונים שהתגוררו באזור. מכיוון שהיהדות הוכרה כדת בקיסרות האוסטרו-הונגרית, לא התקבלו היידיש והעברית כשפות לאום ותלמידים יהודים בעיר למדו בגימנסיה הגרמנית בעיר עד שהיוו רוב בקרב תלמידיה. באוניברסיטת פרנץ יוזף המקומית [שהוקמה ב-1875] בין 30-40% מהסטודנטים בפקולטות למשפטים ולמדעי הרוח היו יהודים. גם בבית הספר לאומנות למדו בשנת 1907 153 יהודים מתוך 164 תלמידים. כמו כן, מרבית העיתונות היומית בשפה הגרמנית הוצאה לאור בתקופה זו על ידי יהודים.
צ'רנוביץ שהייתה שייכת בעבר לחלקה המזרחי של אירופה שהושפע רבות מן האימפריה הביזנטית והנצרות המזרחית, עברה אז שינוי משמעותי והפכה נטייתה לכיוון מערב דובר הגרמנית. הערכים הבורגניים אומצו על ידי רבים מתושבים העיר והיא שינתה את ציוויונה. על אף השתלבותם של יהודים רבים בחברת הרוב, פעלו בצ'רנוביץ במחצית השניה של המאה ה-19 אגודות וארגונים יהודיים רבים, ביניהם בית חולים, בית יתומים, מוסדות חינוך ותרבות ועוד. הקונפליקט שבין יהודים וסביבתם, מצא את ביטויו גם בעימות פנים קהילתי בין יהודים "מתקדמים" לבין האורתודוכסים על הנהגת הקהילה ומוסדותיה. הרב אליהו איגל שמונה לרב ראשי בשנת 1853, נשא דרשותיו בגרמנית. בבית הכנסת הגדול נערכו תפילות בראשות הרב אריה וייס (אורתודוכסי) והרב איגל, ניהל תפילות רפורמיות בבית כנסת חדש במרכז העיר. בשנת 1872 התפצל הזרם החרדי מהקהילה וייסד קהילה עצמאית, עם רב ומוסדות קהילה נפרדים. המתיחות בין שני הפלגים הסתיימה בכך שראש העיר שם קץ לפיצול והקהילה אוחדה מחדש במרס 1877 בראשותו של דוד רוטנברג. פלג נוסף בקהילה מורכבת זו היה הפלג החסידות של הצדיק ישראל פרידמן מסדגורה. בקהילה רב-גונית זו, יהודים משכילים בני העיר נטו לראות עצמם, יותר מכל, שייכים לשכבה הבורגנית בקיסרות.
על כל המגמות הללו, נוספה בשלהי המאה ה-19 ההתעוררות הלאומית שגם היא מצאה את ביטויה בחיים היהודיים בעיר. בשנת 1891 נוסדה התאחדות סטודנטים ציונית בעיר בשם "חשמונאים". עמדות ציוניות עוררו בתחילה התנגדויות ומתח בין היהודים המשתלבים שהיו נטועים בתרבות הגרמנית. ברם, הציונים בעיר פעלו בעיקר להכרה ביהדות כלאום עצמאי בתוך הקיסרות בה חיו מלכתחילה מיעוטים לאומים רבים.
בתחום החיים התרבותיים והרוחניים בעיר היו פעילים המורה אברהם מרדכי הכהן שריאר, מראשי משכילי צ'רנוביץ וסופר עברי שפרסם את ספריו בין השנים 1847-1837 שירים ומכתבים בכתב עת ווינאי בשם "כוכבי יצחק". אברהם אייזנר מקורולובקא (1846-1881) תמך בהקמת בתי ספר באזור בוקובינה, משה אורנשטיין מלוסקו 1839-1906 היה משכיל יהודי שהוציא לאור את כתבי העת "המצפה" (1881) ו"השחר החדש" (1894), באחרון פורסמו סיפוריו של פרץ סמולנסקין.
בצ'רנוביץ פעל גם המשורר שמחה ראבנר (1826-1888) שהוזמן להיות מורה בעיר ע"י דודו הרב ד"ר איגל. אברהם גולדפאדן (1840-1908) אבי התיאטרון היידי שכתב וביים מחזות ושירים רבים השפיע על החיים התרבותיים בעיר. הזמר וולוול זבאראזר-אהרנקראנץ (1883-1819) והסופר דוד שעיה זילברבוש (1854-1936) בילו תקופות ממושכות בעיר.
את התרבות היהודית גרמנית בעיר נשאו הסופרים מוריץ אמסטר (1831-1903), קרל אמיל פראנצוז (1848-1904), המחזאי ד"ר לאו אברמן (1863-1914) והפובליציסט רודולף קומר (1887-1943). בשנת 1907 נוסדה בעיר האגודה האקדמית "יידישע קולטור" לשפה ולתרבות יידיש בעזרתו של ד"ר נתן בירנבאום. ב-30 באוגוסט 1908 כונס כנס השפה הראשון ביידיש – "קאָנפֿערענץ פֿאַר דער יידישער שפּראַך" בצ'רנוביץ בו השתתפו הסופרים י.ל. פרץ, שלום אש, ד.ה. נומברג, אברהם רייזן, ד"ר חיים זשיטלובסקי ועוד משתתפים נודעים וחשובים.
בשנת 1900 חיו בעיר מגוון קבוצות אתניות: 41% אוקראינים, 32% רומנים, 13% יהודים, 9% גרמנים ו-4% פולנים. ב-1930 צ'רנוביץ מנתה 45,592 תושבים, 40.5% מהם היו יהודים.
ב-28 ביוני 1914, נרצחו הקיסר פרנץ פרדיננד ורעייתו בסרייבו. זו היתה יריית הפתיחה למלחמת העולם הראשונה. ערב המלחמה נבחר ראש עיר יהודי בצ'רנוביץ, ד"ר סאלו וייסלברגר. בתחילת ספטמבר 1914 נכבשה צ'רנוביץ בידי הרוסים והללו הטילו עליה קנס של 60,000 רובל. 29 מנכבדי העיר וביניהם ד"ר וייסלברגר, ד"ר מנצ'ל וד"ר מאיר אבנר נעצרו והוגלו לסיביר. ב-21 באוקטובר כבשו האוסטרים את העיר מחדש, יהודים רבים ברחו מחשש מחזרת הרוסים לעיר. ב-24 בנובמבר הרוסים שבו וכבשו את העיר, וב-17 בפברואר נכבשה שוב בידי האוסטרים. ב-18 ביולי 1916 צ'רנוביץ נכבשה בידי הרוסים ולבסוף ב-11 בנובמבר 1918 הרומנים כבשו את העיר. אלה מיהודי צ'רנוביץ שהתגייסו, שירתו בצבא האוסטרי במהלך המלחמה.
בתקופה הראשונה לשלטון הרומנים ההנהגה היהודית בעיר הושארה על כנה, אולם בהמשך החל השלטון המרכזי להתערב בקביעת ההנהגה היהודית. השלטון הרומני לא היה יציב ועד שלהי שנות ה-20 התחלפו 14 ממשלות. חוסר היציבות השתקף גם בחילופי ההנהגה היהודית התדירים. לאחר עלייתו לשלטון של המרשל אוורסקו, מונתה הנהגה יהודית מקרב המועצה הלאומית היהודית. יו"ר הקהילה היה מר מאיר אבּנר, שייצג את יהודי צ'רנוביץ והחזיר את העקרונות האוטונומיים שאפיינו את הקהילה היהודית קודם לכן. בבחירות לראשות הקהילה היהודית ברומניה ב-1930 התמודדו 10 רשימות מקרב, הציונים זכו ב-12 מנדטים וב-11 מנדטים זכתה הרשימה של ההנהגה הקודמת, מפלגת האיכרים הלאומית זכתה ב-10 מנדטים ומפלגת הבונד ב-8 מנדטים.
ב-1935 היוו היהודים בצ'רנוביץ 40% מן האוכלוסייה ו-70% ממשלמי המסים. הבחירות האחרונות התקיימו בקיץ 1937, הציונים נדחקו מן הקואליציה שהוקמה בראשותו של יו"ר בעל עקרונות לאומיים דתיים. בתקופה זו, על רקע שלטון הנאצים בגרמניה, התחזקו התנועות האנטישמיות ומצבם של היהודים הורע. פליטים יהודיים מגרמניה התיישבו בצ'רנוביץ תחת חסותה של הקהילה המקומית. עם כינונה של ממשלת גוֹגא-קוּזא (1937) חלה פגיעה בשכבות המקצועיות בעיר.
השלטון הרומני שביקש לצמצם את נוכחותה המורגשת של התרבות הגרמנית בעיר, פעל לסגירת מוסדות החינוך בשפה הגרמנית. הממשלה הכריזה על כוונותיה לפתוח רשת חינוך ליהודים, בהתאם לסעיפי הסכם המיעוטים בחוזה השלום. בבתי ספר אלה למדו כ-1,500 תלמידים במסגרת יסודית ו-1,200 בתיכונית. ברם, ב-1920 בוטל הפיקוח המיוחד על בתי הספר היהודיים והם עברו רומניזציה ואיבדו בהדרגה את אופים היהודי. במקביל לבתי ספר ממשלתיים אלה, פעלו גם מסגרות חינוך פוליטיות בעברית וביידיש תחת פיקוח ההתאחדות היהודית ובתי ספר מקצועיים. בחינוך הבלתי פורמלי פעלו בעיר תנועות נוער בעלות אופי ציוני (ובאזור בוקובינה בפרט). באוניברסיטה המקומית פעלו התאחדויות סטודנטים יהודיות, אך האוניברסיטה היתה גם מוקד להתעוררות לאומנית ואנטישמיות. השלטונות עשו שימוש בסטודנטים הרומנים להרחקת המרצים היהודים מהאוניברסיטה. ב-1933 הוקמו "פלוגות סער" של המפלגה האנטישמית של קוזא, עם הגרמנים המקומייים תומכי היטלר.
ביוני 1940 ויתרה רומניה על אזור בסרביה וצפון בוקובינה. בעקבות זאת סופחה צ'רנוביץ לברית-המועצות. עם כניסתם לעיר, החרימו הסובייטים רכוש מן הבנקים המקומיים ופתחו בחקירות כנגד גורמים אנטי-מהפכניים. יהודים שהיו מעורבים בפעילות ציונית הוכרזו כמתנגדי משטר. בגל גירושים להגליה בסיביר היוו היהודים את רוב המגורשים. בהם מנהיגי יהדות צ'רנוביץ, ציר הפרלמנט הרומני ד"ר וייסלברגר, ההיסטוריון וציר הפרלמנט ד"ר מאקס דיאמנט, ראשי התנועה הציונית ד"ר כתבן, ד"ר מאקס, ד"ר גימפלמן, ד"ר אוטו מלצר, עו"ד גר. קורפמן ואחרים. גם ראשי מפלגת הבונד בצ'רנוביץ גורשו.
מול הדיכוי של השלטון הסובייטי פעלו קבוצות בני נוער ציוני בפעילות מחתרתית ותנועת "השומר הצעיר" אף יצרה קשר עם חבריה בשטח הפולני שסופח לברית-המועצות.
לאחר ההיכרות עם הרקע ההיסטורי, החברתי והתרבותי של יהודי צ'רנוביץ, נפגוש מספר דמויות בנות העיר. באמצעותן נתוודע לחיי היום יום ולהתבגרות בעיר צ'רנוביץ, כמו כן לזהות היהודית הייחודית שלהן.
צבי יעבץ
יליד 26 באפריל 1925, צ'רנוביץ. אביו של יעבץ נפטר בילדותו ויעבץ התחנך אצל סבו, אדם משכיל שהעניק לו גם חינוך יהודי. בעת פלישת הגרמנים לברית המועצות בקיץ 1941, גורש יעבץ עם משפחתו לגטאות ולמחנות. לימים הפך לפרופ' צבי יעבץ ממקימי החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב והיסטוריון בעל שם. צבי יעבץ כותב בספרו האוטוביוגרפי "צ'רנוביץ שלי" על משפחתו:
"גדלתי בלי אבא. את מראה אבי, אריה (לייבלה) צוקר, איני זוכר, ואת תמונתו ראיתי לראשונה בשנת 1967 כשביקרתי בבית קרובים ממשפחת אמי בארצות הברית. בביתנו הקטן והבודד מילאו סבתי ואמי עמליה (שקראו לה מַלציה) את מקום ראש המשפחה. סבי ר' משה יעבץ, יהודי משכיל ואפיקורס, שדיבר עברית שוטפת בהברה אשכנזית ובילה את רוב שעות היום בעיון בספרים ובכתבי עת עבריים, היה הגבר היחיד בביתנו הקטן, אך הוא היה מרותק למיטתו משנת 1930 ועד ליום מותו בשנת 1937. רוחו מילאה את הבית, אך נוכחותו הפיזית לא הורגשה."
שאלה:
- דיון בזהותו היהודית של הסב – ההתפתחות הדורית: הסב בא מעולם תורני ונמשך לעולם ההשכלה, הוא שומר על זהותו היהודית בספרות ועיון בכתבים עבריים. מה תפקידו של הסב בעיצוב זהותו של נכדו צבי?
"בתחנה הסופית, על יד המכולת של שְטֶקְל – ולפעמים אפילו יותר רחוק, על יד המכולת של שטרנברג, היו מחכים הילדים שלא היתה להם מזחלת ומוחים כף למי שהיה מגיע ראשון. ואני הייתי מאושר, כי היה זה ענף הספורט היחיד שבו הציינתי."
"וכמה מלים על שתי המכולות האלה שְטֶקְל היה יהודי אדוק בעל זקן מרשים, שהיה עובר לפני התיבה בבית הכנסת של "שפירא" כל ליל שבת שני. הוא הסכים למכור את סחורתו גם בהקפה, והיה שולף עיפרון מאחורי אוזנו, עורך את החשבון במהירות רבה, מוסר את הפתק לקונה ומוסיף בחיוך: "אנא, אל תדחה את התשלום לזמן רב. סוף סוף גם אני צריך להתקיים. מכולת "שטרנברג" היתה בבעלות חילונית. מבחר הסחורות בה היה לאין שיעור גדול מן המבחר אצל שטקל, אבל סבתי לא אהבה אותה. [...] אבל רק אצל שטרנברג היה אפשר לקבל מיני מאפה טריים ומיוחדים (Frische Kaiersemmel או Salzstangel) ואז סבתא היתה שולחת אותי לחנות."
שאלות:
- מהו הרושם המתקבל מעדותו של צבי על ילדותו?
- כיצד מבטא הסיפור על המכולות השונות את מורכבות החיים היהודיים בצ'רנוביץ?
- עם איזה קונפליקט מתמודדת הסבתא?
אהרון אפלפלד
יליד 16 בפברואר 1932, ז'אגובה שבסביבת צ'רנוביץ. בהיותו ילד, עברה המשפחה להתגורר בצ'רנוביץ. עם הכיבוש הגרמני נרצחה אמו של אהרון והוא גורש עם אביו לטרנסניסטריה ובדרך עלה בידו לברוח. אהרון שרד את המלחמה במעבר מכפר לכפר ולאחריה עלה במסגרת עליית הנוער בשנת 1946. למד ספרות עברית ויידיש באוניברסיטה העברית ומשמש פרופ' לספרות באוניברסיטת בן גוריון. פרסם למעלה מ-30 ספרים שתורגמו לשפות רבות וזכה בפרסים שונים על יצירתו ביניהם פרס ישראל לספרות יפה בתשמ"ג.
"ארבע שפות הקיפו אותנו וחיו בתוכנו באיזו התאמה משונה, משלימות זו את זו. אם דיברת גרמנית וחסרים היו לך מילה, צירוף או פתגם, נעזרת ביידיש או ברותנית. לשווא ניסו הורי לשמור על טהרת הגרמנית. מילים מן השפות שהקיפו אותנו זרמו אלינו באין משים. ארבע השפות יצרו יחד מעין שפה אחת, והיא עשירה בניואנסים, בניגודים, בהומור ובסאטירה. בשפה זו היה מקום רב לתחושות, לדקויות הרגש, לדמיון ולזיכרון. היום השפות הללו אינן חיות בי עוד, אבל את שורשיהן אני מרגיש בתוכי. לפרקים די במילה אחת כדי להעלות בקסם מראות שלמים."
שאלה:
- כיצד ניתן לאפיין את זהותם של ההורים? (לאומית, תרבותית, דתית) כיצד השפה מבטאת זהות?
כשסבו של אהרון חלה, הסב הועבר מן הכפר אל בית הוריו של אהרון:
"הבית שלנו הוא בלא תורה ובלא מצוות, אבל מאז בואו של סבא שינה את צורתו כליל. אמא הכשירה את המטבח ואנחנו אוכלים רק אוכל צמחוני; איננו מדליקים אש בשבת, וכשאבא מבקש לעשן, הוא יוצא לא מאחורי הבית או אל הרחוב הסמוך. ויקטוריה, העוזרת הקשישה שלנו, מתייחסת בהרבה דרך ארץ אל סבא. פעם ביום היא מקנחת את רצפת חדרו. שמעתי אותה אומרת לאמא: "לא כל אדם זוכה שיהיה לו אב כאביך. הוא אדם מן המעלה העליונה". ויקטוריה משמיעה דברים שמפחידים אותי. פעם אמרה: "היהודים שכחו שיש אל בשמים". "לא כולם", ניסתה אמא להמתיק. "בבית הכנסת יש בקושי מניין בבוקר", לא ויתרה". [...] אחר הצהריים קם סבא ממיטתו ויוצא אל הגזוזטרה. סבא אינו מדבר על אמונתו, אבל כל תנועותיו מכוונות אליה. לפעמים נדמה לי שהוא בודד מפני שהוא בלתי מובן, אבל לפעמים אני מרגיש כי חדרו מלא חיוּת, אורחים בלתי נראים לעין באים לבקר אותו והוא משוחח איתם בשפת השתיקה. [...] מאז בואו של סבא אלינו אין אבא משמיע עוד את ביקורתו על היהודים ועל אמונתם. הוא מכונס, ממעט לדבר, ובשובו מהתרוצצויותיו הוא נכנס למטבח, ואמר מכינה לו כוס קפה ושתי פרוסות לחם מרוחות בריבה. אכילתו בהולה והוא מכלה את שתי הפרוסות בדקה.
כך זרמו באותה שנה הרוחות בבית: השקט של סבא והסערה של אבא. לפרקים היה אבא מוציא אותי בלילה אל הרחובות ואנו היינו משוטטים בהם שעות. אבא אוהב את הרחובות המרוצפים והשקטים של הלילה. הוא גומע רחוב אחר רחוב ואני מדדה אחריו. לפרקים הוא עוצר ומשמיע משפט או כמה מלים. אינני יודע למי מכוונים דבריו. לפרקים בוקעת מתוכו איזו שמחת פתע משונה והוא מתחיל לשיר בקול רם. וכך אנו מגיעים אל הנהר. אבא אוהב את הנהר, ולא פעם ראיתי אותו מרכין את גופו אליו. פעם אמר לי: "המים קרובים לנו יותר מאשר האדמה", ומיד הצטחק כמו השמיע שטות. הטיולים החטופים הללו לא תמיד היו נעימים, אבל הם זכורים לי יותר מן הבתים שביקרתי בהם."
שאלות:
- כיצד השפיע מעבר הסב המסורתי על ביתו ומשפחתו של אהרון? (האם, האב, המשרתת, אהרון).
- מהם הפערים בין תפיסת העולם של הסב לזו של האב?
אילנה שמואלי, יוצרת ומתרגמת ילידת העיר וידידתו הקרובה של המשורר הנודע פאול צלאן אותו נכיר בהמשך. אילנה כתבה:
"לעיתים התפארו בצ'רנוביץ כ"וינה הקטנה" וכ"מעוז קטן של מאוויים מערביים" (ק"א פרנצוס) על גבול גליציה. יותר ממחצית תושביה היו יהודים: דתיים ושוחרי אמנסיפציה, עניים ועשירים שבאו מכל קצווי הארץ והביטו לכל עבר: רומנים, רותנים, שוואבים, פולנים, הוצלים וצוענים. צ'רנוביץ היתה עיר הבירה לשעבר של הפרובינציה, בשולי יערות האשור, והתפארה בכנסיות הצבעוניות, בבית הכנסת רחב המממדים, במגורי הבישוף המפוארים, בחצר החסידית של הרבי מסדגורה שבעיבורי העיר; מרכז העיר, כיכר ה"רינג" ורחוב הרנגסה על חזיתותיו ההדורות. למטה משם, הסמטאות היהודיות המפותלות, חצרות אפלות וה"חדרים" – ה"שטיבלאך". את העיר ביססו היטב השכבה הבורגנית, הקומוניסטים, הבודהיסטים, הציונים, הסטודנטים, המשוררים, המלומדים והמלומדים-לכאורה, וכן אהבתה לספרים, מבטה לעבר המערב וגעגועיה למרחקים."
שאלה:
- כיצד מתארת שמואלי את העיר? כיצד היא מאפיינת את תושביה, את הבניינים והמוסדות? (תרבות, דת)
"כבר בילדותי לא נעמה לי הבורגנות בעלת ההשכלה המפליגה וחדורת התרבות, ונטיתי לעבר מעמד המשרתים. בשבילי, ה"בורגנות" הפכה כמעט מילת גנאי ומוסכמה שהסתירה מאחוריה ריקנות רגשית וחשיבתית. הבורגנות שעממה אותי ודחפה אותי לחפש אחר ה"אחר" שלא ידעתי לקרוא לו בשם. כל אותם סממנים של עידון, הקפדה והשכלה, כמו הערצת אישים וחפצי חן כגון חרסינת-רוזנטל ומיניאטורות מעבודות יד שעל פסנתר הכנף מתוצרת בוזנדורף, היו חלק מפולחן תרבות שכמעט דחף אותי להיפלט מהתרבות. בו בזמן היתה גם תסיסה רוחנית חזקה שמאוחר יותר הביאה להתפתחויות אישיות מפתיעות."
שאלה:
- מהי הביקורת שמביעה שמואלי בזכרונותיה? כלפי מי ונגד מה היא מופנית?
להמשך הפעילות – השואה בצ'רנוביץ חלק ב'