מיועד לתלמידי כיתות ח'-י'
משך הפעילות: שעה וחצי
מערך שיעור ליום הזיכרון לשואה ולגבורה
מערך זה מבוסס על ספרה של דבורה שטיינר ואן רויאן 'יונה על חוט תיל – מסע במצוות סבא' ועוסק בסיפורו האישי והמשפחתי של יונה שטיינר, ניצול שואה ששרד כמעט יחיד ממשפחתו הענפה. המערך מציע למורה שאלות לדיון חינוכי, נקודות להתייחסות ופעילויות שילוו את הקראת קטעי הסיפור המובאים בו.
ניתן לקיים את השיעור כולו במליאה, תוך הקראת קטעי הסיפור וקיום דיון חינוכי סביב נושאים העולים ממנו, או כשיעור בו ישולבו דיון והסבר בפתיחה, עבודה עצמית של התלמידים, ודיון לסיכום במליאה. כמו-כן, בשל אורכו, ניתן לפרוש את המערך על-פני שני מפגשים.
בפתח ספרה " יונה על חוט תיל – מסע במצוות סבא", כותבת דבורה שטיינר ואן-רויאן:
"בשנת 1969 החלטתי לצאת למסע הרפתקאות סביב העולם. [...] ביום נסיעתי הגיע לביתנו סבי בן השמונים ושתיים לאחל לי נסיעה טובה. כשמצא אותי עומדת לבד על המרפסת הקדמית של הבית, הכניס את ידו לכיסו והוציא משם מעטפה דהויה, אחז בזרועי ומשך אותי אליו. "דבורה, מצאי לי את הבן של אחי" אמר סבי בקולו הנחוש והסמכותי, תחב את המעטפה הישנה לתוך ידי, והצביע על כתובת השולח בצד השמאלי העליון של המעטפה, שרק בקושי היה אפשר לפענח אותה. [...] לאחר חודשיים מצאתי את עצמי בארץ-ישראל, באוטובוס לטבריה, בדרכי לחפש את שאר-בשרי, החולק עמי את שם משפחתי. הכתובת על המעטפה סיפקה לי מידע מצומצם בלבד: יונה שטיינר, קיבוץ גינוסר, ישראל. 1951. לפני 18 שנה".
1
עם הגיעה לקיבוץ גינוסר, ביררה דבורה היכן גרה משפחת שטיינר. היא מתארת את המפגש עם קרוב משפחתה:
"דלת הרשת נפתחה ונסגרה בטריקה. מבטי חזר אל המרפסת שממנה ירד גבר. [...] בהשוואה לַשטיינר הזקן [סבהּ של הכותבת, ל.ב.], האדם הזה הפתיע במראהו הצעיר. מיד חשבתי שגם פגישה זו יסודה בטעות. ממרחק קצר לא מצאתי כל דמיון לשטיינרים [...] ואולם כאשר תפס את ידי בלחיצת יד רבת עוצמה שכמעט שיתקה אותי, ידעתי שמצאתי אותו. הייתי מכירה את אותו כוח שטיינרי עקשני בכל מקום בעולם. 'סלומון?' [...] הנהנתי בראשי. הוא הכיר את סבי! יונה אחז שוב בידי, [...] ואז ראיתי על צד הזרוע הפנימית, מוסווה בתוך הילה של פרחים ועיטורים כחולים, את המספר. כנראה נרתעתי, משום שהוא שיחרר את ידי. [...] מעולם לא ראיתי זאת קודם לכן, וחשתי בושה על שעד כה לא ידעתי דבר על הסבל שחווה. בשר מבשרי. [...] רציתי לומר משהו. אך למרות הגנים שחלקנו והמורשת המשותפת שלנו, לא יכולנו להחליף בינינו ולו את המילים הפשוטות ביותר. יונה לא ידע אנגלית. אני לא ידעתי עברית. הרגשתי מתוסכלת, מבולבלת ופתאום גם נבוכה מאוד בשל המוצא האמריקני המפונק שלי. רציתי לדעת דברים רבים כל-כך בו במקום. איך יכול להיות שאני ישנתי שנת ישרים בפרווריה של ניו-ג'רסי, ולא ידעתי דבר על הסבל והאימה שחוו בני משפחתי? איך האדם הזה, השטיינר הזה, הצליח לשרוד את היטלר ולהגיע למדינת ישראל? מה קרה ליונה שטיינר בשנות המלחמה? מה עלה בגורלם של יתר בני משפחת שטיינר? מדוע לא סיפרו לי? מדוע לא שאלתי על כך מעולם? 'אנא, מצאי את הבן של אחי' ביקש סבי. מצאתי את הבן של אחי סבי. אך זה לא הספיק".
2
פתיחת הספר מתארת איחוד משפחתי בין-דורי של בני משפחת שטיינר. דבורה ויונה שטיינר הם אמנם קרובי משפחה, אך רב השונה ביניהם מהמשותף.
- אילו פערים ושוני קיימים ביניהם?
דבורה שטיינר היא נכדת-דודו של יונה שטיינר: שניהם בני-משפחה אחת. יחד עם זאת הם שונים מאוד זה מזו: הם חיים במקומות שונים - דבורה מתגוררת בארה"ב ויונה בישראל. הם דוברים שפות שונות (למעשה, אין להם יכולת לתקשר ללא תיווך, עד אשר דבורה תלמד עברית בחודשים שלאחר מכן), הם בני גילאים שונים - מפריד ביניהם דור, ומעל לכל, קיים ביניהם פער בו העבר האישי והמשפחתי נפרד ושונה באופן מהותי: הרתיעה שחשה דבורה למראה המספר הכחול שהיא מגלה על זרועו של יונה ושטף השאלות והתהיות שמציפות אותה, מצביעים על כך.
- אילו שאלות מעסיקות את דבורה, בנוגע לעצמה, למשפחתה ולאחיינו של סבהּ, במהלך הפגישה? על מה הן מעידות?
שאלותיה של דבורה מהוות תחילתו של תהליך גילוי העבר המשפחתי. מעבר לתמיהה, לתדהמה ולסקרנות, עולה מהשאלות גם תחושת אשמה כבדה: "איך יכול להיות שאני ישנתי שנת ישרים בפרווריה של ניו-ג'רסי, ולא ידעתי דבר על הסבל והאימה שחוו בני משפחתי? [...] מדוע לא שאלתי על כך מעולם?"
- דבורה מצאה את קרוב משפחתה, כפי שביקש ממנה סבהּ. למרות-זאת היא כותבת: "אך זה לא הספיק." מדוע? מה עוד היה עליה לעשות?
דבורה נשארה בקיבוץ גינוסר ולמדה מיונה, אחיינו של סבהּ, על קורות משפחתה.
- דבורה שטיינר ואן רויאן, יונה על חוט תיל - מסע בעקבות סבא, הוצאת יד ושם, ירושלים 2007, עמ' 11-12.
- שם, עמ' 13-16.
בית משפחת שטיינר, הכניסה דרך השער הצדדי, גרומניק, 1999
תעודה של יונה שטיינר מבית הספר היסודי
סלומון שטיינר ביום נישואיו, מרס 1917, ניו–ג'רסי
"נולדתי בגרומניק, עיירה חקלאית קטנה בדרום מזרח פולין, במחוז טרנוב, במיטתה של אמי. בימים ההם נולדנו כולנו בבית. [...] גרנו בבית-חוה גדול ונוח מחופה בגג רעפים אדומים שבנה אבי במרחק של קילומטרים אחדים מהעיירה. זה היה בית מוצק, בנוי מעץ גס, ובו שני חדרי שינה וחדר מגורים גדול שהיה גם מטבח. [...] בחודשי החורף הארוכים חימם אותנו תנור שחור ומפויח, מצופה באריחי חרסינה כחולים, לצד ספלים גדולים של חלב חם. [...] אני זוכר שבילדותי, בעודי שוכב מכורבל לפני התנור, נהגתי לספור את הפרחים והציפורים שצוירו בעבודת יד על האריחים. לאחר מכן הייתי מסתובב ומתבונן בפתיתי השלג החולפים על פני החלון [...] מעבר לאותו חלון, בקצה השדה, צמח לו יער עבות ובו עצי אורן גבוהים – מקום טוב להסתתר בו כשאתה ילד קטן האמור לעזור לאביך לערום את החציר, או לשבת על שרפרף עץ קשה בבית הספר".
3
"פעם היינו משפחה גדולה. אחי הבכורים, תאומים בשם וילי ורודי, נולדו ב-1922. פולדק נולד ב-1924, ואני, יונה,האחרון, נולדתי במאי 1926. [...] חיינו בבית היו חיים מאושרים. איני זוכר אם סבלנו ממחסור כלשהו, כלומר, איני יודע אם היינו אמידים או לא. תמיד היה שפע של מזון על השולחן ותמיד לבשנו בגדים נקיים וחמים".
4 "עד ליום הולדתי השביעי, מועד שהפך אותי למועמד רשמי לבית הספר, ביליתי את הימים במשחקים בשדות, או שהצטרפתי אל אבי כשסייר בחווה".5
"אמי רחל הייתה בת למשפחת צימרמן מגריבוב, עיירה קטנה ששכנה דרומית לגרומניק. היא הייתה יפהפייה, בעלת שיער שחור כעורב, שהיה מושא לקנאה בכל האזור. [...] כשאני מסתכל 40 שנה לאחור, אני עדיין יכול לראות את עיניה. זה הדבר שאני זוכר יותר מכל – האיכות הכחולה שלהן הייתה מסוגלת לחמם אותך, להגן עליך. עיני אם. אמי הייתה בת שלושים וחמש כאשר נולדתי ובת ארבעים ושמונה כאשר נרצחה. אבל בליבי תישאר תמיד כפי שאני זוכר אותה: צעירה, חזקה ויפה. למרבה הצער מעולם לא הכרתי הכרות של ממש את משפחתה של אמי, [...] אבל משפחתו של אבי , בני שבט שטיינר הגדול, חיו במחוז שלנו או בסביבתו, והקשרים המשפחתיים עמם היו הדוקים וקרובים. בכל שבת שהינו במחיצת דודנים רבים. דודים ודודות, דודנים ודודניות, [...] גם לכל אחד מתשעת ילדיו של סבא אהרון היה מספר ילדים דומה. [...] קשה להאמין שממשפחה גדולה כל כך באירופה שרדנו רק שניים".
6
"כפי שאת רואה, לפני עליית הנאצים לשלטון עברה עליי ילדות נעימה. לא פולין הייתה הגורם לכך, אלא ביתנו. תביני – היינו ארבעה בנים בחווה ענקית. מה יכול להיות יותר טוב מזה? היינו משחקים יחד בשדות, ביערות, במתבן, ברפת, שוהים עם הפועלים בשדות. כמובן שמעת לעת הרבצנו זה לזה, בייחוד בלילה, שכן נאלצנו לישון באותה המיטה. אז היינו רבים כהוגן. נוצות הכריות היו מתעופפות, ומדי לילה נעשו הכריות דקות יותר".
7
- "פעם היינו משפחה גדולה" - כיצד מתאר יונה את ילדותו, את ביתו ואת משפחתו?
- כיצד הוא מתאר את היחסים בין בני המשפחה ואת ההווי המשפחתי?
כדאי להתייחס לביטויים אשר מעידים על נקודת המבט של יונה כילד: "איני יודע אם היינו אמידים או לא. תמיד היה שפע של מזון על השולחן ותמיד לבשנו בגדים נקיים וחמים", "בקצה השדה, צמח לו יער עבות ובו עצי אורן גבוהים – מקום טוב להסתתר בו כשאתה ילד קטן [...]"
הקשר המשפחתי בין דבורה ליונה:
"סבך סולומון, אחיו הצעיר של אבי, היה הראשון שיצא מפולין ונסע לאמריקה. אני חושב שזה היה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. [...] לא הכרתי את הדוד סולומון עד שבא אלינו לביקור בשנת 1932, אבל שמענו עליו השכם והערב. [...] יותר מפעם אחת ניסה סבך סולומון לשכנע את כל המשפחה לעקור לשם [...]"
"אני זוכר שמאוחר יותר, לאחר ביקורו של הדוד סולומון, ובמשך כל אותן השנים הקשות בבית הספר, נהגה אמי לומר לאבי לעיתים תכופות: "שמעון, אנחנו צריכים למכור את הקרקעות ולנסוע לארץ-ישראל. עכשיו הזמן, לפני שיחמיר המצב". המילים שלה נחקקו במוחי. אני מניח שנשאתי אותן עמי בכל שנות המלחמה ובמחנות, כך שכאשר גיליתי שביתנו ומשפחתנו נכחדו לנצח, חשבתי מיד על נסיעה לארץ-ישראל, כפי שרצתה אמי. מדוע ארץ-ישראל, לא ידעתי. לא היינו משפחה ציונית. אבי אמנם היה שולח תרומות כסף לארץ-ישראל, אך בכך תמה המעורבות שלו. ואולם אמי האמינה תמיד שארץ-ישראל היא המקום שבו אנו צריכים לחיות. אך עד 1937 לא היתה לנו מוטיבציה רבה לצאת, ובשנת 1938 כבר היה מאוחר מדי".
8
- שם, עמ' 21-22.
- שם, עמ' 22-23.
- שם, עמ' 23.
- שם, עמ' 24-25.
- שם, עמ' 26-27.
- שם, עמ' 32-33.
מפת הנדודים של יונה שטיינר דרך מחנות ריכוז ועבודה, 1945-1939
"בספטמבר 1939 הכריזה גרמניה מלחמה על פולין ובתוך שבועיים כבשה אותה. למדתי אז בבית הספר העממי הפולני, ובדיוק התחלתי ללמוד בכיתה ו'. נאלצתי ללכת לבית הספר ברגל משום שהגרמנים החרימו את הסוסים ואת הבקר שלנו, כמעט את הכל. אבי עדיין החזיק מעמד. הוא האמין שהמצב הוא זמני בלבד, וניסה להסתדר ללא הסוסים וללא הבקר. ואז, יום אחד, בשעות אחר-הצהריים, הם לקחו אותי".
9
האם יש הכנה מוקדמת לסיומה של תקופת הילדות, המשפחה, הבית? בהקשר זה ניתן לדבר על הניגוד בין תיאורי הילדות, השיחות בין ההורים, ההתלבטויות וההחלטות שנלקחו, לבין הפתאומיות והשרירותיות בהן כל זה נגמר והמציאות השתנתה לחלוטין.
"אני חושב שזה היה בשלהי הסתיו, משום שכבר הייתה צינה באוויר. מרבית העלים כבר נשרו מהעצים והשאירו גזעים ערומים ושחורים אל מול שמים אפורים ומעוננים. כך התחיל חלום הבלהות. כמו בכל יום, כשהסתיימו הלימודים בבית הספר בשעות הצהריים, חציתי את העיירה בדרכי לגשר שעבר מעל הנהר. [...] כאשר עליתי על הגשר, הצביע עליי בעצבנות אדם שעמד בצד הכביש. זיהיתי אותו, הוא היה סוחר מקומי שעשה עסקים עם אבי. [...] הכל קרה מהר כל-כך. הגרמנים הרימו את נישקם ופקדו עליי לעלות לחלק האחורי של משאית".
10 "מדוע לא ברחתי? מדוע לא נלחמתי? מה יכול ילד בן שלוש-עשרה לעשות נגד יחידת חיילי ס"ס המחזיקים מקלעים? מה הבנתי אז? באותם ימים חשבתי שהמצב אינו חמור. שמעתי שהפולנים נשלחים לעזור לגרמנים במאמץ המלחמתי. אולי גילי הצעיר, אולי הבורות שלי, מנעו ממני לחוש פחד, ואולי, בראיה לאחור, זה הדבר שגם החזיק אותי בחיים. [...] מכל מקום, לא חשבתי שאנחנו נוסעים רחוק. חשבתי שאנחנו נוסעים לימים ספורים בלבד. הדאיג אותי רק שהוריי לא יֵדעו לאן נסעתי. [...] לאחר נסיעה של כחמש שעות, עמוק לתוך הלילה, הגענו סוף-סוף לבסיס של הצבא הפולני. עכשיו כבר התחלתי להבין שזה לא יהיה בדיוק כמו שחשבתי. חלה תפנית בחשיבתי: תהיתי מה יעלה בגורלנו. לא פחדתי. רק דאגתי כיצד יֵדעו הוריי היכן אני נמצא. לא רציתי שאמי תדאג לי. כשהגענו למחנה, פקדו עלינו החיילים לרדת מהמשאית במהירות כזו, עד שהשארתי את תיק בית-הספר מאחור".11
- "כך התחיל חלום הבלהות" - ניתן לבקש מהתלמידים לתאר את תחושותיהם ואת התרשמותם מהדברים שקראו, ולשאול - מה העסיק אותם תוך כדי קריאה. מהו הדבר שמעסיק ומטריד את יונה, מרגע חטיפתו ועד הגעתו למחנה?
- "חשבתי שאנחנו נוסעים לימים ספורים בלבד" - מה מונע מיונה להבין את המציאות אליה נקלע? מה ניתן ללמוד מתיאוריו של יונה לגבי תגובת הקרבן? מה אנשים הבינו או ידעו לגבי גורלם באותם רגעים? מה לא ידעו ולא יכלו להבין? ניצולי שואה רבים מתארים בעדותם תחושת הלם שאפפה אותם ברגע שחייהם השתנו באחת ובתקופה המיידית שלאחר מכן. יונה, בהיותו ילד, מוטרד מהעובדה שהוריו אינם יודעים כי נלקח ומהשאלה מתי יראה אותם שוב, או לפחות יוכל ליידע אותם. בנוסף, כילד, הוא ניזון מחלקי אינפורמציה ששמע, ומציין: "אולי גילי הצעיר, אולי הבורות שלי, מנעו ממני לחוש פחד, ואולי, בראיה לאחור, זה הדבר שגם החזיק אותי בחיים."
- מה, לדעתכם, מביא לתפנית בחשיבתו? נציין, שגם לאחר שיונה מתחיל להבין: "שזה לא יהיה בדיוק כמו שחשבתי", עדיין מה שמעסיק אותו היא דאגת הוריו ולא גורלו-הוא.
מרוב מהירות בירידה מהמשאית משאיר יונה את תיק בית-הספר מאחור. ניתן לראות בכך סמל לכך שבאותם רגעים נפרד יונה מילדותו והשאירהּ מאחור.
"הייתי כלוא בפוסטקוב
12 ארבעה חודשים. בדרך כלשהי שרדתי. [...] בכל ארבעת החודשים ששהיתי במחנה לא התרחצנו ולו פעם אחת. המזון שקיבלנו הלך והצטמצם עד שהפך לכוס מים חמים עם קצת צבע בבוקר, וכיכר לחם אחת שחולקה בין עשרים איש. בכל אותם ימים הילד בן השלוש-עשרה שצעד בסך לשדות, חפר תעלות, פרק פחם, הביט במתים המובלים משם, נזהר ממלקות, אותו ילד לא הייתי אני. הנער המאושר והעליז מהחווה הנוחה והבטוחה בגרומניק אבד, ובמקומו גדלה וצמחה נפש ריקה שנעה ושרדה כמו מכונה".13
"בדרך כלשהי שרדתי" - כאן ניתן להתעכב על השרירותיות לגבי גורלם של אסירי המחנות בתקופת השואה ועל היעדר החוקיות בשרידה. כמו-כן, מגוון העדויות של ניצולי השואה מעידות על כך שלא הייתה דרך אחת לשרוד וכי אנשים שונים ניסו לבחור בדרכים שונות –
בספר "במסתור"
"ואז קרה משהו מעניין: החלטתי שאני אינני עוד אני. אני ילד אחר. כי איך אוכל להתקיים בלי להרגיש את מגע ידו של אבא? או בלי לקבל נשיקה וחיבוק מאמא? אז הילד האחר, שנקרא בצרפתית הובר, שיחק במשחקים, נהנה מהשמש, ואכל לשובע. [...] אני המשכתי להתגעגע בסתר לאמא ואבא: הובר הבין היטב שאין השעה מתאימה לגעגועים, שכן הדבר החשוב ביותר כעת הוא – לא להיתפס."
בדומה לאהוד לב, גם יונה מספר כי בשלב מסוים הילד שחווה את מוראות המחנה לא היה הוא, במקומו "צמחה נפש ריקה שנעה ושרדה כמו מכונה". משני קטעי העדות האלה ניתן ללמוד כי על-מנת לשרוד, הרגישו יונה ואהוד כי עליהם להתנתק מעצמם ואף להיהפך למישהו אחר, או למשהו אחר, על-מנת לשרוד.
יונה מספר על ידידות שנרקמה בינו לבין אסיר אחר עם הגיעו למחנה:
"אחד הגברים בצריף, אסיר גרמני פלילי כבן ארבעים וחמש [...], ניגש אליי. התיידדנו בעת שניקינו יחד את הצריף. לאדם חדש במחנה היו תמיד חדשות לספר, עדכונים על מה שקורה בחוץ. וכך, בעת שדיברנו, התחלנו בהדרגה לבטוח זה בזה. "הבט", אמר לי. "אתה עדיין נער צעיר. אני אדם מבוגר. אם אתה רוצה לשרוד בעולם בגיהינום הזה, עליך לזכור שני דברים. ראשית, אל תשתה את המים במחנה הזה. לא חשוב כמה אתה צמא, לא חשוב כמה אתה נואש. אל תשתה את המים לעולם, אלא אם כן הורתחו. שנית, כשאתה מקבל אוכל, אכול מיד כל פרוסה, כל פירור. [...] אל תשמור דבר ליום המחר".
15
למרות המציאות הקשה במחנה, ובמקביל לה, מספר יונה שטיינר גם על מצבים בהם נוצרה קירבה כלשהי וידידות בין אסירים. הוא מציין בהמשך שחברו החדש הוא שלימד אותו את כללי ההישרדות, כללים שבזכותם שרד את מגפות הטיפוס והדיזנטריה שפשטו במחנה. ניתן להתייחס גם לפנים השונים של המושג 'הישרדות' במחנה. הקטע הקודם לימד אותנו על הצורך בהישרדות רגשית ונפשית, ואילו הקטע שלפנינו עוסק בהישרדות פיסית.
על קורותיו במחנה מיילצה
"אני חייב להסביר לך כיצד הכל נראה, כדי שתנסי לראות, להריח. דמייני לעצמך שלאורך הצריף היו שלוש קומות של דרגשים. קומה מעל קומה, דרגש נושק לדרגש, כמו ערמה של קלפים עשויים עץ, עץ גס, לוחות גסים ששימשו למיטה ל-12 גברים שיכלו לשכב בה רק באלכסון. לא היו לא מזרונים, לא שמיכות, רק אותם בגדים שקיבלנו ביום הראשון. [...] בתי שימוש לא היו קיימים. [...] זכרי, הייתי קרוב ליום הולדתי החמש-עשרה. ילד מבוגר. רק דבר אחד ידעתי. שעל מנת לשרוד אני חייב לעבוד. חמש שנים עבדתי כל יום, 24 שעות של אכזריות מעוותת. אם מתת – אורכו של היום היה 24 שעות. אם שרדת – זה היה כמו שנה. הפכתי לזקן בגיל ארבע-עשרה, חמש-עשרה".
17
"אני חייב להסביר לך..." - הדרך בה מספר יונה לדבורה את קורותיו מצביעה על הרצון והצורך שלו לספר לה את שעבר עליו במקביל לקושי הנובע ממחסום השפה ומהעובדה שרק מי שחווה על בשרו את הדברים יוכל להריח אותם או לראותם.
"הפכתי לזקן" – במהלך קריאת הספר אנו עדים לתהליך שעובר יונה נוכח האירועים הפוקדים אותו: הכרנו אותו כילד נטול דאגות בתחילת הספר; בהמשך, עת נחטף על הגשר המוליך אל ביתו, העידו מחשבותיו על כך שבאחת הפך מילד ל'ילד-מבוגר'. הוא מספר ששכח את תיק בית-הספר על המשאית, עובדה המקבלת בהקשר זה משמעות סמלית: ילדותו הסתיימה. בקטע שלפנינו, יונה מתאר את הפיכתו מילד-מבוגר לאדם זקן.
"בעת המפקד בבוקר שלמחרת תחקרו אותנו החיילים על המקצוע שלנו, ומצאתי את עצמי משקר, בקלות יחסית, כשאמרתי שאני חרט פלדה. שמעתי שהם זקוקים למפעילים במפעל הנקלוורקה (Hankelwerke), שהחרימו הגרמנים מהפולנים לצורכי המאמץ המלחמתי שלהם. את המקצוע שלי למדתי במפעל הזה: איך להשתמש במחרטה, לחתוך פלדה, להתיך מתכת ולתקן חלקי מנוע. זה כל מה שאני יודע עד עצם היום הזה. הביטי באצבעות שלי. אני מנסה בכל ערב אחרי העבודה לנקות את שמן הסיכה שמתחת לציפורניי, אך עד עצם היום הזה נשארתי מכונאי פשוט. פול אחי הוא חייט. שנינו למדנו את המקצוע שלנו מהגרמנים. פול, בשעה שגזר את בגדי מחנה הריכוז המפוספסים, ואני, כשחרטתי פלדה להרכבת מטוסי המסרשמיט".
18
יונה מבין כי על מנת לשרוד בתנאי המחנות עליו להשתנות ולהסתגל: עליו לשקר, להציג עצמו כבעל מקצוע וללמוד את אותו המקצוע במהירות. בהמשך נשלח יונה לקורס טכני לבניית מטוסים שהתקיים בתוך המחנה. הוא מספר:
"תשעה חודשים הייתי כלוא במחנה פלוסנבירג
19 בעבודה על מטוסי המסרשמיט. חיבלנו במטוסים בכל הזדמנות שנקרתה בדרכנו. כשיכולתי הייתי שובר משהו במנוע, כדי שיתפרק לחלקים בשעה שהמטוס כבר יהיה באוויר. חיבלנו במטוסים הללו בכל הזדמנות. אבל זה היה מסוכן. אם תפסו אותך, תלו אותך".20
החבלה במטוסים מהווה ביטוי להתנגדות. בהקשר זה ניתן לדון בדרכי ההתנגדות השונות. נהוג לדבר על התנגדות רוחנית ועל התנגדות מזוינת, אך ראוי להזכיר כי דרכי ההתנגדות בהן נקטו יהודים תחת השלטון הנאצי היו רבות ומגוונות; לא כולן נכנסות תחת כותרת מסוימת.
במשך למעלה מחמש שנים וחצי היה יונה שטיינר אסיר במחנות ריכוז ועבודה שונים. הוא מספר לדבורה, כותבת הספר, על הסבל הרב שחווה בשל התנאים הקשים במחנות, על המחסור במזון והרעב התמידי, על הקור, הצפיפות, עבודת הפרך והאכזריות הרבה אליה נחשף.
לאחר תשעה חודשים בהם היה כלוא במחנה פלוסנברג, הועבר יונה למחנה מאוטהאוזן
"מאוטהאוזן היה גיהינום. [...] באחד מימי ראשון עבדתי במחצבה של מאוטהאוזן, המחצבה הידועה לשמצה, וסחבתי סלעים כבדים במעלה המדרגות, עד לפסגה. חשתי כמו היו שם לפחות אלפיים מדרגות לטפס. [...] בשעה שעליתי במדרגות, אחת ממשימות הטיפוס האכזריות ביותר, פגשתי נער שנראה כאילו הוא מכיר אותי. לא הכרתי אותו. הלכנו יחד, והוא שאל אותי: "אתה יודע שאחיך רודי הגיע זה עתה לגוזן?
22 אם אתה רוצה לראות אותו כדאי שתזדרז, משום שיש לו דלקת ביד ואיני יודע כמה זמן נותר לו לחיות." החדשות הממו אותי. אחי הבכור, רודי!"23
יונה הצליח לעבור מהמחנה המרכזי בו שהה למחנה גוזן II, אך אחיו נפטר זמן קצר לפני שהספיק להגיע לצריף שלו.
- שם, עמ' 33-34.
- שם, עמ' 35.
- שם, עמ' 36-37.
- פוסטקוב – מחנה עבודה נאצי שהיה ממוקם בדרום-מזרח פולין.
- שטיינר ורויאן, יונה, עמ' 40-41 .
- במסתור - ילדים בתקופת השואה בצרפת, נעמי מורגנשטרן, ביה"ס המרכזי להוראת השואה, יד ושם, ירושלים - תשנ"ח.
- שטיינר ורויאן, יונה , עמ' 86.
- מיילצה - מחנה ריכוז ועבודה נאצי שהיה ממוקם במערב פולין.
- שטיינר ורויאן, יונה, , עמ' 71-72.
- שם, עמ' 72-73.
- פלוסנבירג – מחנה ריכוז נאצי שהיה ממוקם בגרמניה.
- שטיינר ורויאן, יונה, עמ' 87.
- מאוטהאוזן - מחנה ריכוז נאצי שהיה ממוקם באוסטריה עילית.
- במאוטהאוזן.
- שטיינר ורויאן, יונה, עמ' 92-93.
מראה כללי של מחנה מעצר בקפריסין
חתונה יהודית במחנה עקורים בקפריסין
רבקה שטיינר ופול שטיינר לפני נסיעתה של רבקה לארץ–ישראל, מרסיי, צרפת,1946
רבקה זינגר שטיינר, בלנקנזה, 1945
יונה, איטליה, 1946
"שלושה שבועות לפני תום המלחמה כבר שמענו את קול היריות והמפציצים של בעלות הברית. אחת הפצצות נפלה והרסה את מטבח הס"ס. [...] דמנו הוקז בשבועיים האחרונים של המלחמה. לא חילקו לנו מזון ועבדנו ללא הפסק מסביב לשעון. [...] ידענו שהכל יסתיים, אבל כוח ההישרדות שלנו הלך ונחלש עקב הרעב. אלפים מתו באותם השבועות האחרונים. החירות שלנו היתה קרובה כל-כך, אבל לא הצלחנו להחזיק מעמד".
24
את השחרור מתאר יונה:
"כל הלילה נשארנו ערים מרוב התרגשות. בשעה שבית הסוהר שלנו (מחנה הריכוז מאוטהאוזן) נשרף סביבנו עד היסוד, ישבנו בחוץ ודיברנו, תכננו ותהינו איך נצא, ולאן נלך. במובן מסוים אני חושב שהרגשנו כמו יתומים, ילדים".
25
לאחר השחרור עשה יונה את דרכו לעיר לינץ, ומשם לעיר זלצבורג שבאוסטריה.
"יום אחד, אחר הצהרים, ראיתי חייל עם מגן דוד מוטבע על הכותפת. הייתי המום. התבוננתי בו מקרוב וקראתי את המילים "הבריגדה היהודית" המקיפות את סמל המגן דוד. לא יכולתי להאמין כי קיים יהודי עלי אדמות, חי ונושם, שהוא חייל ולא אסיר. עקבתי אחריו בחוצות העיר. לא יכולתי להסיר את עיני ממנו. לבסוף, אחרי שהתיישב ליד פסל בכיכר העיר, ניגשתי אליו. כשהייתי קרוב עוד יותר ראיתי את המילה "פלשתינה" רקומה על התג.
"אתה מפלשתינה?" שאלתי אותו בגרמנית.
"אתה יהודי?" שאל ביידיש.
"כן", עניתי.
"מה אתה עושה בזלצבורג? אתה צריך לנסוע לפלשתינה", אמר.
[...] לא ידעתי הרבה על פלשתינה. רק ראיתי שהנה עומד לפני חייל בריא וחופשי העונד מגן דוד, יהודי מפלשתינה. גם אני רציתי להיות שם".26
נקודות לדיון:
- מה הן תחושותיו של יונה שטיינר למראה איש הבריגדה, כפי שמתואר בדבריו.
- מדוע, לדעתכם, פונה יונה לחייל בגרמנית? מדוע עונה הלה ביידיש?
בעצת חייל הבריגדה נסע יונה לרומא, איטליה, בכוונה לנסות להמשיך משם לארץ-ישראל:
"לא מצאתי יהודים מפלשתינה ברומא. כבר שכחתי את אותה הפגישה בזלצבורג. רציתי רק לבלות. ידעתי שהוריי ואחיי מתו, רודי במאוטהאוזן ווילי בפלוסנברג ב-1944. אדם שפגשתי במאוטהאוזן סיפר לי ששמע שהגרמנים הגיעו לחווה שלנו זמן קצר לאחר שנעצרתי. [...] לא נותר לי איש, ולכן לא חשבתי בכלל לחפש בני משפחה. אותו חלק שבי – אותו נער צעיר מהחווה בפולין, בן למשפחה גדולה בגרומניק – מת כבר לפני שנים. הייתי לבד".
27
נקודות לדיון:
- "לא נותר לי איש, ולכן לא חשבתי בכלל לחפש בני משפחה" - וודאות איבוד המשפחה.
- "הייתי לבד" – ההכרה בעובדה שאין לאן לחזור ואין את מי לחפש. יונה מציין שגם הילד שהוא עצמו היה, כבר איננו.
- לדפי העד של בני המשפחה: וולף שטיינר, רחל שטיינר, ירוחם שטיינר ושמעון שטיינר.
בהמשך החל יונה לעבוד כנהג משאית בשירות הצבא האמריקני
"יום אחד, בשעות אחר הצהרים, קרא לי ברמקול קצין אמריקני שהייתי מיודד עמו. "יש לך קרוב משפחה בשם סולומון שטיינר בניו ג'רסי?" שאל ברגע שנכנסתי למשרדו. "כן", אמרתי, מבלי לדעת אם יש לי קרוב כזה או לא, ומבלי לדעת אפילו היכן נמצאת ניו ג'רסי. זה נשמע כמו הדבר הנכון לומר. [...] מהיום הראשון שנפגשנו ריחם עליי אותו הקצין. הוא רצה מאוד לעזור לי למצוא משפחה. "אשלח מברק ואוודא את קרבת המשפחה. בתוך 24 שעות תהיה לנו תשובה." אני בטוח שהפגנתי אדישות, משום שאחרי חמש שנים במחנות באמת לא יכולתי לזכור הרבה פרטים על המשפחה של אבי, שלא לדבר על איזה דוד זקן, אחד מהאחים הרבים של אבי, שעזב את פולין ונסע לאמריקה כשעוד הייתי ילד. אפילו לא זכרתי שפעם הייתי ילד".
28
יונה מגלה שאחיו, פול (פולדק), בחיים, מוצא אותו בצ'כיה ומשכנע אותו לעזוב את פראג ולנסוע איתו לישראל. בדרכם הם מתעכבים בהמבורג, גרמניה, שם יונה לומד מכונאות ובהמשך פוגש את רבקה (רגינה) לבית זינגר:
"רגינה זינגר באה מעיירה קטנה באוקראינה והצליחה לשרוד את שנות המלחמה במסווה של נערה פולניה-קתולית כפרית. [...] אך הסיפור של רבקה הוא סיפור אחר. את חייבת לדבר איתה והיא תספר לך איך שרדה בשעה שכל יתר בני משפחתה נרצחו. את רואה – זאת הסיבה שהתחברנו מיד. כולנו איבדנו משפחה. כולנו רצינו משפחה".
29
נקודות לדיון:
- "הסיפור של רבקה הוא סיפור אחר" – אזכור לכך שאין סיפור אחד: כאשר אנו מתייחסים לסיפורם של ניצולי השואה עלינו לזכור שאנו מדברים על אנשים שונים, שחיו במקומות שונים ודברו שפות שונות, שחוו חוויות שונות, במקומות שונים, ואשר הצליחו לשרוד באופנים שונים.
- "זאת הסיבה שהתחברנו מיד. כולנו איבדנו משפחה. כולנו רצינו משפחה." – למרות הטרגדיה, יש כאן בחירה בחיים: רצון להמשיך הלאה וליצור המשכיות ומשפחה חדשה.
בינתיים, נותק הקשר שאך התחדש עם סולומון שטיינר, דודם של יונה ופול בארה"ב, מאחר ופול החליט לנסוע לצרפת ולהקים שם משפחה, ואילו יונה ורבקה החליטו להתחתן ולנסות לעלות לארץ-ישראל:
"החלטנו, רבקה ואני, שהגיע הזמן לעשות את דרכנו לארץ ישראל. תחילה נסענו לבלגיה, ושם קיבלה רבקה אשרת כניסה לארץ-ישראל. היה לה דרכון גרמני, ועל כן הייתה אזרחית של מדינה כלשהי. אך רובנו היינו אנשים ללא מדינה... רבקה ואני היינו נשואים שבוע בלבד כאשר נפרדו דרכינו. היא הפליגה לארץ-ישראל על ספינה שיצאה ממרסֵי. אני ושבעת חבריי יצאנו לאיטליה. [...] ההגנה הקימה רשת של יהודים ארצישראליים שתפקידם היה לעזור לפליטים להגיע לארץ. תפקידנו היה להגיע לנמל מסוים באיטליה ולמצוא את הספינה של עלייה ב'".
30
נקודות לדיון:
- ההחלטה לנסוע לארץ-ישראל: מה, לדעתכם, מביא את יונה לקבל החלטה זו? מדוע דווקא ישראל? מחיר ההחלטה עבור יונה הוא ניתוק נוסף מהמשפחה: מאחיו פול ומדודו סולומון, וניתוק זמני מרבקה, אשתו.
"כאשר התקרבנו לחופי ארץ-ישראל פתחו הבריטים באש. הם עלו על הספינה ושלחו את אלה בינינו שלא שחו לחוף למחנה מעצר בריטי בקפריסין..."שוב נתפסתי. שוב הייתי אסיר. הרגשתי שאט נפש כשראיתי שוב מחנה, שוב מחנה גדוש ביהודים אומללים וחולים. אבל אי אפשר להשוות את מחנות המעצר הבריטיים למחנות הריכוז של הגרמנים. [...] בימים הראשונים התחושה הייתה מוזרה מאוד. מה זה?! מהן גדרות התיל האלה? קשה היה לי לתפוס ששוב אני אסיר".
31
כעבור שישה שבועות ברח יונה ממחנה המעצר והצליח להגיע עם 15 מחבריו לנמל בקפריסין, שם גנבו סירה קטנה ויצאו אל הים התיכון.
"התמזל מזלנו וחלפה לידינו ספינה תורכית. [...] הם העלו אותנו אל הסיפון והביאו אותנו לחופי ארץ ישראל בקרבת הרצליה. [...] אל תשאלי אותי איך הרגשתי. נמלטנו מהמקום ברגע שרגלינו דרכו על הקרקע. כל מקום היה טוב בשבילנו. היינו בבית בארץ ישראל – ביתם של היהודים".
32
- שם, עמ' 99.
- שם, עמ' 101.
- שם, עמ' 103-104.
- שם, עמ' 105.
- שם, עמ' 106-107.
- שם, עמ' 118.
- שם, עמ' 121-122.
- שם, עמ' 122-123.
- שם, עמ' 124.
האנדרטה שבנה יונה בקיבוץ גינוסר לזכר קרבנות השואה
משפחת שטיינר, תמונה משפחתית שצולמה בחגיגת בר המצווה של ג'ורג' שטיינר (משמאל לימין — אבי, יונה, רבקה, מרים, שמעון, עמית, בנימין וליאורה שטיינר), ניו יורק, 2001
סולומון שטיינר קיבוץ גינוסר, מאי 1973
יונה ודבורה, גינוסר, 1999
יונה ורבקה בקיבוץ עין גב, 1948
יונה בקיבוץ עין גב, 1948
מתוך דבריו של עוזי וליש, מרכז המשק בגינוסר:
"יונה הגיע לארץ ישראל בינואר 1947, היישר לקיבוץ עין גב. בקיבוץ המתינה לו רעייתו רבקה. למחרת בואו לקיבוץ שובץ יונה, ממש כמו חבר קיבוץ ותיק, לעבודה במסגריית המשק. השתלבותו בעבודה הייתה מיידית. לאחר כ"ט בנובמבר התמסר יונה למאמץ המלחמתי והחל לייצר מוקשים. הוא צורף לכיתת חבלנים שהניחה מוקשים סביב גבולות הקיבוץ – המוקשים שבלמו כוחות סוריים משוריינים. במקביל השתתף יונה בייצור שתי "דווידקות"
33 . האחת הופעלה בהגנת עין גב, והשנייה נשלחה לצפת, והייתה לאנדרטה המוצבת עד היום באחד מרחובות העיר. יונה גם דאג למיגון משאיות הקיבוץ. במהלך מלחמת העצמאות יונה צורף לצוות מפעילי המקלע. מאוחר יותר הועבר לנשקייה כדי לתחזק את הנשק. בתחילת שנות החמישים עברו יונה, רבקה ובנם הבכור שמעון לקיבוץ גינוסר, ושם מונה יונה למרכז ענף במסגרייה, עבודה שהוא עוסק בה עד היום הזה. בהמשך הפך יונה למנהלו של משק המכונות, המים, הכלים החקלאיים, כלי הרכב, משק הבית והחצר. רבקה ויונה הם הורים גאים לשלושה בנים וסבים לחמישה נכדים. יונה ממשיך בעבודתו עד עצם היום הזה".34
במהלך שנת 2008 ציינה מדינת ישראל 60 שנה להקמתה. יום הזיכרון לשואה ולגבורה עמד בסימן: "ובחרת בחיים – ניצולי השואה ומדינת ישראל." סיפורו האישי של יונה שטיינר מלמדנו כי סיפורם של ניצולי השואה אינו רק סיפור קורותיהם בתקופת השואה: הוא גם סיפור של עלייה לארץ, לעיתים למרות קשיים רבים שהיו כרוכים במעשה, סיפור קליטה והתערות מהירה בארץ, הקמת משפחה חדשה לצד עשייה פעילה להנצחת קרבנות השואה ולקיחת חלק בבניין הארץ ובהגנה עליה. הספר בו מתמקד מערך זה, פורש את רצף האירועים באופן המלמד על החיבור ועל ההמשכיות בין שם לכאן, בין העבר להווה. הוא מלמד כי אותם האנשים שחוו "שם" את אימי השואה הם אלה אשר חיים בינינו היום, ואשר לקחו ולוקחים חלק פעיל בעשייה ובהוויה של מדינת ישראל.
כשנתיים לאחר שהתוודעו דבורה ויונה זו לזה, הגיעו לארץ סבהּ וסבתהּ, סולומון ורוז שטיינר. המשפחה התאחדה מחדש ודבורה מספרת:
"סבא סולומון הפך למעשה לא רק אבא ליונה, אלא גם סבא לשלושת בניו, שמעון, אבי ועמית. יונה ייצג את החוליה החיה האחרונה בעולמו של סבי, עולם שילדיו ונכדיו האמריקנים של סולומון לא הכירו ולא יכלו להכיר: יהדות פולין שהוגלתה ונעלמה לנצח, וזיכרונות של ימים, מקומות ומשפחה שנקברו כולם תחת הר אפר. סבי ייצג זאת גם למען יונה. הוא השיב לאחיינו את המשפחה".
35
לסיכום הפעילות ניתן לדון בנושאים הבאים:
שם הספר: יונה על חוט תיל - מסע במצוות סבא. שירו המפורסם של ליאונרד כהן "ציפור על חוט" פותח במילים:
"כמו ציפור על חוט [...] ניסיתי בדרכי להיות חפשי"
הספר פותח בהקדשה לרחל צימרמן שטיינר ז"ל, אמו של יונה:
"לרחל צימרמן שטיינר,
"עיני האם השומרות" שלך
יכולות עתה להיעצם.
בנך יונה שב סוף-סוף הביתה"
לאחר שהתוודענו לסיפורם של יונה שטיינר ומשפחתו, נוכל להתייחס להקדשה ולשאול מה המשמעות של "הביתה"? האם הכוונה היא למדינת-ישראל, האם לעובדה שהמשפחה אוחדה מחדש, עם פגישתם המחודשת של יונה עם דודו סולומון ומשפחתו, או שאולי הכוונה לכך שיונה הקים בארץ משפחה גדולה ושוב אינו לבד.
- דווידקה - מרגמה.
- שטיינר ורויאן, יונה, עמ' 153-155.
- שם, עמ' 130.
- "Like a bird on a wire,
Like a drunk in a midnight choir,
I have tried in my way to be free.”
Bird on the Wire, Leonard cohen.
