סיפורו של אהוד לב - מערך שיעור

[...] אני זוכר שנסעתי במשאית עם עוד הרבה ילדים. אני זוכר שהגעתי לבית גדול ששימש מעון לילדים. הייתי בן שבע ולראשונה בחיי גרתי עם ילדים [...] ישנתי על מיטה מוצעת ורכה ב"ארמון שאבאן", טירה הנמצאת בתוך יער קטן במרכז צרפת, באזור שהיה תחת ממשלת צרפת החופשית.7

הרברט עובר בן לילה להתגורר לבדו במעון-ילדים שנמצא באזור שהיה תחת שלטון צרפת החופשית. אך למרות התנאים הטובים והטיפול המסור, הוא אינו מפסיק להתגעגע להוריו.

בלילות בכיתי כי רציתי את אמא ואבא [...] אחיות ומטפלות עשו הכל כדי שאבריא וארגיש טוב, ואני התייסרתי בגעגועים.8

בפעם הראשונה בחייו הוא מוצא עצמו במציאות בה הוא לבדו, ללא תמיכה של משפחתו, של הוריו, ללא פנים מוכרות. הגעגועים מייסרים אותו. אך דווקא מתוך מציאות קשה ובלתי נסבלת זו, הוא מוצא לעצמו מפלט ודרך התמודדות על ידי שימוש בדימיון, כמנגנון הגנה של הנפש – החלטתי שאני אינני עוד אני. אני ילד אחר [...] אז הילד האחר, שנקרא בצרפתית הובר, שיחק במשחקים, נהנה מהשמש, ואכל לשובע. 

הרברט-הובר 'בורח' אל עולם הדימיון כאשר המצב הופך להיות כמעט בלתי אפשרי בשבילו - כי איך אוכל להתקיים בלי להרגיש את מגע ידו של אבא? או בלי לקבל נשיקה וחיבוק מאמא? .9 הוא 'מפצל' את עצמו לשתי דמויות: האחת הינה הרברט המתגעגע להוריו בסתר; השניה היא הילד הובר (שמו הצרפתי) המבין שכעת עליו להמשיך לחיות על מנת לשרוד ולכן אי אפשר 'לבזבז' כוחות נפשיים בגעגועים לעבר שהיה ואיננו עוד – הובר הבין היטב שאין השעה מתאימה לגעגועים, שכן הדבר החשוב ביותר כעת הוא – לא להיתפס.10

בנקודה זו עולה גם המוטיב 'ילדים מבוגרים'. גיבור הסיפור, למרות גילו הצעיר, עובר מעין התבגרות מהירה, בשל המציאות הקשה לתוכה נקלע, ומצליח להבין את הסכנות הטמונות במצבו ולמצוא פתרון להתמודדות. דווקא מתוך השבר הנורא, הפרידה הקשה מהוריו, מאימו, מכל המוכר, האהוב והידוע, פורץ הכוח שטמון בתוכו והוא מצליח, בעזרת הדימיון, להתגבר באופן כמעט מלא על הקשיים הנפשיים והפיזיים ולשרוד והוא, כאמור, בן 7 בלבד.

שאלות לדיון בכיתה

מומלץ בשלב זה של לימוד הסיפור לעבור לדיון בנושאים של אובדן ההורים והבית ובאימוץ זהות חדשה, דרך שתי תעודות: מכתב ששלח להרברט דודו פרדיננד (עמודים 17-16) ומכתב התשובה של הרברט-הובר (עמודים 19-18). המכתבים כתובים בתמציתיות ונעדרים פרטים.

1. קראו בעיון את התעודות שלפניכם.
2. השלימו את הפרטים שהרברט נמנע מלכתוב עליהם במכתב לדודו.
3. מדוע, לדעתכם, הרברט אינו משתף את דודו בכל האירועים שעוברים עליו?

כדאי להפנות את תשומת לב התלמידים למשך הזמן שעבר מזמן כתיבת המכתב ועד השלב שהוא קיבל אותו. ניתוח התעודות מאפשר דיון בתחושת הניתוק והבדידות של הרברט-הובר: הוא נותק לחלוטין ממשפחתו שהיוותה את כל עולמו, הוא מצא עצמו בארץ זרה ללא ידיעת השפה והמנהגים המקומיים ותלוי היה בחסדם של זרים.

לאחר הקריאה והדיון במכתבים, יערך דיון בכיתה בנושא אימוץ הזהות הנוספת כהגנה פיזית ונפשית.

1. מדוע ניתן להרברט שם חדש במקום שמו המקורי?
2. כיצד שמו החדש, הובר, עוזר לו להתמודד עם הניתוק ממשפחתו?
3. . מדוע במכתב התשובה לדודו הוא מעדיף להשתמש בשמו האמיתי?

חשוב להרחיב את הדיון על הסכנות שעומדות בפני יהודים ועל הצורך בהגנות שונות דוגמת זהות שאולה.

הרברט מאמץ אל ליבו את שמו החדש, הובר, אותו הוא מקבל ככל הנראה מארגון אוז"ה , על מנת שיוכל לשרוד בלי מגע ההורים. אלא שניתוק מוחלט הוא בלתי אפשרי לכן הוא מציין כי הוא ולא הובר המשיך להתגעגע בסתר להורים.

• 7. 7
• 8. 8
• 9. 9
• 10. 10

מדריכה וילדים בבית ילדים בצרפת, 1943

לאחר תקופה מסוימת, גם החיים במעון כבר לא היו בטוחים והגרמנים מתחילים לערוך חיפושים אחרי ילדים יהודים אף באיזור זה. יש לשים לב כי נושא תפיסת יהודים ושליחתם להשמדה מוזכר, אך ללא פירוט או הסבר, וזאת מפאת גילם הצעיר של הקוראים. בעקבות חיפושים אלה הועברו ילדי המעון להתגורר ב'מונטינטין', מעון ששכן אף הוא עמוק בתוך היער. צוות המעון והילדים היו מכינים את עצמם לשעת סכנה – מדי לילה נערך תרגיל הימלטות מהמעון. עם הישמע צליל הפעמון היה על הילדים לקפוץ מהמיטה, להתלבש ולהגיע ליער תוך דקה. כדי לא לאחר, הקפידו הילדים לקפל בכל ערב את הבגדים לפני ששכבו לישון. גם כאן מפציע בהרברט-הובר 'הילד המבוגר', שכמו כל ילד היה רוצה להמשיך לישון ולחלום, אך כמו מבוגר מבין את מהות הסכנה ומתלבש בזריזות – [...] ותמיד באמצע החלום נשמע קול הפעמון. הובר היה מזנק מהמיטה ומספיק לפרום את כל כפתורי הפיג'מה לפני שהצליח לפקוח את עיניו שכל כך רצו להמשיך את החלום. ההתלבשות הייתה זריזה כמעט כמהירות קריאת השורות האלה11 ובתוך שניות ספורות הגיעו כל הילדים למקום המסתור ביער. תרגולת זו הפכה לאירוע מכונן בחייו של הרברט-הובר, כפי שנראה בהמשך.

כאשר כעבור כמה לילות הפך התרגיל למצב חירום אמיתי, בו פשטו חיילים גרמנים על המעון והילדים נאלצו לברוח ליער, התקבלה ההחלטה לפזר את ילדי המעון במנזרים ובבתי משפחות כפריות. 

מי היה האיש שלקח אותי מאמא במחנה גירס? מי היו המטפלות במעון? מי העביר את הילדים ממעון למעון? מי זו האישה שהביאה את הובר אל המשפחה בכפר?12

סיפור המעון במונטינטין מאפשר ללמד מעט על ההיסטוריה של ההצלה בצרפת באמצעות ארגון ההצלה היהודי אוז"ה ועל ההבדלים שבין אפשרויות ההצלה במערב אירופה בכלל ובצרפת בפרט, לאילו שבמזרחה.

• 11. 11
• 12. 12

מראה חיצוני של בית הילדים מונטינטין

הובר עבר לגור אצל סָפַּר באחד הכפרים. הוא לא התלונן כשהסָפַּר נתן לו מנות אוכל קטנות לאכול; הוא לא בכה כשהסָפַּר היכה אותו בכל פעם שלא הקפיד לצחצח את נעליו של הסָפַּר גם מאחור; הוא השתדל לעשות כל מה שציוו עליו. הוא סידר, ניקה, ציחצח; הוא היה עבד קטן בן שמונה13

בבית הסָפַּר, אליו הובא על ידי ארגון אוז'ה, עבר הרברט-הובר חוויה קשה של התעללות. הדרך שלו להתמודד עם המצב היא כבעבר, על ידי עולם הדימיון, על ידי הסתכלות מבחוץ על המאורעות שעוברים על הובר, לא על הרברט. ושוב, צץ ועולה הילד המבוגר שבו.

מוריס רוט, שהוחבא אף הוא לתקופה מסוימת, בבית איכרים בצרפת, מספר על התחושות הקשות מאותם ימים:

"וכאן מתחיל הגיהנום הפרטי השני שלי. גיהנום ארוך וממושך.
אני מגיע בגפי לחווה של איכר בכפר ליוקס שליד טולוז. אחי ואחותי נמצאים אצל איכרים אחרים. ואני חי תקופה ארוכה במחבוא...אני בחווה של איכר קתולי שמסתיר אותי ...אני יודע שיש מלחמה, אני יודע שיש גרמנים ושהם רעים. אבל מדוע צריך להסתיר דווקא אותי? והיכן שאר בני המשפחה? אולי האיכר שלי חושש לחייו. אולי הוא עושה משהו שאסור לו לעשות, כשהוא מסתיר אותי כך אצלו, בעליית הגג".14

לאחר חודש הגיעה נציגת האוז'ה לבדוק את מצבו של הובר; למראה פניו העצובים, הוחלט להעבירו לבית משפחת רוז'ה.

• 13. 13
• 14. 14

הובר-הרברט עבר להתגורר בבית משפחת רוז'ה בעיירה בוזנסה. בשלב זה של הסיפור, התלמידים נחשפים לסוגיה המורכבת של חסידי אומות עולם ובקשיים הניצבים בפניהם, עם קבלת ההחלטה להחביא בביתם ילד יהודי, לגדלו ולדאוג לכל מחסורו; קשיים כלכליים ופיזיים כאחד: משפחת רוז'ה נאלצה כעת לכלכל פה נוסף, בתקופת מלחמה שהייתה קשה גם כך וזאת בנוסף לסכנת חיים שריחפה מעל ראשם בגין הסתרתו של ילד יהודי בביתם:

באותה תקופה קיבלו תושבי צרפת אוכל על פי תלושי מזון. מספר התלושים נקבע על פי גודל המשפחה, ובגלל שהסתרת הובר הייתה סוד, לא קיבלו בני הזוג רוז'ה תוספת מזון עבורו. גב' רוז'ה החלה לגהץ בבתי השכנים בעיירה, ובתשלום שקיבלה קנתה אוכל עבור הובר.15

התלמידים מתוודעים להקרבה שנאלצים להקריב חסידי אומות העולם בשגרת חייהם וחיי משפחתם עם הסכמתם להציל ולהחביא בביתם יהודים. במקרה שלפנינו כל בני העיירה לקחו חלק בסוד הסתרתו של הובר -איש לא הלשין עליו לפני השלטונות.

תקופה זו זכורה אצל הרברט-הובר כאחת הטובות שעברו עליו בתקופת המלחמה; תחושת הביטחון חזרה ונבנתה אצלו בזכות יחסם הטוב של משפחת רוז'ה, עד כדי כך שהרברט התחיל 'לאחד' בין שתי הדמויות בתוכו - בבוזנסה הרגיש הובר טוב וכמעט חזרתי להיות אני.

אך בדיוק בנקודת זמן זו, דווקא כאשר הרברט-הובר התחיל להרגיש מעין יציבות בחייו ההפכפכים עד כה, נציגת הארגון, שהגיעה פתאום, החזירה את הובר שוב למעון. הובר, 'הילד המבוגר', הצליח להבין שהדבר נחוץ לשמירה על חייו הובר לא מתלונן [...] ובאמת לאחר כמה שבועות במעון הוא הוחזר למשפחת רוז'ה האוהבת.16

הרברט-הובר התחיל להתרגל לחייו אצל משפחת רוז'ה – הוא למד בבית הספר המקומי אך כחברים שימשו לו לא ילדי בית ספר והעיירה אלא חיות הבית – החתולים, הכלבים והארנבות. פרט זה בסיפור ממחיש כיצד הנורמלי והא-נורמלי משמשים בערבוביה. בעלי חיים שימשו במקרים רבים כמפלט מפני הבדידות העצומה שהייתה מנת חלקם של הילדים במסתור, כך גם במקרה של מוריס רוט:

"בעלי החיים היו לי לחברה, למקור עידוד, לתחליף של אבא ואמא.
אני לומד לדבר עם הפרה ששמה לייקה. אני משחק עם תרנגולים וצוחק עם חיות הבית. גיירתי את הפרה לייקה. אני מדבר אליה ביידיש. התרנגול הפך ידיד נפש וכותל וידוי ...הלול והרפת הם בשבילי מקום מפגש, לא רק עם התרנגול ועם לייקה, אלא במיוחד עם עצמי. רק במקומות ההם אני יכול לדבר בקול רם. כאן אני בוכה בלי חשש שמישהו ישמע אותי. כאן אני גם צוחק בקול, כשהפרה מרשה לי לחבק אותה. אני מחבר אותה סביב צווארה ומניח את ראשי עליה ומדבר אליה, מספר לה על הקורות אותי לילות בעליית הגג. התרנגול והפרה הן שתי הנפשות החיות שלי בעולם של דממה, עולם שבו איש אינו מדבר אלי. אני כבר עשוי מהבדידות הזאת".17

פן נוסף של המוטיב 'ילדים מבוגרים' מתגלה אצל הובר על ידי העובדה כי ידע את דבר חברותו של מר רוז'ה בתנועת המרי 'ה'רזיסטנס , ושמר זאת בסוד. הוא ידע היטב ושמר בסוד את העובדה שמר רוז'ה פעיל בתנועת המרי 'רזיסטנס', שפעלה לגירוש הגרמנים מצרפת – ושהמכונית עמוסת הבשר, בה היה נוסע ממקום למקום, הייתה למעשה הדרך להעברת כלי נשק בין חברי הארגון. גם בבית היו כלי נשק, ולפעמים היו לנו בבית חברי מחתרת שהיו בדרכם לפעולה נגד הגרמנים. אך הובר ידע לשמור סודות.18

• 15. 15
• 16. 16
• 17. 17
• 18. 18

עליית גג ששימשה מחבוא בתקופת המלחמה

והנה חלקת שדה גדולה, עז קטנה מלחכת עשב. לידה רובצת פרה, וילד קטן רועה אותן. מי הילד? זה הובר. אך אין אלו שדות בוזנסה; הובר נמצא בכפר אחר. מדוע? כי בשנת 1943, כשהגרמנים הגבירו את מאמציהם לתפוס יהודים וחברי מחתרת צרפתיים, הוחלט להעביר את הובר לבית הסבתא שגרה בכפר קטן לא רחוק מבוזנסה.19

עם החרפת המצב והגברת מאמציהם של הגרמנים בחיפוש אחרי יהודים מסתתרים, הוחלט להעביר את הרברט-הובר שוב למקום מסתור חדש, והפעם אל ביתה של הסבתא של משפחת רוז'ה. עם מעבר זה, משתנה שוב שמו של הרברט והוא הופך להובר אודט. הפעם לא ידע איש מבני המקום שהילד יהודי, מלבד הכומר, אשר סייע אף הוא להסתרת זהותו של הרברט-הובר אודט על ידי מינויו לעוזרו בתפילת יום ראשון ונשיאת הצלב לפני ארון המת בעת הלוויות. 

גם בבית הסבתא נחשף הרברט-הובר אודט לפעילותה של תנועת ההתנגדות הצרפתית כאשר בלילות הגיעו לבית סבתא אנשים שהחביאו במחסן כלי נשק קטנים וגדולים והכינו מתקפה על הגרמנים20

הרברט-הובר אודט מנסה להשתלב בחיי השגרה של הכפר והוא אחראי לרעות את העז והפרה. ושוב, חבריו הטובים הינם חיות הבית והמשק. ובכל זאת, הוא מעיד על עצמו שהיה מאושר. רק לעיתים העיבה הסכנה בה היה נתון על אושרו זה - פעם, כשהובר רעה את הפרה בשדה הפתוח, ראיתי מרחוק אופנוע. האופנוע התקרב אלי ואני זיהיתי את הרוכבים: שני חיילים גרמניים לבושים במדים ירוקים וחמושים ברובים. איזה פחד!!! הובר התאבן ואני הרגשתי שאינני יכול להזיז אצבע. הרגשתי את הצמרמורת חולפת בגבי ואת הזיעה הקרה שוטפת אותי, וידעתי :הנה הסוף.21 אירוע זה כנראה עורר בו פחד רב כל כך שאף מוטיב הדימיון שסייע לו עד כה לשרוד את המצבים הקשים לא מצליח להפיג אצלו את תחושת האימה ושתי הדמויות שיצר בדמיונו – 'הובר' ו'אני' – מתערבבות זו בזו, כפי שניתן לראות בקטע שזה עתה קראנו. 

הפחד היה בן לוויה קבוע של אותם ילדים מוסתרים, אשר סרקו כל העת את סביבתם מחשש לחיילים גרמנים שסיירו לא פעם בסביבות הכפרים:

"יום חמישי אחד שונה מכולם. הוא חרות עמוק בזיכרוני.
בדרך חזרה מהמנזר, לאורכו של הכביש כולו, התמקם גדוד גרמנים. כולם יושבים או שוכבים בצידי הדרך...רעד, פיק ברכיים. בהלה נוראה משתלטת עלי. כל איברי קפואים וגרוני ניחר. אני משותק. איני מצליח להזיז את רגלי.
נשימתי נעתקת. אני נושך את אגרופי.
צריך לחזור, אני אומר לעצמי, אל תסתכל עליהם. אם ישאלו אותי, אומר להם שאני מהמנזר. הם יתנו לי לעבור.
איך אלך? איני מצליח להזיז את רגלי. אני ממוסמר אל האדמה. אני מאובן, כל אברי קשויים. איני שומע דבר, איני מוציא הגה..." .22

• 19. 19
• 20. 20
• 21. 21
• 22. 22

רכבת גרמנית שחובלה על ידי המחתרת בצרפת

עם חלוף הסכנה, מוחזר הרברט-הובר למשפחת רוז'ה, וחוזר לשם משפחתו המקורי, אודנהיימר. 

תחושת היציבות והביטחון ששרתה עליו בבית זה, הובילה אותו למחשבה שזה יהיה ביתו מעתה ואילך; הוא אפילו ניסה לקרוא למר רוז'ה "אבא". והדבר מלמד כמה עמוקה הייתה הקירבה בה חש כלפי המשפחה, שלא רק שהצילה אותו אלא אף התייחסה אליו כאל בנה, עצמה ובשרה.

כיצד הגיבו בני הזוג רוז'ה לתחושותיו אלו של הובר?

מר רוז'ה הגיב בליטוף קל על לחיו [של הובר] ואמר: "אינני אביך; אנחנו עבורך רק דוד ודודה". מר רוז'ה כרך את זרועו סביב כתפי ואמר לי: "עוד מעט תיגמר המלחמה והוריך יבואו לקחת אותך"23

כאן המקום לדון עם התלמידים בקשיים הנפשיים המלווים את המצילים מהרגע בו הם מקבלים לביתם ילד יהודי. סביר להניח שגם בני הזוג רוז'ה נקשרו להרברט-הובר וראו בו בנם, כשם שהוא ראה בהם הורים. אך דווקא ברגעים כאלו מתגלית, פעם נוספת, גדולתם – למרות הקשר החם ביניהם ולמרות העובדה שהובר עצמו הוא זה שפנה אל מר רוז'ה בתואר 'אבא', הם מבינים שהילד נמצא אצלם כפיקדון שעליהם להשיב בסופה של המלחמה. כלומר, מלבד ממעשה ההצלה שמקיימים חסידי אומות העולם והקושי הפיזי הכרוך בכך יום יום, הרי שבנוסף, עליהם לשים בצד את תחושותיהם הטבעיות כלפי ילד שגדל בביתם חודשים ארוכים.

• 23. 23