מערך שיעור בנושא משפט אייכמן והחברה הישראלית – התגובות והעדויות

קראו את הקטעים הבאים:

"עלי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו בשם 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר – השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם".1

בלשון לקונית ותמציתית זו מתאר ביומנו דוד בן-גוריון את הרגע ההיסטורי של לכידת אדולף אייכמן, מי שהיה ראש המחלקה היהודית בגסטאפו ובעל תפקיד מרכזי בארגון תכנית "הפתרון הסופי" ובהוצאתה לפועל. מדינות רבות בעולם, ובראשן ארצות הברית וארגנטינה, הביעו את מורת רוחן מהבאת אייכמן לישראל ומכוונת ממשלת ישראל להעמידו לדין בפני בית משפט ישראלי. בין המסתייגים היה גנרל טלפורד טיילור, מי שהיה התובע הראשי במשפטי נירנברג. לדבריו, "הפשעים שבהם נאשם אייכמן לא בוצעו בישראל, ואין אייכמן נמצא בארץ מרצונו החופשי".2 נשיא ההסתדרות הציונית נחום גולדמן הצטרף לדעתם של אישים בעולם והציע לא לשפוט את אייכמן בבית משפט ישראלי, אלא להקים לצורך זה בית דין בין-לאומי מיוחד.

הצעה זו התפרשה בעיני בן-גוריון כניסיון לפגוע בריבונותה של ישראל. במכתב ששלח ראש הממשלה לד"ר נחום גולדמן ונמסר לפרסום בעיתונים, הוא כותב:

" [...] עיתונאים אמריקאים שלא סבלו מזוועות הנאצים, מותר להם להיות 'אובייקטיבים' כביכול ולשלול זכותה של ישראל לשפוט אחד מגדולי הרוצחים הנאצים. אולם השואה שהמיטו הנאצים על עם ישראל אינה חלק ממעשי הזוועה שעשו הנאצים בעולם [...] אלא פרשה מיוחדת שאין דומה לה [...] וחובת מדינת ישראל, הרשות הריבונית היחידה של היהודים, לגולל במיוחד פרשה זו בכל היקפה ונוראותיה, בלי כל התעלמות מהפשעים האנושיים האחרים של המשטר הנאצי [...] פרסום הצעתך בעיתון [...] הוא פגיעה קשה וחמורה ברגשות העם בישראל [...] "3

ימים ספורים לאחר הודעתו בכנסת כתב בן-גוריון בעיתון "דבר":

"אני רואה חשיבות תפיסתו של אדולף איימן ומשפטו בישראל לא כמבצע רב התושיה וכושר המעשה המופלא של אנשי שירות הביטחון אלא בזכות שנתגלגלה על ידיהם שבבית משפט ישראלי תגולל כל פרשת השואה. למען ידע ויזכור זאת הנוער בארץ שגדל ונתחנך לאחר השואה ורק הד קלוש מהזוועה ההיסטורית [...] הגיע לאוזנם עד היום, וגם למען תדע דעת הקהל בעולם [...] ".4

הפילוסוף מרטין בובר טען נגד עריכת המשפט בארץ וכתב:

"אין אנו רוצים שהצורר יביאנו לכך שנעמיד תליין מתוכנו, ואם נעשה כן יהיה בכך משום ניצחון הצורר עלינו ואין אנו רוצים בניצחונו זה. שונאי ישראל בכל העולם רוצים שנלכד במלכודת זאת. שהרי הוצאה לפועל של פסק דין מוות תניח בידיהם את האפשרות לטעון כי נרצה עוונם של הנאצים, ששולם לעם היהודי כופר דם על הדם ששפכו. אל ניתן ידינו לכך אל ניצור אפשרות וצל של רושם כי ניתן כופר קורבנם של ששת המיליונים על ידי העלתו לגרדום של רשע זה".5

• מה היו מטרות המשפט ומה תוקף העמדתו לדין של אייכמן בבית משפט ישראלי? מה הם הטיעונים נגד עריכת משפט זה בארץ?

לכידתו של אייכמן והבאתו לישראל עוררו סערת רגשות רבה בחברה הישראלית כולה. העיתונות הישראלית יצאה בכותרות ענק ובמאמרי מערכת שתיארו את ההתרגשות שאחזה בציבור הישראלי ואת התרוממות הרוח הציבורית מאירוע זה:

"היו תושבים בכרך שלי שהיו המומים שעות רבות. האנשים שסבלו והוכו. היה להם רגע עמוק של סיפוק. אך בתוך כך נפתחו צלקות ופצעים. כל מה שניסו לשכוח ולהשכיח במשך שנים, נתעורר מחדש... צר לי לומר, אך אנשים רבים, חפים מפשע וקורבנות הפשע, יסבלו בחודשים הקרובים... יותר משיסבול הצורר. התדהמה, הסיפוק, הסקרנות – חולפים. ימים קשים לפנינו".6

במכתב למערכת שפורסם בעיתון 'למרחב' נכתבו המילים הבאות:

"בבת אחת ניעורו בנו כל רגשי הזוועה הרוחשים בלבנו, אפילו משתדלים אנחנו יומיום לדחותם אל פינות חבויות שבנפש, כל הכאב התוסס בלבנו ללא מרפא, כל הסיוטים הכבדים הלוחצים עלינו, לעיתים, יום ולילה, לזכר אבות, אמהות, אחים ואחיות שהובלו לכבשנים".7

 - נסו להסביר את התגובות המעורבות ללכידתו של אייכמן והבאתו לישראל.

בעשרה באפריל 1961, לאחר חודשים מאומצים של חקירה ואיסוף מידע, נפתח בבית העם בירושלים משפטו של אדולף אייכמן בהרכב של שלושה שופטי בית המשפט המחוזי. יושב ראש הרכב בית המשפט היה שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, ואתו ישבו בדין נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט בנימין הלוי, ושופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, יצחק רווה. בשם התביעה הכללית הופיע צוות פרקליטים ובראשם היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, ובראש צוות הסנגוריה עמד ד"ר רוברט סרווציוס, עורך דין גרמני, שייצג בעבר אחדים מבין הנאשמים במשפט נגד פושעי המלחמה הראשיים בנירנברג. מקום מיוחד הוקצה למשפט דרך הכשרת אולם בבית העם והפיכתו לבית משפט.

היה זה המשפט הראשון שבמרכזו עמדה שואת יהודי אירופה על שלביה וגוניה. זאת בניגוד למשפטים קודמים, דוגמת משפט נירנברג, שבו תפסה סוגיית היהודים מקום שולי. תפיסתו של אייכמן והבאתו לדין בבית משפט בירושלים עוררה תהודה עזה בארץ ובעולם. בית המשפט נמלא מאות עיתונאים דוברי שפות שונות שבאו לסקר את מהלכי המשפט, וחלק קטן מישיבות המשפט אף שודרו ב"קול ישראל". נוסף על כך, שידרה רשות השידור מדי יום את יומן המשפט לבקשת הציבור.

התביעה שמה דגש לא על הנאשם ומעשיו אלא על סיפורם של העדים וקורותיהם בתקופת המלחמה: האוזנר, בניגוד לעמדת צוות החקירה המשטרתי, שראה במסמכים ערך רב יותר בהוכחת אשמתו של אייכמן, העדיף לבסס את המשפט בעיקר על עדויות חיות. לצורך המשפט נבחרו מאה ועשרה עדים בתום הליך בחירה קפדני ומורכב. הפרמטרים לבחירה היו מגוונים, וכללו עדים ממקומות מיוחדים, כאלה שידעו לדבר מול קהל ואף ניצולים שהפעילו לחצים אישיים ופוליטיים כדי להעיד. העדים ייצגו סיפורים מארצות רבות ושונות שהיו תחת השלטון הנאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה, ודרכם ניתן היה ללמוד על סיפור השואה בכללותו. מרבית העדים לא פגשו מעולם את אייכמן עד למשפט, ולסיפורם לא היה קשר ישיר למעשיו. רק תשעה מתוכם נפגשו פנים אל פנים עם אייכמן. האוזנר היה מודע לבעיה המשפטית שעלולה הייתה להתעורר בשל כך, ובכל זאת עמד על כך שבמרכז המשפט יעמדו העדים וסיפוריהם.8 לימים כתב על כך האוזנר – "הנה עמדו בירושלים כמאה איש על דוכן העדים וגוללו את קורות השואה לפרטיה. העולם כולו האזין להם. הרי שניתן לרדת לעמק הבכא ולהסתכל בו. השואה נעשתה על ידי כך נתפשת ומוחשית יותר. היא חדלה להיות חלום בלהות שאדם רוצה להתנער ממנו במהרה ולחזור אל המציאות".9

• במה היה שונה משפט זה ביחס תהליכים משפטיים אחרים בישראל?

משפט אייכמן שינה את התייחסותה של החברה הישראלית אל השואה ואל ניצוליה והשפיע על עיצוב תודעת השואה בעולם. חלק ניכר משינוי זה קרה בעקבות החשיפה לסיפורם האישי של העדים, ניצולי השואה. כאמור, לצורך המשפט נבחרו על ידי גדעון האוזנר בשיתוף עם קציני לשכה 06 ודוד בן-גוריון עצמו, מעה ועשרה עדים. בין העדים היו כאלה שלקחו חלק בתנועות המרד בגטאות ומחוצה להם, ואף כאלה שהפעילו לחצים אישיים ופוליטיים כדי להיבחר. מרביתם, לא פגשו מעולם עד למשפט את אייכמן, ולסיפורם לא היה קשר ישיר למעשיו. אחד-אחד עלו העדים וסיפרו מעל הדוכן את שאירע ליהודים תחת השלטון הנאצי: מדינה אחר מדינה, גטו אחר גטו ומחנה אחר מחנה. מדינת ישראל עצרה את נשימתה שעה שגוללו העדים את קורותיהם וזעזעו את השומעים. חלק הארי של באי בית המשפט הורכב מניצולי שואה אשר הייתה זו עבורם הפעם הראשונה שבה יכלו להשמיע את סיפורם ברבים.

במהלך חודשי המשפט השמיעו העדים תיאורים קשים ומרגשים שהמוח והלב מיאנו לקבלם. היה בכוחם לסמל תפנית בדרך תפיסת הציבור הישראלית את השואה ואת ניצוליה. חלק מהעדים הפכו לסמלו של המשפט, ובתוך כך לסמלה של שואת יהודי אירופה.

מעדותו של אברהם אביאל:

"ת. הלכנו אלף איש.

ש. מצאת את עצמך על יד אמך?

ת. הלכתי עם אמי, הלכנו אמא והילדים.

ש. אמא באמצע ואתה ואחיך משני הצדדים?

ת. כן, אני מימינה, אחי משמאלה. כך הלכנו.

ש. מה אמרה אמא?

ת. תגידו "שמע ישראל". נמות כיהודים.

ש. וכל העדה הלכה ואמרה "שמע ישראל"?

ת. כן. אמרתי אחריה, אבל באי רצון. הייתה לי התנגדות פנימית לזה. הביאו אותנו לשוק שהיה באמצע העיירה, הכריעו אותנו על הברכיים עם הראש למטה. אסור היה להרים ראש. מי שהיה מרים ראש היה מקבל או כדור בראש או מכות במקלות. כמובן, בדרך לשם ראינו שמי שהתרשל בהליכה נורה במקום. ישבנו במרכז העיירה כשעה, אולי יותר, אני לא יכול להעריך בדיוק את הזמן. דיברו לפנינו, לא קלטתי מה אמרו לנו שם. מחשבותיי היו: איך אפשר לברוח, איך אפשר לצאת מזה?".10

מעדותו של משה בייסקי:

ד"ר משה בייסקי [...] תיאר את זוועות מחנה העבודה פלאשוב שליד קראקוב: "שאלתי הלמה בו כמכת אגרוף. עווית כאב הופיעה בפניו. האיש החזק והנמרץ, שתיאר במשך שעה ארוכה ללא סימני התרגשות חיצוניים את הזוועות שעברו עליו וסירב להעיד בישיבה, ביקש כעת שיוגש לו כיסא". בייסקי השיב לו בקול חנוק: "[...] הייתה בכל זאת תקווה. אנשים עבדו. הגרמנים אמרו שהם זקוקים לכוח עבודה. חשבנו: שמא? מי יודע? [...] אינני יכול לתאר היום את רגש הפחד ההוא, כי אינו קיים בי עוד , ולכן אינני יכול להעביר למישהו את תחושתו [...] הייתה אמונה שהמלחמה בכל זאת תסתיים פעם. האם היינו צרכים לסכן 15,000 איש? התנאים של אז אינם ניתנים היום לשחזור [...] ואם ללכת – לאן? [...] לאן יברח היהודי?".11

מעדותה של רבקה יוסלבסקה:

[...] כשהגענו למקום, ראינו אנשים ערומים, מופשטים. ההורים והאמהות היו נפרדים לשלום מילדיהם... אותנו הובילו, האיצו בנו אל הבור. כבר היינו ערומים. אבי לא רצה להתפשט כליל, הוא נשאר בבגדיו התחתונים... קרעו מעל גופו את הבגדים וירו בו. אני ראיתי... אחר כך הגיע תורי. [...] נפלתי לבור ולא הרגשתי דבר. הרגשתי שאני מרגישה איזה כובד, איזה משקל עלי. חשבתי שאני מתה, אבל בכל זאת, עם כל מותי, אני מרגישה משהו. הרגשתי שאני נחנקת, כי נפלו עלי אנשים. הרגשתי שאני טובעת. התחלתי מתנועעת. הרגשתי שאני יכולה לנוע, שאני חיה. אני נחנקת, אני שומעת את היריות, עוד אדם נופל, אבל נאבקתי ונאבקתי שלא אחנק. לא היו לי כוחות. והנה פתאום אני מרגישה שבכל זאת אני עולה ומתרוממת מעל האחרים. אני רואה אנשים סוחבים, נושכים, שורטים, מושכים אותי למעלה. בכל זאת אני בשארית כוחותיי עולה כלפי מעלה. עליתי ולא הכרתי דבר [...].12

השלכותיו של המשפט והשפעותיו ברובד האישי וברובד הציבורי:

הסופר חיים גורי:

"...עד אשר באו העדים והסבירו לנו מחדש כמה קשה לאדם 'שלא היה שם' להבין מה היה שם. ואנו התחלנו להבין את הדברים לא מתוך ההפשטה הכוללת 'קשה היה להתנגד', אלא מתוך הסיפורים המפורטים, אשר הותירו אותנו, ככלות יום, קרובים למצב השיתוק המוחלט, אשר בו היו שרויים הללו ללא הרף".13

ההיסטוריונית חנה יבלונקה:

"הניצולים לא היו עוד מהגרים –עולים שלמקצתם מספר מסגיר על הזרוע, אלא אנשים עם שמות ועם היסטוריה ייחודית שלפתע היה רצון עז לחדור אליה, לשמוע אותה ולאמץ את המספר אותה אל ליבו של העם. הניצולים הפכו באחת מגולה – למורשת, לחלק הטוב ביותר שבעם היהודי, שהישראלים אינם חריגה ממנו אלא חלק ממנו, המשכו. המשפט סימן צומת דרכים מכריע בהשתלבותם [של הניצולים] בחברה הישראלית, אלא שהמשפט לא היה ראשיתו של התהליך אלא במידה רבה שיאו".14

ההיסטוריונית אניטה שפירא: "היישוב ידע ולא ידע שהיתה שואה, היישוב כאב ולא כאב את האסון. לא היתה הפנמה של השואה כגורם מעצב באתוס הלאומי. לאמיתו של דבר, רק בעקבות משפט אייכמן היתה השואה מעניינם של הניצולים בייחוד, לעניינו של עם ישראל כולו".

קראו את העדויות המופיעות כאן, ואת הרשמים מהמשפט –

• על פי דבריה של חנה יבלונקה, מה אפיין את היחסים בין ניצולי השואה לחברה הישראלית שלפני המשפט? מדוע לדעתכם היה כל כך קשה לחברה הישראלית להתמודד עם נושא השואה בשנים הראשונות לקיומה?
• על פי דבריו של הספור חיים גורי, מה בחוויית המשפט הביא לשינוי ביחס לניצולי השואה?
• על פי דבריה של אניטה שפירא, מה השינוי שחולל המשפט בחברה הישראלית
• נסו לחשוב על השפעות נוספות שיכולות להיות לחשיפה כה נרחבת של נושא כל כך כואב כמו חוויותיהם הקשות של הניצולים.

"כשאני מדברת על הבנאליות של הרוע, אני עושה זאת אך ורק ברמה עובדתית, ומצביעה על תופעה שהזדקרה אל מול עינינו במשפט. אייכמן לא היה יאגו וגם לא מקבט, והוא בוודאי שלא היה מעלה בדעתו להחליט, כמו ריצ'רד השלישי, "להראות שהוא רשע,. מלבד פעלתנות יוצאת מגדר הרגיל למען זכיה בקידום אישי, לא היו לו שום מניעים. והפעלתנות הזאת כשלעצמה לא היתה פלילית בשום אופן [...] הוא לא היה טיפש. היה זה חוסר מחשבה גמור – שאינו זהה כלל לטיפשות – שהכשיר אותו להפוך לאחד מגדולי הפושעים של אותה תקופה. ואם זה "בנאלי" ואפילו משעשע שעם כל המאמצים בעולם אי אפשר למצוא באייכמן שום עומק שטני, זה עדיין רחוק מלהיות תופעה רגילה".15

"בדרך מן השנאה ליהודים[...] היו הרבה נקודות שבהן היה צריך להחליט אם להמשיך. ראינו שמבצע ניתוק היהודים מסביבתם והבאתם למתקני הרצח היה מסובך, ארוך וממושך, וזרוע לכל אורכו פרטים קטנים שהשפיעו מאוד על התוצאה גדולת ההיקף. ההחלטה להפוך לרוצחים לא היתה חד-פעמית [...] אלא דרך ארוכה ומייגעת, רצופת תמרורי אזהרה ותמרורי אזהרה שחורים. כמו שאין אדם מגיע לראש הר האוורסט בהיסח הדעת, כך לא הגיע אייכמן ושכמותו לרצח היהודים בטעות, לא בהיסח הדעת [...] הם עבדו קשה, השקיעו מחשבה, יוזמה, מרץ, והרבה מאמצים שנמשכו שנים".16

שאלות לדיון:

• קראו את דבריה של חנה ארנדט ודבריו של יעקב לזוביק על דמותו של אייכמן וחלקו בפתרון הסופי.
• כיצד מסבירה ארנדט את מניעיו של אייכמן לחלקו ברצח יהודי אירופה? האם יעקב לזוביק מסכים עם טענתה?