הפחד/ אווה פיקובה (תרגמה מצ׳כית לאה גולדברג(
לגטו בא הפחד החדש והאיום
המגפה אשר פשתה בנינו,
המוות הקוצר בחרמשו יום-יום
גדולים וגם קטנים ואין מפלט ממנו.
לב האבות הולם בחרדה
האם כבשה פניה בידיה.
יד טיפוס נוראה חונקת את ילדה
גוזל המות חיש את ילדיה.
אני עוד חיה, דופק ליבי עדין,
אך חברתי כבר בעולם אחר.
אולי גם טוב יותר למות.
מאין אדע עכשיו מה טוב מה רע יותר ?
לא לא אלי ! - אנחנו עוד רוצים לחיות.
אל תדלל כל-כך את שורותינו.
אנחנו עוד צריכים עולם אחר לבנות.
יפה וטוב יותר - רבה עוד מלאכתנו
זהו השיר ששמעתם זה עתה.
קראו את מילות השיר ושתפו חברים מהו המסר המרכזי שעולה מן השיר עבורכם?
מוזמנים לשתף על הקיר השיתופי שלנו:
כך ציירה הלגה את המיטות שלה ושל אווה בזמן שהותן בטרזין
אווה פיקובה נולדה בעיר נימבורק, צ'כיה. עיר לא גדולה ולא רחוקה מפראג. בסמוך לתקופת השואה גרו בה כאלפיים יהודים – שרדו 134. אווה נשלחה לגטו טרזין באפריל 1942, היא גרה בבית הנערות של הגטו, בחדר מספר 24 של מעון * L-410. בחדר זה היא פגשה, ילדה בת גילה - הלגה וייס. שתיהן בנות 12. הלגה נולדה וגרה בפראג והיא נשלחה לגטו מספר חודשים לפני אווה. הן גרו באותו החדר, וישנו מיטה מעל מיטה – הלגה במיטה בקומה הראשונה, ואווה בקומה השלישית.
"ציירי את מה שאת רואה"
בשיר הפחד אווה מספרת על מגיפה שהיתה בגטו- מגיפת הטיפוס. המגפה נגרמה מתנאי המגורים של הגטו שכללו צפיפות גדולה, ותשתית תברואה שלא תאמה את גודל אוכלוסיית הגטו (טרזין נבנתה כעיר מבצר עבור אוכלוסייה של 7,000 איש מחציתם חיילים ובתקופת השיא הגטו הכיל קרוב ל- 59,000 יהודים).
שתי החברות מתארות את המגפה- האחת כותבת והשנייה מציירת
ציור אותו צייר תלמידה של פרידל בגטו בשם דוריס וויסובה
שכפי שראינו בחלק הקודם, שתי החברות, אווה והלגה נוקטות בדרך של התמודדות עם המציאות על-ידי תיאור שלה.
- איך אתם מבינים את התפיסה של פרידל דיקר ברנדייס?
היתבוננו בציור אותו צייר תלמדה של פרידל בגטו בשם דוריס וויסובה.
- איך הפנטזיה והדמיון עוזרים לדעתכם לשאת את המציאות הקשה?
שאלות סיכום:
