מערך שיעור בנושא דמותו ופועלו של הרב ד"ר צבי עזריה - הרמן הלפגוט ז"ל

לאחר המלחמה הוקמו מחנות עקורים על ידי בעלות הברית על אדמת גרמניה, אוסטריה ואיטליה. המחנות הוקמו עבור עקורים יהודים ועקורים אחרים, ביניהם פולנים, ליטאים ואוקראינים. עקב כך, לעתים נוצר מצב שבו חיו באותו מחנה ניצולים ומי שרדפו אחריהם זה לא מכבר; חלק מן המחנות שימשו כמחנות ריכוז תחת הכיבוש הנאצי, ועקורים רבים מצאו את עצמם באותם מחנות שבהם היו אסירים. החיים במחנות העקורים היו בתנאים קשים ובצפיפות רבה, ללא פרטיות ואינטימיות, ולא אחת לוו בחוסר מעש ובתחושת ריקנות. יחד עם זאת, חיי העקורים הם פרק מרשים במסכת תחייתו של העם היהודי כיחידים וכקהילה. הניסיון לשקם את הריסות החורבן האישי, המשפחתי והחברתי התבטא בצורך להקים משפחות חדשות, ברצון ללמוד ולרכוש מקצוע וביצירת קהילות בתוך המחנות שבהם התקיימו חיי תרבות, חברה, פוליטיקה ודת.

נוסף על כך, האידיאולוגיה הציונית והשאיפה למצוא בית חדש בארץ ישראל העניקו לניצולים תקווה וכוח להיאבק למען בית משלהם. בתמיכת יהדות העולם הם הצליחו לעורר דעת קהל שתמכה בהקלת חוקי ההגירה הנוקשים ובפתיחת שערי ארץ ישראל. מחנות העקורים פורקו בהדרגה, ואחרוני העקורים עזבו את מחנות העקורים בשנת 1957. על פי המשוער, עברו במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה כ-300,000 יהודים עד שנת 1950.

ברגן-בלזן:

אחרי השיחרור הוקם בברגן-בלזן מחנה עקורים, ובעזרת חיל הרפואה הבריטי החלו פעולות שיקום. מחנה העקורים התקיים עד שנת 1951. האסירים המשוחררים, מוסדות ואישים שבאו לעזרה הצליחו לארגן פעילות חברתית, תרבותית ופוליטית ענפה.

מיד עם שיחרורו, באביב 1945, הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל חש למחנה ברגן-בלזן כדי לסייע לעשרות אלפי היהודים ניצולי השואה שנמצאו בו, אף שבעצמו היה במצב גופני קשה. הוא קבר רבים מהנספים שהיו במחנה, ובמקביל ניסה לעודד את רוחם של הנותרים בחיים. הוא ערך חופות, עסק בחינוך ילדים ונוער, העניק סעד נפשי והשיג מצרכים חיוניים ועזרה רפואית חיונית. בהקשר זה ניתן לקרוא בספר "מבט לאחור". במהלך שהותו במחנה המוות בברגן-בלזן מצא הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל משפחה שלא ידע על קיומה לפני כן. באוקטובר 1945 ערך דוד בן-גוריון ביקור במחנה העקורים בברגן-בלזן. במהלך ביקורו שמע מפי חברי הוועד, ביניהם הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל, על חיי המחנה, וסיפר על הנעשה בארץ ישראל.

בספטמבר 1947 יצא הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל מטעם הוועד היהודי המרכזי בברגן-בלזן ללוות ולסייע למעפילי אוניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס") במחנות המעצר בגרמניה.

קבורת הקורבנות

"יום יום ניגש הרמן אל הבלוקים, רושם את מספר המתים ומביאם לקבורה – שלוש מאות עד ארבע מאות איש ליום. שכבה על שכבה ובין השכבות– סיד. זוהי הוראת האנגלים. "קדיש" בוקע מברגן בלזן. מי הם האנשים הנקברים יום יום? אין איש יודע. אין שמות, אין סטטיסטיקה. תפילת ה"קדיש" משתגרת בפי הרמן. לפעמים מצטרף אליו כומר במדים ושניהם מתפללים איש-איש בשפתו ובאמונתו".3

חתונות ולידות

מרים אליזבת הרבסט ומשה לדיסלב סרבשי נפגשו במחנה העקורים ברגן-בלזן, כחודשיים לאחר שיחרורו. היא, צעירה סלובקית ששרדה שלוש שנים במחנה אושוויץ. הוא, קצין יוגוסלבי צעיר, שהיה שבוי מלחמה ארבע שנים בגרמניה. ב-3 באוגוסט 1945, כחודש לאחר היכרותם, נישאו מרים ומשה. את טקס החתונה ערך הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל, שהיה חברו לשבי של החתן. הוא שיחזר מזיכרונו את נוסח הכתובה שלפנינו, והיא כתובה בכתב ידו. לימים נסע הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל לבקר את בני הזוג סרבשי בביתם בקריית-שמונה. הוא ביקש לוודא שזכר נכונה את הנוסח ומצא שהכתובה אכן כשרה.

ערב הקמתה של מדינת ישראל עסק הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל בגיוס לוחמים ל"הגנה" מקרב ניצולי השואה במחנה העקורים ברגן-בלזן.

"בראשית 1948 התבקש הלפגוט על ידי שליח ה"הגנה" להקים "ועדה לשירות העם", לשם גיוס הצעירים והרווקים למען המאבק הקשה הנטוש בארץ ישראל.

"מדוע בחרתם דווקא בי?" שואל הרמן.

"האנגלים לא יחשדו ברב!" משיב זאב [שליח הסוכנות]".4

מדובר היה, כמובן, בפעילות מחתרתית, ואימוני המגוייסים הצעירים לשורות ה"הגנה" התקיימו בבית-הקברות:

"...האימונים, בהדרכת חברי ה"הגנה", נערכו בלילות בבית העלמין, שבו קבר הרמן אחרי השחרור אלפי יהודים. התרגילים היו, כביכול, בחסותם של המתים. דומה שהם-הם המלמדים את ידי הצעירים לקרב. הפעולות של שירות העם הסתעפו והתפשטו הרחק מעבר למחנה ברגן-בלזן והגיעו אל כל קהילה ואל כל ועד מקומי, ואפילו אל מקומות שהיו בהם יהודים בודדים בלבד. במקומות ההם פנה הרמן בגרמנית אל הנוער, שלא ידע כמעט כלום על היהדות, אך עם סיום הרצאתו הרגיש כי שלהבתו העתיקה של עם ישראל הוצתה בלב הצעירים, ורבים מהם השיבו במקום: "נעשה ונשמע!" הם קיבלו על עצמם לעלות לישראל בכל הדרכים ונכונים היו לכל פעולה ולכל דבר שיידרש מהם".5

לאחר עלייתו ארצה, בשנת 1948, התגייס הרב ד"ר צבי עזריה-הרמן-הלפגוט ז"ל לצה"ל ושירת כקצין סעד ותרבות ראשי ובשנת 1953 יצא כקצין קישור ותרבות במשלחת דיפלומטית של משרד החוץ לקלן וסביבתה שבגרמניה, ביחד עם רעייתו, גב' מלכה הלפגוט לבית בודנר תבדל"א. באותה עת נתמנה גם לרבה של קלן וסביבתה. אחד האירועים המשמעותיים בתקופת כהונתו כרבה של קלן, היה חנוכת בית-הכנסת שהוחרב על-ידי הגרמנים ונחנך מחדש על-ידי הרב ז"ל. מיד לאחר האירוע רוססו עליו צלבי קרס, ואיומים אנטישמיים הופנו כלפי הרב ז"ל ורעייתו תבדל"א.

כיושב ראש אגודת "אהבת רעים", ארגן הרב ד”ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז”ל נוער לעלייה ארצה ותרם רבות לקשר בין ישראל לבין גרמניה. לאחר שובו ארצה שימש הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל בהתנדבות כרבה של סביון, והיה פעיל בתחומי החינוך, הדת, הפילוסופיה, התרבות ומחקר השואה והנצחתה בארץ ובעולם ככותב וכמרצה בארץ ובחו"ל. [קישור לפרסומים של הרב ז"ל]

בין פעולותיו ייסד הרב ד”ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז”ל את ארגון "שארית הפליטה", התמנה כיו"ר ארגון הלוחמים היוגוסלבים בארץ והיה היושב-ראש הראשון של הארגון; היה חבר בהנהלה, במועצה ובוועדת הביקורת של יד ושם. בין פעילויותיו הרבות כרבה של סביון הכניס הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל ספר תורה מברגן-בלזן לבית-הכנסת בסביון, חנך בסביון חורשה על שם קדושי השואה, רחוב בגני תקווה ורחובות באזורים נוספים, הנהיג ביישוב טקסי בנות-מצווה, בעוד מלכה, רעייתו, הכינה את הבנות לטקס כעונג שבת בביתם. בני הזוג עזריה-הלפגוט יצאו למסע באתר ההנצחה של מחנה ברגן-בלזן יחד עם צופי סביון והסביבה.

הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל עסק בתיעוד עוד בתקופת המלחמה (ואף לפניה). סוגיית התיעוד והנצחת האירועים לדורות הבאים הייתה בנפשו של הרב, והוא הותיר אחריו מסמכים רבים. הארכיון האישי שלו מתעד את קורותיו ואת הפעילות הענפה שלו במהלך חייו. התיעוד מורכב ממסמכים, תצלומים, חפצים, ציורים, פסלים, ספרים, קלטות וסרטים. בין התעודות שבארכיון:

יומן מקורי שכתב במשך ארבע השנים שהיה בשבי הגרמני, התכתבות בעניין גורלן של עגונות במחנות העקורים לאחר המלחמה, מסמכים המתעדים את הבאתם לקבורה של קורבנות של יהודים בברגן-בלזן ובקהילות השונות באזור הכיבוש הבריטי לאחר המלחמה, דרשות ונאומים שנשא בזמן שהותו באזור הכיבוש הבריטי, תיעוד קבוצת ניצולים שאִתם עלה ארצה והתגייס לצבא וקטעי עיתונות. כמו כן, מוצגת במוזיאון ההיסטורי ביד ושם מנורה ששדדו הנאצים מבית כנסת בצפון- אפריקה. את המנורה רכשו הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל ורעייתו מלכה לבית בודנר תבדל"א, ב־1959 בקלן שבגרמניה. ביום העצמאות ה־30 של מדינת ישראל העניקו בני הזוג את המנורה במתנה למשכן נשיאי ישראל. נשיא מדינת ישראל השאיל את המנורה למוזיאון יד ושם.

פריטים מארכיונו של הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל:

התערוכה המקוונת באתר האינטרנט של יד ושם מבוססת על חומרי הארכיון ועל ספרו של הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל "עדים אנחנו". חומרים אלה, כמו גלריית התצלומים שבמערך, נגישים לכל מורה באמצעות האינטרנט. דמותו וסיפורו האישי של הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל מאירים צדדים פחות ידועים בסיפור השואה: השבי, שארית הפליטה, מנהיגות רבנית וחינוכית.

שאלות דיון:

• כיצד בחר רב צעיר להתמודד עם סיטואציה של שבי?
• כיצד ראה את תפקידו עם שחרורו מהשבי?
• מה הופך רב למחנך ולמנהיג?
• כיצד מגייסים כוחות נפש לאחר השואה?
• בראיון עמו אמר הרב ד"ר צבי עזריה הרמן-הלפגוט ז"ל את הדברים הבאים: "התחלתי לחשוב איפה היה האלוהים בשואה, אבל תיכף ומיד אמרתי - הרי זה לא נכון, האדם לא צריך לשאול איפה היה האלוהים, האדם צריך לשאול - איפה היה האדם?" חוו דעתכם על אמירה זו.