מערך שיעור על הסרט - סיפורו של שמחה הולצברג

ניתן לפתוח את השיעור בתמונות המופיעות להלן ומציגות את שמחה הולצברג כמבוגר. את תיאורו כילד ואת עיר הולדתו, ורשה.

ההתבוננות בתמונות יכולה לאפשר למורה להדגיש את העובדה, שהסרט מספר את סיפורו של ניצול, וכמו כן לאפשר הכרות עם ורשה בטרם שואה. מצד אחד התצלומים הם בשחור לבן, ועל כן הם מדגישים את מרחק הזמן, אך מצד שני, תמונות הילדים המחייכים יאפשרו יצירת אמפתיה אצל התלמידים.

שימו לב: התצלומים מוצגים גם בסרט, ועל כן זוהי פעולת הטרמה. ייתכן, ומתוך ההכרות עם הכיתה תרגישו כי יש צורך בהטרמה שכזו, אך גם ניתן לבחור שלא להציג את התמונות, ולתת לתלמידים להתוודע אל הדברים מתוך הסרט. הדבר נתון לשיקול דעתכם, לאור היכרותכם עם הכיתה והתלמידים.

ישנה חשיבות רבה לקיום שיח עם התלמידים בעקבות הסרט. לשיח זה מספר תפקידים:

• עיבוד קוגנטיבי בו מוודא המורה כי התלמידים הבינו את הסיפור המסופר בסרט. כמו כן, הסרט מציג מספר נושאים ומושגים היסטוריים,  שניתן לפתח את הבנתם, כגון: חיים יהודיים בטרם שואה, השואה, גזרות, גטו, ילדים מבוגרים, אות הקלון.
• עיבוד רגשי בו יושם דגש על אותן נקודות האור והחוזק שהסרט מביא, כדי לאפשר לתלמידים להכיל את הסיפור המובא בסרט, ולבנות אצלם  תחושה של חוסן.
• דגש ערכי-חינוכי כפי שנכתב בעקרונות הוראת השואה בבתי הספר היסודיים, חשוב מאוד כי הלימוד אודות נושא רגיש זה יהיה משולב עם התפתחות עולם הערכים של הילד בכלל ועם החינוך הערכי בבית הספר בפרט. על כן, חשוב כי חלק מרכזי מהדיון שיתקיים בכיתה לאחר הסרט יוקדש למושגים הערכיים, אשר ניתן להדגיש מהסרטון, כגון: נתינה, אחריות, עזרה לזולת, אכפתיות וכו' בתוך עולם של כאוס.

להלן מספר הצעות לדיון ולפעילות, אשר יאפשרו עיבוד זה:

א.

• הצעה 1: המורה בוחר מספר תמונות מלשונית "תמונות מהסרט" ומקיים באמצעותם שיחה עם התלמידים על מה שהבינו מחלק זה של הסרט, ועל תחושותיהם בעת הצפייה בו.
• הצעה 2: עבודה בקבוצות: בחר את שלושת התמונות, שלדעתך הן החשובות ביותר בסרט, וספר לחבריך (בכיתה או בקבוצה), למה בחרת דווקא אותן.
• הצעה 3: לתלמיד: בחר שלוש תמונות מן הסרט, וכתוב להן כותרת. ספר לחבריך על הכותרת שחיברת ועל בחירתך.

ב. עיבוד בכתיבה:

המורה יפזר על הלוח או ברחבי הכיתה דפים ובהם ההיגדים:

הרגשתי ______

רציתי לשאול, ________

אני חושב ששמחה ______________

הייתי רוצה להגיד לשמחה _________

לכרטיסיות מעוצבות לפעילות זו.

כדי לאפשר לילדים להגדיר את הערכים השונים עליהם ניתן ללמוד מהסרט, ניתן לבקש מהם לבחור כותרת חדשה לסרט, שתדגיש את מה שלמדו ממנו. ניתן גם להציע מספר מילות מפתח שתוכלנה להשתלב בכותרת, כגון: נתינה, אחריות, המשכיות, ערבות הדדית, ואהבת לרעך כמוך, גמילות חסדים ועוד.

להרחבות היסטוריות למורה אודות הגטאות.

בנו של שמחה, אפרים מספר:

"שלא יהיו רעבים"

אני רוצה לספר לכם על מצווה שאבא שלי, שמחה הולצברג, התחיל, וממשיכה כבר חמישים שנה. 
כשבגרתי, אבי שמחה, שלח אותי ללמוד בישיבת הכותל שהרב נריה עמד בראשה. אבי בא לבקר לקראת יום כיפור. בערב יום כיפור הוא חשב פתאום, מה יהיה? כל-כך הרבה יהודים רוצים לבוא להתפלל בכותל, ובמוצאי יום כיפור לא יהיה להם מה לאכול ולשתות. אבי, שהיה כידוע לכם, ניצול שואה, לא יכול היה לסבול את המחשבה שיהיו פה אלפי יהודים, שצמו 24 שעות, ולא יהיה להם מה לאכול ומה לשתות בסופו. "רק שלא יהיו רעבים", הוא חשב. ואז עלה לו רעיון. הוא הרים טלפון לבעלים של מפעל המשקאות טמפו: משה בורנשטיין, (שהיה גם הוא ניצול שואה), ואמר לו ביידיש: "משה, תביא לי משאית טמפו לכותל בשביל מוצאי יום כיפור". וככה זה עבד. אבי קנה ביסקוויטים ודברים כאלו. ככה הוא עשה משנת 1967, השנה בה שוחרר הכותל, כל חייו. וגם אני, לא הייתה לי ברירה, הייתי צריך להרים את השרביט ואני ממשיך את המסורת. היום זה כבר חמישים שנה. אנחנו מחלקים אלפי בקבוקים של שתיה, ושבעת אלפים עוגות שוקולד אישיות. ולא תאמינו, קורה פה נס, כי אחרי שעה, כבר אפשר לעשות כאן בדיקת חמץ – לא נשאר פירור אחד של עוגה!!!

שלוש מצות, שלושה דורות

בליל הסדר האחרון בגטו ורשה אבי עוד היה יחד עם ההורים שלו, שמואל משה וציפורה הצדיקה. רוב הבתים של גטו ורשה כבר היו הרוסים. אבל סבי, זכרונו לברכה, לא ויתר על מצוות אכילת המצה בליל הסדר. הוא לקח את המטבעות האחרונות שנשארו לו והלך למאפיה מחתרתית, שם היו יהודים שהכינו מצות בסתר, כדי לקנות מצות לסדר האחרון. הוא היה כבר בן שבעים. 
הוא הלך עם השקית, ופתאום, מישהו אחר מתושבי הגטו, שכבר היה רעב מאוד, ניסה לגנוב לו את המצות ולאכול. המצה התפוררה וכך גם ליבו של סבא. סבא הצליח לשמור רק קצת מן הפירורים כדי להחזיר הביתה. עם אותם הפירורים ושברי המצות הוא קיים ליל סדר בבונקרים של הגטו. אבי שהיה בליל הסדר הזה, לא שכח אותו מעולם.
שנים לאחר מכן, אבי, שהצליח לשרוד, התחתן עלה לארץ וגידל אותנו. כשבגרתי והתחתנתי עברתי לגור ברובע היהודי בירושלים.
ברובע היהודי בירושלים שמחתי לראות מאות אלפי יהודים שהגיעו לכותל בפסח, אבל היו ביניהם גם שקנו חמץ – וזה היה לי קצת עצוב לראות.
התייעצתי עם הרב שלי, הרב אלישיב. הוא אמר לי, תשמע, תחלק שם מצות ליהודים. תן להם מתנה שקית של מצות, עם חיוך!
קניתי שלוש מאות קילו מצות. והכנתי מעטפות יפות עם הסבר על פסח, ההיסטוריה שלו והגאולה. ראיתי שרבים נהנו מהמחווה הזו, וכשיכולתי גם חילקתי שתיה.
באחת הפעמים, כשחזרתי מהמאפייה, אחרי שקניתי את המצות, הבאתי אותם לשמעון חברי, שחילק אותם. ואז הרגשתי צורך ממש לנשק את חבילת המצות, שאנחנו קוראים להם 'לחם אמונה'. וחשבתי: "אפרים, למה דווקא אתה זכית לחלק את המצות האלו, את המצות של אהבה? ואז צפה לי התשובה, שבזכות שלוש מצות שבורות של סבא שלי, אני קיבלתי 300 קילו מצות לחלק". כבר 36 שנה, שהמצווה הזו ממשיכה.