מערך שיעור בנושא תיעוד והנצחה בתקופת השואה ולאחריה

בגטו ורשה הקים ההיסטוריון ואיש הציבור ד"ר עמנואל רינגלבלום ארכיון מחתרתי ושמו "עונג שבת". בזמן המרד בגטו החביאו רינגלבלום וחבריו את כל החומר שאספו על החיים ועל האירועים בו בארגזים ובכדי חלב באדמה. האיסוף, הכתיבה וההסתרה של החומרים נעשו תוך סיכון חייהם. עבודה זו נעשתה למען הדורות הבאים, כדי שלא ישכחו קורותיהם, כדי שזכרם של יהודי ורשה לא יישכח, כדי שיהיה אפשר לספר את סיפורם. לאחר המלחמה נמצא רוב החומר, והוא משמש אותנו רבות בלימוד על גורלם.

ארכיון זה הוא גדול הארכיונים המחתרתיים היהודיים והוא היווה השראה למפעלי תיעוד נוספים. הוא התנהל בהכוונתו ובפיקוחו של רינגלבלום. האנשים, שנרתמו למפעל זה, חשו כי הם חיים בזמן חריג וחסר תקדים מבחינה היסטורית. שם הארכיון, "עונג שבת", נובע מכך שפעיליו נהגו להתכנס בימי שבת למפגשים, והוא שימש כשם שהסווה את פעולתם המרכזית.2

"אינני יודע מי מאתנו יישאר בחיים, מי יזכה לעבד את החומר שאגרנו. אבל דבר אחד ברור לכולנו: עמלנו, מאמצינו, הקרבתנו והחיים בפחד מתמיד, כל אלה לא היו לשווא".3

שאלה לדיון:

• מה חשיבותו של התיעוד שתיעדו יהודי הגטו בתקופת השואה?

חוץ ממפעלי תיעוד ציבוריים, בהם נטלו חלק אנשים רבים, עסקו אנשים פרטיים גם בתיעוד אישי יותר, בעיקר על ידי כתיבת יומנים.

אלפי יהודים שלחו ידם בכתיבת יומן בשנות הכיבוש הנאצי והשואה. עימם נמנים ילדים ובני נוער, יהודים פשוטים ומשכילים, דתיים ושאינם שומרי מסורת, בעלי השקפות פוליטיות שונות, ואנשי ציבור בולטים לפני המלחמה ובמהלכה. חשיבותם ההיסטורית של היומנים טמונה בעובדה, שהם נכתבו בשעת התרחשות האירועים או קרוב לזמנם. ספוגות בהם תחושותיו של הכותב, המקפל בין דפי יומנו את סיפור חייו - או לכל הפחות פרק מהם. מרבית היומנים והכתובים, שחוברו בתקופת השואה, אבדו, אך מספר ניכר של יומנים ורשימות שרד ונשמר, בפרט משני הגטאות הגדולים - ורשה ולודז'.

יומני התקופה מתעדים לא רק את הפגיעה בצלם האנוש, אלא אף את ההשמדה היומיומית, שהביאה לקצה של תקופה. הם נכתבו על ידי אנשים, שסולקו מהחברה האנושית, ובשעה שבה נשקפה סכנת חיים לכותביהם.

מספר גורמים הניעו את כותבי היומנים לעסוק בתיעוד פעילותם ומחשבותיהם. בקרב רבים מהם פעם הרצון לשמר את זכר הטרגדיה המתחוללת למען הדורות הבאים. הם חשו ביודעין ושלא ביודעין, כי כתיבתם עשויה להיות העדות האחרונה, כתב ההרשעה היחיד, שישרוד בהיעדרם.

אך רצון ההנצחה והשימור לא היה המניע היחיד, שעמד מאחורי כתיבת היומנים. פעמים רבות הייתה הכתיבה אמצעי לפריקת מתח ולהבעת רגשות אימה, זעם, כאב והשפלה. בולט ביומנים הניסיון לארגן את החוויה ולהכניס סדר כלשהו בהתרחשויות, נוכח המציאות המתערערת במהירות.4

חיים אהרון קפלן, מחנך ומנהל בית ספר עברי בורשה, כתב על יומנו שבו תיעד את תחושותיו האישיות, את התנסויותיו ואת קורות יהודי ורשה:

"יש מידידי וחברי שסוד יומני ידוע להם יעצוני ביאושם לחדול מכתוב: למה? לאיזה צורך? התזכה לפרסמו? האם הד דבריך יגיע לאוזני הדורות הבאים? כיצד? באיזה דרך? [...] ואף על פי כן - אין אני שומע להם. אני מרגיש שהמשכת היומן עד הרגע האחרון ליכולתי הפיזית והרוחנית היא שליחות היסטורית שאין לזלזל בה. עוד מחשבתי ערה ורעננה. עוד כוח היצירה שבי טרם נשתתק אף כי זה חמישה ימים שכמעט לא בא אוכל אל פי. ולכן - ליומני לא אחריש!"5

חיים קפלן נרצח בשנת 1942 בטרבלינקה.

שאלות לדיון:

• איזו משמעות מצאו האנשים בכתיבת היומנים בתקופת השואה?
• האם לדעתכם המניעים שעמדו בבסיס כתיבת היומנים והזיכרונות האישיים שונים מאלו שמצאנו במפעלי התיעוד הציבוריים. אם כן, מדוע ובאיזה אופן?
• גם קפלן וגם חבריו הבינו שסופם קרב. אילו גישות שונות לגורל היהודים משתקפות ביחסם לכתיבת יומן?

העתיד העסיק ילדים ובני נוער רבים בשואה. את משאלותיהם לעתיד הם ביטאו ביומנים, במכתבים ובשירים רבים. משאלותיהם של הנספים מלמדות אותנו על זהותם, חלומותיהם ותקוותיהם. בני נוער כתבו מתוך ידיעה כי סיכוייהם לשרוד במלחמה אינם גדולים, והם ביקשו להשאיר לדורות הבאים, דבר מה שיזכיר את קיומם. לעתים כל שנותר לנו מהם הוא שמם.

נוסף על פשעם העיקרי, רצח היהודים, ניסו הנאצים שלא להותיר כל זכר הן לפשעים שביצעו הן לקורבנות שניספו. הנאצים השקיעו מאמצים רבים בטשטוש עקבות הפשע: שריפת הקורבנות ופיזור אפרם, השמדה מאומצת של מסמכים שהעידו על מעשיהם, איסור מוחלט על הס"ס לספר על פשעיהם ועוד. בד בבד עסקו הנאצים בדה-הומניזציה מתמשכת של הקורבנות היהודיים וניסו למחוק את זהותם האנושית. המסמכים שהשאירו לנו הנספים מסייעים לנו בחילוץ דמותם ממצולות השכחה.

אחד המסמכים הידועים ביותר הוא יומנה של אנה פרנק - אנה פרנק נולדה בגרמניה בשנת 1929. בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון עקרו בני משפחתה מגרמניה לאמסטרדם שבהולנד. מיולי 1942 הסתתרו בני משפחת פרנק עם ארבעה יהודים אחרים בעליית גג. ב-4 באוגוסט 1944 הלשינו עליהם לגסטפו שכניהם ההולנדיים. בני המשפחה והיהודים האחרים שהיו אתם גורשו למחנה אושוויץ-בירקנאו. אדית, אמה של אנה פרנק, נספתה באושוויץ. אנה ואחותה מרגוט נספו בברגן-בלזן ב-1945. האב אוטו פרנק נשאר בחיים והקדיש את חייו להנצחת זכרה של אנה באמצעות יומנה.

"אני מקווה שאוכל לגלות לפניך את כל לבי כאשר עוד לא יכולתי לגלותו לאיש. ואני מקווה שתהיה לי למשען נאמן. [...] מצאתי בך עד כה משען נאמן, וגם בקיטי אשר לה אני כותבת בקביעות. אופן זה של כתיבה ביומני נראה לי הרבה יותר מוצלח ואני מחכה בקוצר רוח שיהיה לי פנאי לכתוב בך. אני כה שמחה שלקחתיך אתי!"6

לצד התיעוד הציבורי והאישי של חיי היומיום, נותרו ברשותנו עדויות אחרונות לתחושות אנשים זמן קצר טרם הרצחם.

פני מותם - בגירושים, במקומות האיסוף וברכבות - כשהם מפוחדים, מופתעים, תמהים ודואגים, כתבו יהודים, גברים ונשים ליקיריהם את מילותיהם האחרונות, את תקוותיהם, את תחושותיהם, ואת ציווייהם האחרונים.

פני מותם - בגירושים, במקומות האיסוף וברכבות - כשהם מפוחדים, מופתעים, תמהים ודואגים, כתבו יהודים, גברים ונשים ליקיריהם את מילותיהם האחרונות, את תקוותיהם, את תחושותיהם, ואת ציווייהם האחרונים.

המכתבים האחרונים שלפנינו הם עדות סובייקטיבית של הקורבנות על המצבים שבהם הם היו שרויים כפי שהם עצמם קלטו אותם - ולא כפי שהצטיירו בעיני הגרמנים. מטבעו של מכתב שהוא אישי, והקול הייחודי של כותבו הוא המנחה את תיאור האירועים: 'מכתב הוא נפש חיה, הד נאמן של הקול הדובר' (אונורה דה בלזק). ה'הד הנאמן' נשמע במכתבים אחרונים אלה בזעקה, בכעס, בהפצרה, באהבה, בקריאה לנקם ובחוויות רגשיות רבות אחרות, כאשר עמדו אנשים אלה לפני מותם.7

בימי הגירוש הגדול של יהודי גטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה בשלהי יולי 1942 כתב נחום גז'יוואץ' את רשימותיו, אשר נשתמרו ונמצאו לאחר המלחמה. גז'יוואץ' השתתף יחד עם דוד גרובר וישראל ליכטנשטיין בהטמנת חלקו הראשון של הארכיון המחתרתי "עונג שבת" באדמת הגטו בשלהי יולי 1942, ימי הגירוש הגדול של יהודי ורשה. השלושה נספו, ובידנו נותרו רשימותיו של גז'יוואץ', צוואתו, צוואת חברו דוד גרובר וצוואתו של מורם ישראל ליכטנשטיין.

"הנני רואה: רצים. אני יורד מהר אל הרחוב. [...] הורי גרים ברחוב פ' 41. אני שואל מהר: 'מה נשמע שם?' ועונים לי, כי גם הרחוב ההוא חסום. אינני יודע מה גורל הורי, והנני מצפה להזדמנות להגיע אליהם במהירות. מה עם הורי? – אני שומע צעקה. הולכים. כבר הנני בחצר. [...] [נתקפתי] בפחד. הנה אני כבר בתוך הבניין, ועתה אני הולך אל הורי לראות, מה שלומם. ואינני יודע מה יעלה בגורלי ואם אוכל לספר לכם את הקורות בהמשך הימים. זכרו, שמי הוא נחום גז'יוואץ' ה-30 ביולי 1942".8

עדות אחרונה ייחודית מופיעה על קירות בית הכנסת בעיר קובל. בקובל חיו כ-13,000 יהודים לפני המלחמה. לאחר המלחמה נותרו רק כ-40 יהודים בקובל ובסביבותיה. בתקופת המלחמה רוכזו יהודי העיר בבית הכנסת. לפני שנרצחו הם חרתו על קירות בית הכנסת את דבריהם האחרונים:

"ארץ, אל תכסי דמנו
שמים, נקמו נקמתו
אנו הולכים למיתה אכזרית יחד עם כל עדת קובל על ידי הרוצחים האכזרים".
(יום ה', י"ד ימים לחודש אלול, בלומה, יעקב דוד ויהודה)

"בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום. נצח ישראל לא ישקר".
(19 בספטמבר 1942, מרים רויזן)

"לבאים אחרינו! זכרו את הנפשות הצעירות".
(י' שרולה, פ' קגן, י' גיבנט)

"בת עשרים הנני. הוי, מה יפה העולם מסביב [...] למה יורידוני לטמיון עת כל ישותי משוועת לחיים? האמנם רגעי האחרונים הגיעו?"
(ללא חתימה)

"הולכת אני אל השקט הנצחי".
(סוניה מלניצר)

"כתוב אכתוב בפעם האחרונה לפני מותי. לא אדע, אם מישהו מהיהודים יישאר בחיים. חבל, שאני לא אהיה המאושרת הזאת".9

שאלות לדיון:

• אילו מסרים עולים מהדברים?
• בין המסרים עולה נושא הנקמה. לאיזו נקמה לדעתך מכוונים הנספים?

ניסיונות התיעוד וההנצחה של החיים בתקופת השואה החלו, כאמור, כבר בתקופת המלחמה ונמשכים עד עצם היום הזה. אחד מהביטויים העדכניים והייחודיים להנצחתם של הנספים הוא מאגר השמות שעלה לאינטרנט בשנת 2004.

אחד הפרויקטים הראשונים של יד ושם היה תיעוד שמותיהם וגורלם של הנספים בשואה. מאז 1953 תועדו קרוב ל-3 מיליון שמות באמצעות דפי עד, אך המלאכה עדיין רבה. ייתכן שחלק מן השמות לא ייוודעו לעולם, שכן משפחות ואפילו קהילות שלמות הושמדו בלי להשאיר מאחוריהן כל סימן, בלי שאיש יוכל לספר עליהן דבר.

כיום, יד ושם מחדש את מחויבותו לגאול את שמותיהם, את פניהם ואת סיפורי החיים שלהם. אבן אחת לא תישאר על כנה במאמציו לשחזר את זיכרון החיים של כל יהודי שנרצח בשואה. ב-22.11.04, הועלה לאינטרנט המאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה והוא זמין עתה לכל בית יהודי בעולם כולו. יד ושם מנסה להציל את זכרם של כל אחד ואחד מששת המיליונים מהשכחה שהועידו להם הנאצים, שב ודורש את המשפחות, שכניהן וחבריהן ואת העולמות האבודים של בני עמנו וממשיך לחפש בכל מקום מידע, תמונות וסיפורים אישיים על אודות כל יהודי ויהודי שנרצח בשואה. חובתם של העולם היהודי ושל העולם כולו לסייע בהשבת זִכרם. כל עוד מי שמסוגלים לזכור נמצאים אתנו, על יד ושם לסייע להם להשלים את דפי העד על יקיריהם ועל כל האנשים שהכירו אשר נספו כשניסו הנאצים להשמיד את עמנו. אנו חייבים להציל את זכרם של שישה מליון בני אדם, עד השם האחרון.