פעילות לקראת יום השואה - שכחה, זיכרון ומה שביניהם

קטעי מקור שנכתבו על ידי הקורבנות

קראו את הקטעים המצורפים וחשבו על השאלות הבאות:

1. כיצד ראו קורבנות השואה את זיכרון השואה העתידי?

2. במה רצו שנתמקד ומה רצו שייזכר?

מתוך צוואתה של גלע זקשטיין

"מה אני יכולה ברגע זה לומר ולדרוש בעמדי על הגבול בין חיים ומוות, כשאני יותר בטוחה שלא אחיה מאשר כן אחיה. ברצוני להיפרד מידידיי ומעבודותי. את עבודותי אני תורמת למוזיאון היהודי שיוקם בעתיד כדי לשקם את חיי התרבות היהודית מלפני המלחמה עד לשנת 39, ללמוד על הטרגדיה הנוראה של הקיבוץ היהודי בפולין בזמן המלחמה. עכשיו אני רגועה. גורלי להיהרג. אני מנסה להחביא חלק מעבודותי, אני רק רוצה זכר לשמי ולשם בתי המוכשרת מרגלית ליכטנשטיין. בארבעה בנובמבר ילדתי את בתי, זהו אושרי וגאוותי. היא מוצלחת, מוכשרת ויפה. הצער והכאב גדול. אם אשאר בחיים, יהיה זה למען בתי האהובה. היו בריאים חברים וידידים, היה בריא עם יהודי, אל תתנו שחורבן כזה יתרחש שוב."

1 באוגוסט, 1942, היום ה-14 של אקציית היישוב מחדש. 

מתוך יומנו של אברהם לוין

26.6.42

"...אני רוצה לקוות ולהאמין שההשפעה של התעמולה האנגלית תאציל על התפעמות רוחו של העם הגרמני ועל התעוררות מצפונו (...) 

כיצד שר טשרניחובסקי שלנו:

"שחקי, שחקי לחלומות,

זה אני החולם שח-

עוד אאמין באדם וגם

ברוחו רוח עז"

חרף כל מעשי הפלצות והאכזבות המרות מאמין אני עדיין באדם, ואפילו באדם הגרמני (...) סוף כל סוף, אם יכולים אנו עדיין לקוות ולצפות לעתיד בהיר יותר, הוא יכול לבוא רק אחרי שהאנושות תבין את האמת הישנה, הטבעית והמובנת מאליה, כי הקדושה העליונה ביותר עלי אדמות היא החיים... "

בנימין פונדן, אושוויץ 1944 

אני מדבר אליכם, אנשי הניגודים,

אני מדבר מאדם לאדם,

עם המעט ששרד בי מן האנושי,

עם שרידי הקול שנשארו בגרוני,

דמי על הדרכים, האם יוכל, האם יוכל

שלא לצעוק לנקמה?

[...]

אני אהיה זר סרפדים לרגלכם,

אז דעו, היו לי פנים כפניכם,

פה שהתפלל, כמו שלכם

....

כאשר תדרכו על זר הסרפדים הזה

שהיה אני, בתקופה אחרת,

בהיסטוריה שתשכח אתכם,

זכרו רק כי הייתי חף מפשע

וכי, כמוכם, בני תמותה, 

גם לי, היו פנים של 

זעם ושמחה ורחמים,

פשוט מאוד פנים של בן אדם!

פלה שפס

בכל שנה מחדש, שנה אחר שנה, המעשים הגדולים מזמנים עברו מתדפקים על דלתות זכרוננו, מדברים אלינו מספרים עתיקים ובאמצעות קולם של אבות אבותינו ואמות אמותינו. [...] ובוערים הנרות, בוערים לאורכה של אירופה כולה... בוערים בדירותיהם הקטנות הדלות של אנשים אומללים... בוערים ליד חלונות מכוסים. דלתות מבוצרות בבריחים, גטאות מופרדים... אולי הם בוערים גם באותן פינות בלתי ידועות שאליהן גירשו את אבותינו ואמותינו, אחינו אחיותינו... [...] האם ההיסטוריה תחזור על עצמה עוד פעם אחת? האם יחזרו עוד פעם אחת מעשי ידיהם ולבבותיהם של גיבורים הנכונים להקרבה? [...] עוד לא נותקה השלשלת, היא נמשכת, נמשכת לאורך הדורות... הרחק, הרחק. מה יספרו לנו להבות הנרות בשנה הבאה? [...] ואולי המכבים החדשים יעלו את שלהבת הטוב מן המחתרת [כך במקור] אולי!

מתוך: פלה שפס, בלב בערה השלהבת: יומנה של פלה שפס, מחנה העבודה גרינברג, יד ושם

משה פלינקר

יהודי בעמידתך; יהודי במחשבותיך; יהודי בהרגשיך; יהודי בצרותיך; יהודי בשמחותיך; יהודי בדברך; יהודי בשתיקתך; יהודי בשתייתך; יהודי באכילתך; יהודי בעסקך; יהודי בלמדך; יהודי בנעליך; יהודי בלבישתך; יהודי בשנאתך; יהודי באהבתך; יהודי באלוקיך; יהודי בעמך; יהודי בחייך; יהודי במיתתך; יהודי בשמים; יהודי בארץ; יהודי נולדת; יהודי תמות. 

מתוך: משה פלינקר, הנער משה: יומנו של, ירושלים תשי"ח-1958 ,עמ' 111–112

עמנואל רינגלבלום

"אני סבור שעוד שנים לאחר המלחמה, כאשר כל סודות מחנות ההשמדה יחשפו, עדיין תחלומנה אימהות אומללות שהילדים שנעקרו מזרועותיהן נמצאים אי שם במעמקי רוסיה. שעוד תתארגנה משלחות חקר לחיפוש אלפי מחנות היהודים שהושמדו. בתקופה הרחוקה כל כך מרומנטיקה עוד תתרקם אגדה חדשה על מיליוני יהודים שנטבחו, אגדה זהה לאגדת עשרת השבטים."

עמנואל רינגלבלום, עשרת השבטים, 15.12.1942, מתוך יומן ורשימות מתקופת המלחמה.

רינגלבלום מעלה מתוך תופת השואה את אחת השאלות המרתקות באשר לעיצוב זיכרון השואה והיא כיצד הוא יראה בעתיד כאשר דור הניצולים לא יהיה יותר בן החיים.

הוגה הדעות ואיש החינוך של התנועה הציונית, ברל כצנלסון מציין בהקשר אחר כי:

"דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה... עצרות, כינוסים, הכרזות, תאריכים. ביניהם בעלי חשיבות לשעתם וגם מחוסרי חשיבות. מהם, רק אחד מאלף יזכה לחיים של קיימא, והשאר יקמל עם נשיבת סערה ראשונה או לפניה."

ברל כצנלסון, מהפיכה ומסורת מתוך במבחן, ת"א, תרצ"ב, 1935.

שאלה למחשבה:

האם להבנתכם הדורות האחרונים צריכים "לבחון ולבדוק, להרחיק ולקרב" את זיכרון סיפור השואה, מדוע? כיצד?

מדוע להבנתכם טוען כצנלסון "שרק אחד מאלף יזכה לחיים של קיימא"?

כיצד אנו רוצים לראות את זיכרון השואה בעתיד

להלן מספר סרטונים קצרים אותם ערך "יד ושם" עבור טקסי יום השואה לאורך השנים.

לאורך הצפייה חשבו על השאלות הבאות:

1. איזה תפקיד מקבלים על עצמם העדים בסרטון?
2. אלו מסרים הם מנסים להעביר אלינו בסרטים אלו? 
3. מה להבנתכם יותר משמעותי עבורנו, הפרטים ההיסטורים המתעדים את מאורעות השואה של הניצול המסוים או המסרים שהוא מבקש להעביר לנו הלאה? מדוע? חשבו כיצד תשותבכם עתידה לעצב את השיעורים שתבנו לקראת ימי זיכרון בעתיד כמורים.
4. באיזו מידה הסרטונים נותנים מענה לצרכים אותם העלו הקורבנות בזמן השואה? האם חשוב להבנתכם לתת מענה לדרישות שלהם בשיעורים שלכם? מדוע?

מטרת הפעילות הייתה ליצור אתכן, הסטודנטיות להוראה דיון מעמיק לקראת יום השואה המנסה לבחון את הרלוונטיות של היום עבורנו תוך הדגשת יציאה מהסמל המקבע (המחנה, הקרון או המספר) אל הסיפור האנושי והאישי. התפיסה החינוכית בה מאמין יד ושם היא שדווקא הסיפור האנושי של הפרט הוא שיכול להדגיש את הרלוונטיות של האירועים לימינו. החשיפה של הסטודנטים כמו גם של התלמידים בכיתה לסיפורו של הפרט עלולה לעורר אצלם "טלטל אמפטית"[1], שלא "עוצרת" בשלב האמפתיה, הכאב והטרגדיה, אלא מעודדת בכיתה יצירת שיח משמעותי הן אודות תובנות ומשמעויות בעקבות השואה והן ללקיחת אחריות על זכרונה. בנקודה הזו עולה גם קרנו של איש החינוך והוא עשוי לגלות בה את סוד הקסם של מקצועו, שכן בכוחו לנסח מהלך פדגוגי מבוקר ומושכל שמטרתו לאזן את "הטראומה" ולאפשר לאנשים צעירים עיסוק בונה ומעצים עם נושא השואה.

________________________________________
 [1] את המונח "טלטלה אמפתית" (empathic unsettlement) טבע ההיסטוריון והתיאורטיקן דומיניק לה-קפרה. הוא מגדיר את "הטלטלה האמפתית" כתגובה של המאזין או הצופה לעדות של קורבנות טראומה. תגובה המערבת הבנה היסטורית והזדהות רגשית עם הקורבן. לדבריו, לעתים "טלטלה אמפתית" יכולה להוליד טראומה משנית אצל קהל המאזינים לעדות, אבל היא גם עשויה לעורר אותם לצאת לפעולה . ראה: דומיניק לה-קפרה, לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה, רסלינג ויד ושם, 2006, ע' 77.