מערך שיעור - סיפורה של קהילת מונאסטיר במקדוניה

עדויות על קיומם של יהודים בעיר מונאסטיר (בלדינו), או ביטולה במקדונית, קיימות כבר מימי הביניים. בדומה לאחיהם, היהודים הספרדים, דיברו יהודי ביטולה לדינו. תחת האימפריה העות'מאנית יהודי ביטולה עסקו במלאכות ובמסחר ועמדו בקשרים עם קהילות יהודיות נוספות. העיר נודעה גם ברבניה המלומדים. משלהי המאה ה-19 פעלו בעיר בתי ספר של כי"ח ובין מלחמות העולם נודע לתנועה הציונית מקום חשוב בחיי הקהילה. התפוררותה של האימפריה העות'מאנית הובילה למשבר כלכלי חמור באזור. קשיי הפרנסה הובילו רבים מיהודי ביטולה, שבתחילת המאה ה-20 מנו כ-11,000 נפש, להגר לצ'ילה, לארץ ישראל ולארצות הברית. לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה מקדוניה ובתוכה מונאסטיר לחלק ממלכת יוגוסלביה. ערב פלישת הגרמנים ליוגוסלביה התגוררו בעיר 810 משפחות יהודיות, שמנו 3,351 נפש. בתחילת המאה ה-20 מנתה קהילת מונאסטיר כ-11,000 נפש. היתה זו קהילה פעילה ותוססת ובה בתי כנסת גדולים ורבנים, מוסדות קהילה וצדקה ובתי ספר. הן בני העיר שעזבו לפני הפורענות והן הניצולים המועטים העידו על קהילה חיונית שאופיינה במסורות מקומיות ותרבות יהודית ייחודית. בעיר בלטה פעילות ציונית במסגרת תנועת מכבי, אגודות ציוניות ותנועות נוער וכן אגודות ספורט. עדויות הניצולים שלפניכם סוקרות היבטים שונים בחיי הקהילה היהודית במונאסטיר-ביטולה לפני המלחמה כגון עזרה וסעד, שבתות וחגים, פעילות תנועות הנוער וכן יחסים בין יהודים לשכניהם.

סטלה טסטה (לוי) נולדה בביטולה בשנת 1927. בעדותה היא מספרת:

"כל אלה [...ש]היו בעלי יכולת, כמו אבא שלי. כשמישהו היה הולך לחתן בת למשל, וידעו שאין [אמצעים] בבית. אז דאגו לחתונה, שיהיה אוכל: בשר, דגים. כל מה שצריך, לשלוח הביתה [ובאופן] אנונימי. שלא ידעו מי שלח. היו שולחים. וגם קצת כסף, מה שאפשר היה לאסוף".1

• טסטה נזכרת בערבות ההדדית הקהילתית ופעילות הצדקה בביטולה. מדוע לדעתכם היא בוחרת להתמקד בהיבטים אלה בעדותה?

טסטה הוסיפה ותיארה את חיי הדת במונאסטיר ואת השבת בבית הוריה:

"הדת היתה מאוד חזקה [במונאסטיר] [...] שמעתי שעם הטליתות הלכו למוות. [...] בשבת [...] היתה לנו [בחורה] צועניה, שהיתה עוברת והיתה מדליקה לנו את האח. אחרת [לא היה] חימום. [...] אני זוכרת שאמא היתה אופה מחמש בבוקר ביום שישי, להספיק. להכניס את הכל לתנור, טאבון כזה. שיהיה לשבת, ליום שישי בערב. [וגם] לרחוץ חמישה ילדים בפיילה (גיגית), לא קל. שהכל יהיה מוכן עד שאבא בא. כשאבא בא – האדון מגיע. ככה זה היה. היתה אהבה ביניהם. הם שניהם הכירו בצבא, במלחמת העולם הראשונה. אמא היתה אחות והוא היה חייל".2

• לפי דבריה של טסטה, איזה מקום תפסו הדת והמסורת בבית משפחתה? כיצד עיצבו אלה את חייהם של בני הבית?

עוד על תולדות חיי הדת בקרב יהודי מונאסטיר-ביטולה, ניתן לקרוא ב תערוכה המקוונת.

שמואל קלדרון, בן העיר מונאסטיר נזכר באווירת החג בבית הוריו:

"החגים [...] זה נשאר לנו עד עכשיו. [בבית אמי] לא היה קטן או גדול, הכל היה חג. מה [אמי] לא היתה עושה? איך אתה הרגשת חג? ראשית כל מחליפים את כל הווילונות והשטיחים. בפסח היה ציוד מיוחד כשר לפסח: צלחות וסירים. מטבח לגמרי אחר. לחגים רגילים היא היתה עושה כל מיני מאכלים שעד היום אנחנו זוכרים אותם".3

• כיצד התבטאה אווירת החג בביתו של קלדרון? מהם הזיכרונות המוחשיים ביותר שלו ומדוע?

גיטה קלדרון, ילידת מונאסטיר 1926 וניצולת אושוויץ-בירקנאו, תיארה את תחושת הקהילתיות ששררה בסביבת בית המשפחה בעיר:

"לא היינו חוגגים לבד. שמה היינו השכנים – היינו כמו משפחה. הבית היה דו-קומתי והאנשים שגרו למטה, היינו משפחה. לא התווכחו. אף פעם לא שמעתי מילה שהבית שלנו או שלהם. [...] וכל החגים, בפסח ובראש השנה הם היו עולים אצלנו. היינו עורכים שולחן רחב וארוך. היה פרוזדור גדול אצלנו בבית. [...] והיה שולחן יפה. [...] זה [היה] ברור שהיינו יושבים עם השכנים. [...] החברה הכי טובה שלי, שגרה לא רחוק ממני, גם הם היו מצטרפים וכל הידידות והקשר היה מתחזק בזה שהיינו חוגגים את החגים ואת השבתות לפעמים. בכלל, בקיץ היינו יושבים ביחד ערבים שלמים. ההורים היו עושים שולחן בנפרד עם כל מיני דברים טובים והילדים בחדר הסמוך. היינו יושבים, משחקים, קוראים ושרים. [...] לא ניתן היה לתאר כמה שהיו החיים יפים".4

• גיטה קלדרון מתארת את האופן שבו נחגגו שבתות וחגים בבית משפחתה. אילו היבטים בתיאורה היה חשוב לה להדגיש?
• האם האופן שבו נחגגו החגים בביתה של קלדרון דומה לחגים בביתכם?

על היחסים בין יהודים לשכניהם סיפר בעדותו שמואל קלדרון:

"אני לא הרגשתי אפילו רגע אחד של אנטישמיות. [...] הייתי מקובל בכל החוגים. [...] חוץ מהספרות ש[היתה] אנטישמית, [...] אנחנו ידענו שאנטישמיות יש רק בפולין. [...] בבלגרד התחילה אנטישמיות ב-1939, כשגרמניה כבשה את פולין. אז פתאום התעורר חוג נוצרים פשיסטים, שהיו רודפים את היהודים. היו באים לאזור של היהודים איפה שהקן [של התנועה] היו פרובוקטיביים. [...] אבל מכיוון שכולנו היינו ספורטאים ואף אחד לא פחד מהם. [...] הם לא יכלו לתת מכות מכיוון שהיינו יותר חזקים. ככה שאנטישמיות [היתה] רק תקופה קצרה".5

• כיצד קלדרון מתאר את מרקם היחסים בין יהודים לשכניהם? כיצד הוא מסביר את עליית האנטישמיות ביוגוסלביה?
• איזו חשיבות מייחס קלדרון לתנועת הנוער במאבק מול גילויי אנטישמיות?

ניקו פרדו, יליד מונאסטיר-ביטולה, 1917, סיפר בעדותו על הפעילות במסגרת תנועת "השומר הצעיר":

"לפני המלחמה בשומר הצעיר היינו 250 ילדים. הרוב היו עניים שם, מעט מאוד היו עשירים [...] אני השתדלתי כמה שיותר לעזור לעניים. היו לנו כל מיני משחקים ואסיפות ודיברנו. אפילו על הספר של קארל מארקס, היו מספרים לנו על כל הדברים האלה. היינו עושים טיולים, כמעט כל שבוע שבועיים, היה לנו הר שקוראים לו פריסטר. [...] היינו מטפסים עד למעלה. היו [שם] שני אגמים [...] היינו מתרחצים [בשניהם]. [...] הייתי בן 14-15".6

שמואל קלדרון הוסיף:

"אחר כך נכנסנו לשומר הצעיר, אז בגדנו בהורים. אין בית כנסת, אין שום דבר. כאילו שלא היה דבר כזה. וההורים היו מתרגזים, אבל זה לא היה עוזר להם. אחר כך הם התרגלו, ראו שכל הנוער ככה. [...] כל הילדים היו ב"שומר הצעיר". [...] בהתחלה הייתי צעיר ואחר כך כשהתבגרתי הייתי מדריך. [...] בשנת 1934, עזבתי את העיירה ועברתי לבלגרד ושם הייתי בקן. שם היו לי חברים שעברו לפני. הם נכנסו במקום ל"שומר הצעיר" ל"תכלת לבן"".7

גיטה קלדרון ואחיה שרלו היו חברים ב"שומר הצעיר", היא נזכרה:

"אחי שרלו, הגדול, היה עושה רושם. לומד ומנגן. היו באים הביתה חברים שלו והיו לומדים אקורדיאון. כנוער מתקדם, התייחסו למוזיקה ונתנו לה חשיבות. וכל יום ראשון היינו עושים טיולים בסביבה. אני כילדה לא הלכתי הרבה. הלכתי רק עם התנועה. אבל אח שלי שרלו היה עושה כל יום ראשון טיולים בסביבה עם החברים".8

• מה אפיין את הפעולות ב"שומר הצעיר" לדבריהם של ניקו פרדו ושל גיטה קלדרון?
• מה לדעתכם היתה התרומה של הפעילות בתנועה עבור ניקו פרדו, שמואל וגיטה קלדרון?
• אילו תכנים חדשים הכניסו תנועות הנוער לחיי הנוער במונאסטיר?

עוד על הפעילות הציונית ועל תנועות הנוער במונאסטיר בתערוכה המקוונת.