מיועד לחטיבת ביניים
משך הפעילות: 45 דקות
מערך שיעור ליום הזיכרון לשואה ולגבורה
פעילות חינוכית זו נלווית לתערוכה המקוונת "מונאסטיר: סיפורה של קהילה ספרדית במקדוניה". הפעילות מציעה דיון בסוגיות שונות בתולדותיה של קהילת מונאסטיר-ביטולה לפני מלחמת העולם השניה, במהלכה ולאחריה, כפי שהן עולות בעדויות הניצולים תושבי העיר. בתערוכה המקוונת תמצאו סקירה אודות: תולדות הקהילה, מוסדותיה והאישים המרכזיים בה ותוכלו לצפות בעדויות הניצולים, תושבי העיר, שסיפרו על חוויותיהם וזיכרונותיהם.
קהילת מונאסטיר לפני המלחמה
קהילת מונאסטיר לפני המלחמהעדויות על קיומם של יהודים בעיר מונאסטיר (בלדינו), או ביטולה במקדונית, קיימות כבר מימי הביניים. בדומה לאחיהם, היהודים הספרדים, דיברו יהודי ביטולה לדינו. תחת האימפריה העות'מאנית יהודי ביטולה עסקו במלאכות ובמסחר ועמדו בקשרים עם קהילות יהודיות נוספות. העיר נודעה גם ברבניה המלומדים. משלהי המאה ה-19 פעלו בעיר בתי ספר של כי"ח ובין מלחמות העולם נודע לתנועה הציונית מקום חשוב בחיי הקהילה. התפוררותה של האימפריה העות'מאנית הובילה למשבר כלכלי חמור באזור. קשיי הפרנסה הובילו רבים מיהודי ביטולה, שבתחילת המאה ה-20 מנו כ-11,000 נפש, להגר לצ'ילה, לארץ ישראל ולארצות הברית. לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה מקדוניה ובתוכה מונאסטיר לחלק ממלכת יוגוסלביה. ערב פלישת הגרמנים ליוגוסלביה התגוררו בעיר 810 משפחות יהודיות, שמנו 3,351 נפש. בתחילת המאה ה-20 מנתה קהילת מונאסטיר כ-11,000 נפש. היתה זו קהילה פעילה ותוססת ובה בתי כנסת גדולים ורבנים, מוסדות קהילה וצדקה ובתי ספר. הן בני העיר שעזבו לפני הפורענות והן הניצולים המועטים העידו על קהילה חיונית שאופיינה במסורות מקומיות ותרבות יהודית ייחודית. בעיר בלטה פעילות ציונית במסגרת תנועת מכבי, אגודות ציוניות ותנועות נוער וכן אגודות ספורט. עדויות הניצולים שלפניכם סוקרות היבטים שונים בחיי הקהילה היהודית במונאסטיר-ביטולה לפני המלחמה כגון עזרה וסעד, שבתות וחגים, פעילות תנועות הנוער וכן יחסים בין יהודים לשכניהם.
סטלה טסטה (לוי) נולדה בביטולה בשנת 1927. בעדותה היא מספרת:
"כל אלה [...ש]היו בעלי יכולת, כמו אבא שלי. כשמישהו היה הולך לחתן בת למשל, וידעו שאין [אמצעים] בבית. אז דאגו לחתונה, שיהיה אוכל: בשר, דגים. כל מה שצריך, לשלוח הביתה [ובאופן] אנונימי. שלא ידעו מי שלח. היו שולחים. וגם קצת כסף, מה שאפשר היה לאסוף".
1
- טסטה נזכרת בערבות ההדדית הקהילתית ופעילות הצדקה בביטולה. מדוע לדעתכם היא בוחרת להתמקד בהיבטים אלה בעדותה?
טסטה הוסיפה ותיארה את חיי הדת במונאסטיר ואת השבת בבית הוריה:
"הדת היתה מאוד חזקה [במונאסטיר] [...] שמעתי שעם הטליתות הלכו למוות. [...] בשבת [...] היתה לנו [בחורה] צועניה, שהיתה עוברת והיתה מדליקה לנו את האח. אחרת [לא היה] חימום. [...] אני זוכרת שאמא היתה אופה מחמש בבוקר ביום שישי, להספיק. להכניס את הכל לתנור, טאבון כזה. שיהיה לשבת, ליום שישי בערב. [וגם] לרחוץ חמישה ילדים בפיילה (גיגית), לא קל. שהכל יהיה מוכן עד שאבא בא. כשאבא בא – האדון מגיע. ככה זה היה. היתה אהבה ביניהם. הם שניהם הכירו בצבא, במלחמת העולם הראשונה. אמא היתה אחות והוא היה חייל".
2
- לפי דבריה של טסטה, איזה מקום תפסו הדת והמסורת בבית משפחתה? כיצד עיצבו אלה את חייהם של בני הבית?
עוד על תולדות חיי הדת בקרב יהודי מונאסטיר-ביטולה, ניתן לקרוא ב תערוכה המקוונת.
שמואל קלדרון, בן העיר מונאסטיר נזכר באווירת החג בבית הוריו:
"החגים [...] זה נשאר לנו עד עכשיו. [בבית אמי] לא היה קטן או גדול, הכל היה חג. מה [אמי] לא היתה עושה? איך אתה הרגשת חג? ראשית כל מחליפים את כל הווילונות והשטיחים. בפסח היה ציוד מיוחד כשר לפסח: צלחות וסירים. מטבח לגמרי אחר. לחגים רגילים היא היתה עושה כל מיני מאכלים שעד היום אנחנו זוכרים אותם".
3
- כיצד התבטאה אווירת החג בביתו של קלדרון? מהם הזיכרונות המוחשיים ביותר שלו ומדוע?
גיטה קלדרון, ילידת מונאסטיר 1926 וניצולת אושוויץ-בירקנאו, תיארה את תחושת הקהילתיות ששררה בסביבת בית המשפחה בעיר:
"לא היינו חוגגים לבד. שמה היינו השכנים – היינו כמו משפחה. הבית היה דו-קומתי והאנשים שגרו למטה, היינו משפחה. לא התווכחו. אף פעם לא שמעתי מילה שהבית שלנו או שלהם. [...] וכל החגים, בפסח ובראש השנה הם היו עולים אצלנו. היינו עורכים שולחן רחב וארוך. היה פרוזדור גדול אצלנו בבית. [...] והיה שולחן יפה. [...] זה [היה] ברור שהיינו יושבים עם השכנים. [...] החברה הכי טובה שלי, שגרה לא רחוק ממני, גם הם היו מצטרפים וכל הידידות והקשר היה מתחזק בזה שהיינו חוגגים את החגים ואת השבתות לפעמים. בכלל, בקיץ היינו יושבים ביחד ערבים שלמים. ההורים היו עושים שולחן בנפרד עם כל מיני דברים טובים והילדים בחדר הסמוך. היינו יושבים, משחקים, קוראים ושרים. [...] לא ניתן היה לתאר כמה שהיו החיים יפים".
4
- גיטה קלדרון מתארת את האופן שבו נחגגו שבתות וחגים בבית משפחתה. אילו היבטים בתיאורה היה חשוב לה להדגיש?
- האם האופן שבו נחגגו החגים בביתה של קלדרון דומה לחגים בביתכם?
על היחסים בין יהודים לשכניהם סיפר בעדותו שמואל קלדרון:
"אני לא הרגשתי אפילו רגע אחד של אנטישמיות. [...] הייתי מקובל בכל החוגים. [...] חוץ מהספרות ש[היתה] אנטישמית, [...] אנחנו ידענו שאנטישמיות יש רק בפולין. [...] בבלגרד התחילה אנטישמיות ב-1939, כשגרמניה כבשה את פולין. אז פתאום התעורר חוג נוצרים פשיסטים, שהיו רודפים את היהודים. היו באים לאזור של היהודים איפה שהקן [של התנועה] היו פרובוקטיביים. [...] אבל מכיוון שכולנו היינו ספורטאים ואף אחד לא פחד מהם. [...] הם לא יכלו לתת מכות מכיוון שהיינו יותר חזקים. ככה שאנטישמיות [היתה] רק תקופה קצרה".
5
- כיצד קלדרון מתאר את מרקם היחסים בין יהודים לשכניהם? כיצד הוא מסביר את עליית האנטישמיות ביוגוסלביה?
- איזו חשיבות מייחס קלדרון לתנועת הנוער במאבק מול גילויי אנטישמיות?
ניקו פרדו, יליד מונאסטיר-ביטולה, 1917, סיפר בעדותו על הפעילות במסגרת תנועת "השומר הצעיר":
"לפני המלחמה בשומר הצעיר היינו 250 ילדים. הרוב היו עניים שם, מעט מאוד היו עשירים [...] אני השתדלתי כמה שיותר לעזור לעניים. היו לנו כל מיני משחקים ואסיפות ודיברנו. אפילו על הספר של קארל מארקס, היו מספרים לנו על כל הדברים האלה. היינו עושים טיולים, כמעט כל שבוע שבועיים, היה לנו הר שקוראים לו פריסטר. [...] היינו מטפסים עד למעלה. היו [שם] שני אגמים [...] היינו מתרחצים [בשניהם]. [...] הייתי בן 14-15".
6
שמואל קלדרון הוסיף:
"אחר כך נכנסנו לשומר הצעיר, אז בגדנו בהורים. אין בית כנסת, אין שום דבר. כאילו שלא היה דבר כזה. וההורים היו מתרגזים, אבל זה לא היה עוזר להם. אחר כך הם התרגלו, ראו שכל הנוער ככה. [...] כל הילדים היו ב"שומר הצעיר". [...] בהתחלה הייתי צעיר ואחר כך כשהתבגרתי הייתי מדריך. [...] בשנת 1934, עזבתי את העיירה ועברתי לבלגרד ושם הייתי בקן. שם היו לי חברים שעברו לפני. הם נכנסו במקום ל"שומר הצעיר" ל"תכלת לבן"".
7
גיטה קלדרון ואחיה שרלו היו חברים ב"שומר הצעיר", היא נזכרה:
"אחי שרלו, הגדול, היה עושה רושם. לומד ומנגן. היו באים הביתה חברים שלו והיו לומדים אקורדיאון. כנוער מתקדם, התייחסו למוזיקה ונתנו לה חשיבות. וכל יום ראשון היינו עושים טיולים בסביבה. אני כילדה לא הלכתי הרבה. הלכתי רק עם התנועה. אבל אח שלי שרלו היה עושה כל יום ראשון טיולים בסביבה עם החברים".
8
- מה אפיין את הפעולות ב"שומר הצעיר" לדבריהם של ניקו פרדו ושל גיטה קלדרון?
- מה לדעתכם היתה התרומה של הפעילות בתנועה עבור ניקו פרדו, שמואל וגיטה קלדרון?
- אילו תכנים חדשים הכניסו תנועות הנוער לחיי הנוער במונאסטיר?
עוד על הפעילות הציונית ועל תנועות הנוער במונאסטיר בתערוכה המקוונת.
- עדותה של סטלה טסטה (לוי) בתערוכה המקוונת. מקור: ארכיון יד ושם: O.3/5316.
- עדותה של סטלה טסטה, שם.
- עדותו של שמואל קלדרון, בתערוכה המקוונת.
- עדותה של גיטה קלדרון, שם.
- עדותו של שמואל קלדרון, שם.
- עדותו של ניקו פרדו, בתערוכה המקוונת.
- עדותו של שמואל קלדרון, שם.
- עדותה של גיטה קלדרון, שם.
סופה של הקהילה היהודית במונאסטיר
סופה של הקהילה היהודית במונאסטירב-1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה ואזור מקדוניה נמסר לבולגריה, בת בריתה של גרמניה הנאצית. ב-11 במרץ 1943 התרחשה אקציית הגירוש במונאסטיר. הרובע היהודי בעיר חולק לעשרים אזורים שהיו נתונים תחת פיקוח כוחות משטרה וצבא. עוצר הוטל על העיר וליהודים הודיעו שעליהם להיות מוכנים עם מטענם כדי לנסוע אל מרכז המדינה בתוך שעה. חוליות השוטרים והחיילים הבולגרים החלו להוציא את היהודים מדירותיהם ולרכזם. לאחר שפונו הדירות הן נבדקו על-ידי שוטר כדי לוודא שכל בני המשפחה פונו. מנקודות הריכוז הם הוצעדו, ושם נערך חיפוש על גופם ונלקחו מהם דברי ערך. ביו המגורשים היו 793 משפחות יהודיות, 3,351 נפשות. המגורשים נשלחו למחנה שהוקם במבני מחסני הטבק הממשלתיים "מונופול" לשם גורשו שאר יהודי מקדוניה. אל מחנה "מונופול" הובאו גם 11 ממנהיגי הקהילה היהודית של מונאסטיר ובהם ליאון קמחי. לאחר מכן נשלחו 7,144 אסירי "מונופול" למחנה ההשמדה טרבלינקה בשלושה משלוחים. ממחנה "מונופול" ניצלו יהודים מעטים, רובם בעלי אזרחויות זרות וקרוביהם, שלושה מהם היו בני העיר מונאסטיר. בנוסף, חמישה אסירים מקרב יהודי מונאסטיר הצליחו להימלט מן המחנה.
ניקו פרדו, תיאר בעדותו את גירוש היהודים ממונאסטיר:
"ב-11 במרץ, לקחו אותנו [...] עם רכבת המוות לסקופיה. [...] הוציאו אותנו החוצה. היה גשם דק כמו קרח, קר מאוד. במרץ שמה קר מאוד. ישבנו שם בחוץ, [...] אחר כך [...] אספו את כל האזורים [היהודיים], באנו לרכבת. התחילו להיכנס פנימה. אני [הייתי] אחרון. [...] [היו] 100 על כל קרון [בסה"כ] 3,000 יהודים. [...] הקרון לא היה נעול. ברחתי משם. זו היתה הפעם הראשונה שברחתי".
9
סטלה טסטה, חברה במחתרת הקומוניסטית ופרטיזנית, סיפרה על הגירוש והדיונים במחתרת על הקשיים שבניסיונות ההצלה:
"מעבירים את היהודים וצריך לעשות משהו. הטרנספורט עובר. [אחד] אמר: 'אני מוכן. נרים את הרכבת ונציל את מה שאפשר'. זה לא ילך. היו שם זקנים, תינוקות, ילדים, תשושים. [הרי] שרפו אותם מיד כשהגיעו לטרבלינקה. [...] התישו אותם, ללא תנאים סניטריים, בלי אוכל, חולים, בקור. במרץ, כשלקחו אותם, באותו לילה, היה שלג וגשם. [אין טעם]. 'את תהיי אשמה כשיהרגו את כולם?' וכך ירד מהפרק לפוצץ [את פסי הרכב] וזה היה הסוף של הקהילה שלנו."
- כיצד טסטה מסבירה את הדילמה שעמדה בפני המחתרת? מה היו הנימוקים שהכריעו נגד התוכנית לפוצץ את פסי הרכבת?
גיטה קלדרון תיארה את חוסר האונים של מרבית יהודי העיר:
"המצב היה כה רע. [...] והיות שהמנהיגים לא היו בעיר, היהודים לא ידעו מה הולך להתרחש. הם תמיד אמרו לנו שייקחו רק את הגברים ואת הנשים והילדים ישאירו בבית. כולם היו עם ילדים קטנים. לא היה לאן לברוח והיכן להסתתר. [...] ההורים שלי ניסו. הם היו אזרחים יוונים והיה להם סרטיפיקט יווני. [...] אבל הבולגרים נהגו ברמאות גדולה. לקחו לו את התעודת זהות ולא החזירו, כדי שלא יעשה איזה צעד, לצאת. [...] לא היה שום דבר מה לעשות. רק הנוער יכול היה לצאת איכשהו. [...] החלטנו לברוח, קבוצה קטנה של שבעה נערים ושתי בנות וביניהם היה אחי ועוד חברה, לונה, שלה היו שני אחים בקבוצה. המצב היה כה רע, מישהו סיפר שהדפורטציה [גירוש] הולכת ומתקרבת. [...] מלאים דאגה, כל הזמן דואגת למשפחה. כי לא ידעתי את האמת הברורה [...] אף אחד לא סיפר לי כדי לא לאמלל אותי יותר מדי. [...] לא ידעתי מה שקרה להורים! זו היתה כמו חידה נסתרת. מצד אחד, אולי זה היה טוב כי עוד היתה לי כל הזמן תקוה שאני אראה אותם. [...] הגדולים ידעו . השמועות. [...] לא ידעו שהושמדו אולי אבל הם ידעו שריכזו אותם, שלקחו אותם, שהם כבר לא בבית שאין אף אחד בביטולה, שהעיר ריקה מיהודים."
- לפי דבריה של קלדרון, מה היו האפשרויות שעמדו בפני יהודי העיר נוכח הגירוש? מי יכלו לנסות ולהציל עצמם ומדוע?
- באילו אמצעים נקטו הרשויות המקומיות על מנת להבטיח כי הגירוש יתנהל ללא הפרעות?
- איזו תחושה עולה מדבריה של קלדרון על ידיעותיה בעניין גורל הוריה?
- עדותו של ניקו פרדו, שם.
הנצחת קהילת מונאסטיר
הנצחת קהילת מונאסטיר"מעטים מאתנו, יהודי מונאסטיר, שרדו.... כיום אין אפילו יהודי אחד במונאסטיר. כיום, אין איש יכול לשמוע את קולות השירים והבלדות, את קולות האימהות והתפילות. בתי הכנסת הנותרים הרוסים. במונאסטיר נותרו רק בית הקברות ועיי חרבות".
10
לאחר השחרור, שבו למונאסטיר ניצולים בודדים. הקהילה היהודית בעיר חדלה מלהתקיים. הניצולים שעלו לישראל או היגרו למדינות אחרות השקיעו מאמצים רבים בהנצחת קהילתם ובהתייחדות עם זכר קרוביהם.
סטלה טסטה סיפרה על האזכרות השנתיות לקהילת מונאסטיר שהתקיימו בארץ:
"[היו] אזכרות בבית הכנסת ["יגל יעקב"], בתחכמוני. שם גיסתי היתה גרה. אז היו כאן יהודים שהגיעו לכאן בשנות ה-30, שהחזיקו את בית הכנסת ושם היו עורכים את האזכרה. היו באים מכל הארץ. [...] היינו נפגשים. לאט לאט זה דעך. אני לא יודעת למה. אולי לא היו באים כבר, או שלאט לאט [רבים] הלכו לעולמם."
- מהם לדעתכם הקשיים שעמדו בפני הניצולים שביקשו להנציח את קהילותיהם?
- כיצד ניתן לקחת חלק בשימור זכר הקהילות היהודיות שנרצחו בשואה?
ניתן להציע לתלמידים לעיין בתערוכה המקוונת, לבחור סיפור, עדות, תצלום או אירוע משמעותי המופיעים בה ולשתף את העמוד ברשתות החברתיות (קישורים בתחתית כל עמוד בתערוכה). התלמידים מוזמנים להוסיף כמה מילים אישיות עם השיתוף.
תלמידים המעוניינים להרחיב את ידיעותיהם על הנצחת קהילת מונאסטיר בארץ, כדוגמא לאופן הנצחת גורלה של קהילה אחת, יכולים להתעדכן בפעילותם של ארגוני ההנצחה ועמותת דורות ההמשך.
- ז'אמילה אנג'לה קולונומוס .מתוך התערוכה המקוונת: מונאסטיר: סיפורה של קהילה ספרדית במקדוניה.