ב-1963 הכיר "יד ושם" בוולדיסלבה לריסה חוֹמְס כחסידת אומות העולם. חומס כונתה "המלאך מלבוב ו"אם היהודים" בשל פועלה בין שתי מלחמות העולם בסיוע ליהודים במצוקותיהם, ובעיקר בזכות פעולותיה רחבות ההיקף, היצירתיות וההרואיות להצלת חייהם של מאות ואולי אלפי יהודים בשואה.בתחילת שנות ה-60 הגיעה חומס לישראל. היא התגוררה בחיפה, וב-1966 הלכה לעולמה ונטמנה בבית הקברות הלטיני בעיר.
לחומס לא הייתה משפחה בארץ, וברבות השנים מרבית ניצוליה הלכו לעולמם ויחד עימם התפוגג סיפורה. שמה לא התנוסס ברשימות חסידי אומות העולם שחיו בישראל (העניין בהם התעורר ממילא בשנים מאוחרות יותר), במאגרי המידע לא נזכר מקום מנוחתה האחרונה ואת קברה אין פוקד.
במסגרת פרויקט "חסד אחרון "שוטטתי בבית הקברות הלטיני בחיפה ונתקלתי במקרה בקברה של חומס. ההבנה לגבי יחסה החם לעם היהודי, אישיותה האצילה, אומץ ליבה והסכנות המרובות שאליהן זינקה ללא חת רק כדי להציל יהודים, הותירו אותי משתאה. מנגד, אלמוניותה, בדידותו של קברה והעובדה שסיפורה לא זכה לתהודה הציבורית הראויה לו, הותירו אותי נבוך.
הפער שבין מעשיה ההרואיים לאלמוניותה הוא הרקע וההשראה לפרויקט "חסד אחרון". מי ייתן והדברים שאביא בהמשך יאירו את זכרה.
עד לכתיבת סקירה זו (דצמבר 2021) הכיר "יד ושם" בכ-28 אלף חסידי אומות העולם. רבות נכתב על אודות חסידי אומות העולם, האנשים והתופעה. מאמצים רבים הוקדשו לאפיונם כחלק מן הניסיון לפצח את החידה: מה גורם לאדם מן היישוב לחרף את נפשו ואת חיי הקרובים לו, פעמים רבות למען יהודים שכלל אינו מכיר, בה בשעה שסביבתו מקבלת, לכאורה, את ההחלטה ההגיונית ביותר ואינה נוקפת אצבע למענם?
אולם ישנה קבוצה של כ-117 חסידי אומות עולם שמלבד מעשי ההצלה הבלתי נתפסים שיזמו, קיבלו החלטה נוספת, ייחודית ומעוררת השראה – איש-איש מסיבותיו הוא ובעיתוי שונה – והיא לקשור את גורלם בגורל העם היהודי במדינת ישראל. בקבוצה זו עוסק פרויקט "חסד אחרון".
ניסיון לתאר מאפיינים בתופעת "חסד אחרון"
בין השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה לשנות ה-90 הגיעו לארץ יותר ממאה חסידי אומות העולם.
ככל הידוע,הראשונות להגיע ארצה היו פְרנְיה דֶדֶק וגֶרְטְרוּדָה בָּאבילינסקה. הן עשו את דרכן אל חופי ישראל כבר ב-1947 באוניית המעפילים "אקסודוס" עם הילדים היהודים שעליהם פרשו את חסותן, גורשו על ידי הבריטים חזרה לאירופה ושבו והעפילו ארצה ב-1948. בהדרגה ובמהלך שנות ה-50 הגיעו החסידים ארצה עם בני ובנות זוגם, וקבוצה נוספת הגיעה עם עליית גומולקה בין השנים 1956 ל-1960. הגל השלישי הגיע מסוף שנות ה-80 ובמהלך שנות ה-90, עם התפוררותה של ברית-המועצות.
עם הגעתם ארצה התיישבו החסידים לאורכה ולרוחבה של הארץ, מנהריה שבצפון ועד לירוחם שבדרום ומערי החוף השונות שבמערב ועד לבית שאן שבמזרח,ובכל צורות ההתיישבות (קיבוץ, מושב, עיירה ועיר).
מבין 117 חסידי אומות העולם הנמנים כיום עם "חסד אחרון", 84 הן נשים ו-33 הם גברים. 14 מהם התגיירו.
להלן התפלגות אנשי "חסד אחרון" לפי מדינות מוצאם:
פולין (כולל שטחים שהיו בתחומה לפני המלחמה ושכיום מצויים בתחומי אוקראינה) – 68.
אוקראינה – 16.
הונגריה (כולל שטחים שהיו בתחומה לפני המלחמה) – 8.
הולנד – 6.
בולגריה– 3.
גרמניה – 1.
צ'כוסלובקיה – 3.
צרפת – 3.
בלארוס – 2.
אלבניה – 1.
בוסניה – 1.
יוגוסלביה – 1.
לטביה – 1.
ליטא – 1.
קרואטיה – 1.
רומניה – 1.
מניעים להגעתם של חסידי אומות העולם לישראל
בחינת נסיבות הגעתם של חסידי אומות העולם למדינת ישראל מעלה תמונה מגוונת לגבי מניעיהם. יתר על כן, לא אחת ניתן לזהות שמדובר במניע משולב הכולל בתוכו סיבות שונות שיחד חברו להחלטה לעלות ארצה:
המניע ההומניטרי
מניע זה כולל בתוכו מגוון של התנהגויות אנושיות ומעוררות השראה – למשל, פרניה דדק, שקיבלה על עצמה להציל את הילד בנימין בליצר במהלך המלחמה. היא לא נטשה אותו אף בסיומה, הוסיפה ואימצה אל חיקה את הילד אליעזר ארט, ויחד עימם עשתה את דרכה ארצה.דוגמה נוספת היא גרטרודה באבילינסקה, שפרשה את חסותה על הילד מיכאל סטולוביצקי ועל ערש דווי הבטיחה לאמו שתטפל בו ותעלה אותו לארץ-ישראל; וכך אכן עשתה.
פרניה דדק וגרטרודה באבילינסקה צלחו את מוראות המלחמה, הצילו את "ילדיהן" ועלו עימם לארץ-ישראל כחלק מהבטחה שניתנה וכיבוד רצון ההורים שנרצחו בשואה.
נישואים לניצול/ה
חלק מן החסידים היו נשואים לבן או לבת הזוג ערב המלחמה (יאן ברור, למשל, היה נשוי לטרזיה, שאותה הציל במהלך המלחמה), וחלקם האחר נישאו לבן או בת הזוג שהצילו בתום המלחמה (למשל, הקולונל ולדיסלב קובסלקי).
נישואים ליהודי ניצול שואה
כך, למשל, אירנה רכילביץ'-נוסקוביץ' ואף יהודית יאדוויגה שיינבאום, שהגיעו ארצה לאחר שנישאו לניצולי שואה.
ראייתה של מדינת ישראל כמקלט לעם היהודי
הלנה רוטר שכנעה את בעלה יהושע, שאותו אף הצילה, לעלות לארץ-ישראל בנימוק ש"זהו המקום היחיד שבו יהודים ירגישו בטוחים".
אהדה לעם היהודי ולמדינת ישראל
למשל, אסתר בואסביין-גרינברג, שעלתה ארצה ב-1961 על מנת לתרום מכישוריה כאחות למדינה
הצעירה;או יאן אברהם ברור,שעלה ארצה ב-1955, שנתיים לאחר בתו הבכורה, ובהמשך אף התגייר.
הוזמנו על ידי הניצולים
ורוניקה פרוצאי נותרה לאחר המלחמה בבודפשט כדי לטפל במסירות באמו של יצחק גרוסמן,שאותו הצילה. ב-1962, עם פטירת האם, עלתה ורוניקה ארצה לאחר שהוזמנה על ידי יצחק לגור עם משפחתו.
רות לינדר הוזמנה לביקור בישראל ב-1964 על ידי משפחת גלזר,שאותה הצילה. במהלך שהותה בארץ החליטה לקבוע בה את ביתה, התגיירה ואף פעלה כדי להעלות את בנה ואת כלתו.
עלייה מטעמי דת
כך, למשל, הנזירה מרגרט קלייר ברנס, שהגיעה לירושלים כחלק משליחותה ואף התבטאה בריאיון עיתונאי שרק בהגיעה לישראל גילתה את מטרת החיים האמיתית שלה. כאן היא חשה את חשיבות תקומתה של מדינת ישראל ואת נצחיותו של העם היהודי,בהתמסרות ללא לאוּת לילדים ובאהבה לעם ישראל, שלו נועד תפקיד מרכזי בתיקון עולם. דוגמה נוספת הינה אמפיאן גראסימוב, שהתגייר בעיר הולדתו ריגה ועלה ארצה בגיל 71.
עלייה עקב מצוקה קיומית
זינבה הרדגה, חסידת אומות העולם המוסלמית הראשונה, הוזמנה להגיע לישראל בעקבות מלחמת האזרחים בסרייבו ב-1994. ראוי בהקשר זה לציין את המאמץ הרב שהושקע על ידי מדינת ישראל והמוסדות שונים, כגון "יד ושם" והג'וינט, בהבאתה ארצה עם בתה, חתנה ונכדתה.
עלייה עקב מצוקה כלכלית
באופן כללי ניתן לייחס את המניע הכלכלי לאנשי "חסד אחרון" שעלו בשנות ה-90 ממדינות ברית-המועצות לשעבר. ראויה לציון העובדה שלא אחת המצב הכלכלי במדינות אלו לא אׅפשר קיום בכבוד כראוי למצילים.
נוכחותם של חסידי אומות העולם בישראל והיעדרם מן התודעה הציבורית
ב-25 במאי 1945, קרי רק כשבועיים לאחר סיום המלחמה, פרסם מרדכי שנהבי, מהוגי רעיון הקמת "יד ושם" ולימים מנהלו הראשון, מאמר ב"דבר" ובו פרש את תוכנית ההנצחה למפעל שֶׁיָקוּם. בין מפעלות ההנצחה שהגה נכלל גם "היכל הזיכרון – בו יופקדו כל 'ספרי הזיכרון המיוחדים'". "ספר" הזיכרון היה אמור לכלול את רשימת הקהילות והיחידים שנכחדו, רשימת ההרס של הרכוש הציבורי והתרבותי ורשימה על חסידי אומות העולם .
ב-1953, קרי חמש שנים בלבד לאחר הקמתה של מדינת ישראל, התקבל בכנסת ישראל חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם. הסעיף הראשון בחוק מגדיר את המטרות שלשמן הוקם "יד ושם", ומציין, בין יתר המטרות, את "...חסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים". הסעיף השני בחוק, המגדיר את תפקידי "יד ושם" וסמכויותיו, קובע בין היתר "להעניק לחסידי אומות העולם אזרחות-כבוד, ואם הלכו לעולמם - אזרחות-זיכרון, של מדינת ישראל, לאות הוקרה על פועלם" .
שני המהלכים הללו ראויים לתשומת לב, שכן מייד בתום המלחמה, בעצם הרגעים הראשונים שבהם החל העם היהודי את קרב החזרה לחיים, ובהמשך בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כשהיא עסקה בהישרדותה, עלו יוזמות ההנצחה הללו, המבטאות את מחויבותו העמוקה של העם היהודי לחסידי אומות העולם.
בארבעת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל חיו בה כ-42 חסידי אומות העולם .
החסידים, כיתר העולים החדשים ובכללם ניצולי השואה באותה עת, הגיעו למדינה צעירה ומתעצבת העסוקה במלחמת קיום, וחוו את קשיי הקליטה המוכרים - קשיי שפה, פרנסה, דיור, הסתגלות לתרבות חדשה וחיים בחברה שלא הייתה קשובה דיה לסיפור השואה. על זאת מתווספת העובדה שחסידי אומות העולם שחיו בישראל לא היו מוכרים כקבוצה ולא נחשפו בתקשורת. לעובדה שנוכחותם בישראל לא חלחלה לתודעה הציבורית תרמו הן פריסתם הגיאוגרפית של החסידים, שהתגוררו ביישובים שונים, והן העובדה שלא הכירו זה את זה. מכיוון שכך, ממילא לא קיימו ביניהם קשרים שהיו עשויים לייצר פעילות שהייתה תורמת להעלאת המודעות לנוכחותם. זאת ועוד, החסידים,שמנו עשרות בודדות, היו עסוקים בבניית התא המשפחתי במדינה ובתרבות חדשות להם, ללא היכרות עם נבכי הבירוקרטיה וללא יחסי ציבור. על כך ניתן להוסיף את צניעותם הרבה של החסידים ואת גאוותם העצמית,שהניאו אותם מלתת פומבי לסיפורם. גם העיסוק בסיפורם של ניצולי השואה, שהלך ותפס מקום בשיח הציבורי לאחר פתיחתו של משפט אייכמן, שהחל ב-1961, לא הותיר מקום לסיפורה של קבוצה קטנה זו.
עם זאת, ובמבט לאחור על השנים שבין משפט אייכמן ועד אמצע שנות ה-80, אפשר לנקוב בכמה אירועים שחוללו שינוי בתודעת זיכרון השואה בציבוריות הישראלית, נתנו לגיטימציה לסבל שעברו הניצולים ואפשרו קיום שיח בנושא. עם אירועים אלו נמנים משפט אייכמן, שהפר את שתיקת ניצולי השואה וחשף את הציבור הישראלי לסיפורי השואה, "תקופת ההמתנה" ערב מלחמת ששת הימים, שעימתה את הישראלים עם תחושת ערעור הביטחון הקיומי, ומלחמת יום הכיפורים, שניפצה את תדמית הצבר הבלתי מנוצח. מחד, האירועים אפשרו לציבור להזדהות עם רגשותיהם ועם גורלם של ניצולי השואה, ומאידך, הם הכינו את הקרקע לשינוי העתיד לבוא בתודעת הציבור לנוכחותם של חסידי אומות העולם שחיו בינינו בישראל.
והשינוי אכן הגיע ב-1986. ביומה האחרון של שנת 1985 שודרה בטלוויזיה הישראלית התוכנית הפופולרית דאז "כלבוטק" של רפי גינת. מחד, חשפה התוכנית לציבור את העובדה שבישראל חיים עשרות מחסידי אומות העולם מחד, ומאידך, את הבעיות המורכבות והנוגעות ללב שעימן הם התמודדו. התוכנית ציינה שמתוך 30 חסידים שחיו באותה עת בישראל, 12 חיו במצוקה קשה, בעוני ובמחסור. הוזכרו בעיות פרנסה, בריאות, דיור, העובדה שחסידי אומות העולם אינם זכאים על פי חוק להטבות ולהקלות כלכליות ואינם נכללים בחוק השבות, העובדה שבבוא יומם לא יוכלו להיקבר לצד בני משפחתם היהודים ועוד. אשת חסיד אומות עולם דיברה על שחיקה ביחס לחסידים. אבא קובנר, שהתראיין לכתבה, אמר: "אני לא יודע לאן להוליך את הבושה, אני לא שיערתי שזה המצב", ובכך שיקף את המודעות הציבורית באותה עת לנושא החסידים.
לשידור הכתבה היו כמה השלכות מרכזיות:
נשיא המדינה חיים הרצוג התבטא: "אני בוש ונכלם ודורש תיקון מיידי של העיוות ואי-הצדק הזה!". רבים, ביניהם ניצולי שואה, הציעו את עזרתם, אם בקשרי ידידות וסיוע במציאת עבודה ואם בסיוע בביגוד או בכספים.
ראשי עיריות, נציגי גופים פרטיים ומוסדיים וקיבוצים אימצו את החסידים אל חיקם וערכו למענם פעולות הוקרה שונות (טיולים, מפגשים, הזמנה לאירועי תרבות, שי לחגים ועוד) .
חסידי אומות העולם שחיו בישראל וכאמור לא הכירו אלו את אלו, נחשפו לעובדה שהם מהווים קבוצה ושהמצוקות שאותן הם חווים אינן נחלתם הפרטית בלבד.
בהמשך לכתבה ולתובנות שהתלוו אליה קמה ב-19 באוקטובר 1987 עמותת "ארגון חסידי אומות העולם", שבראשה עמד חסיד אומות העולם איוואן ורנטיץ'. העמותה קישרה בפועל בין החסידים בישראל, קיימה מפגשים ופעלה לקידום נושאים בירוקרטיים ופתרונות בנושא הקבורה. במסמך הרשמי שהופקד בידי רשם העמותות נרשם שמטרותיה העיקריות של העמותה הינן:
"להפעיל, לנקוט, ליזום, לטפח, לשמור, לעודד, לקיים ולארגן פעולות לימוד, הדרכה, פרסום ופעולות אחרות בישראל ובעולם, וזאת לצורך הנצחת, פרסום, שימור וטיפוח תודעת מעשיהם ופועלם של חסידי אומות העולם יחד ובקשר עם תודעת השואה".
שושנה רצ'ינסקי, אשת חסיד אומות העולם סטפן רצ'ינסקי, הוסיפה במאמר שכתבה לגבי מטרות העמותה:
- ייצוג חסידי אומות העולם הגרים בישראל ופעולה למימוש זכויותיהם.
- תיווך בין החברים בעמותה למוסדות.
- קיום קשר אישי עם חברי העמותה ומשפחותיהם.שמירה על קשר שוטף עם "יד ושם" ועדכון פרטיהם האישיים של החסידים.
- על היעדר ההיכרות בין החסידים מחד ועל השפעת המפגשים ביניהם מאידך יעיד הסיפור הבא: באחד האירועים שהתקיימו בארץ, פגשו חסידות אומות העולם זופיה אבני וינינה פאבליצקה זו את זול אחר שנים רבות שבהן לא התראו. זופיה וינינה הכירו זו את זו עוד מתקופת המלחמה בוורשה, שכן שתיהן התגוררו באותו בניין ברחוב חמיילנה-זופיה בקומה השנייה של הבניין ואילו ינינה בקומה החמישית; וכאילו לא די בצירוף המקרים הנדיר, התברר כי כל אחת מהן החביאה יהודים בדירתה, כמובן מבלי שתדענה זו על זו. המעגל המופלא שנפתח במלחמה בפולין נסגר במדינת ישראל.
השלכה מרכזית, אם כי מאוחרת יותר, של שידור התוכנית הייתה אישורו של חוק התגמולים לחסידי אומות העולם, התשנ"ה– 1995 בכנסת ישראל. למעשה, כבר ממרץ 1986 החלו חסידי אומות העולם בישראל לקבל פנסיה חודשית שאפשרה להם קיום מכובד יותר. בריאיון עיתונאי שהעניק רפי גינת (בעיתון "מעריב",23בפברואר 2019) הוא אמר בין היתר :
"...הבאתי לאולפן את נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, כדי שיצפה בסרט שהכנּו, וראיתי אותו מזיל דמעות. בעקבות הביקור שלו באולפן הועלה בכנסת חוק חסידי אומות העולם. 119 חברי כנסת הצביעו בעדו, ורק אחד מהם נעדר".
לאישור החוק בכנסת קדמה שתדלנות ממושכת. עיון ברשומות הכנסת מחמישה במאי 1993 ב"הצעת חוק חסידי אומות העולם (קצבה), התשנ"ג– 1993 הצעת חבר הכנסת א"ח שאקי" מעלה את הדברים החשובים הבאים שאמר חבר הכנסת שאקי במליאה:
"אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הצעת חוק חסידי אומות העולם (קצבה), המובאת היום על-ידי בפניכם, מבקשת לעשות צדק, ולו באיחור, עם קבוצה קטנה של אנשים מופלאים, חסידי אומות העולם, שסיכנו את חייהם בתקופת השואה כדי להציל יהודים מציפורניהן של חיות הטרף הנאציות, בכל רחבי אירופה.
כבר בשנת תשי"ג, שנים מעטות לאחר הקמת המדינה, התקבל בכנסת חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם, שקבע כי רשות הזיכרון 'יד ושם' הוקמה, בין השאר, כדי להנציח את פועלם ההרואי של "חסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים".
בכך ביקש המחוקק הישראלי להביע תודה והוקרה לאותם אנשים לא-יהודים, אלפים במספר, שבנסיבות קשות ביותר, תוך סיכון חייהם וחיי משפחותיהם, נחלצו להצלת חייהם של אלפי יהודים נרדפים שהצורר הנאצי, קלגסיו וגרורותיהם שאפו להשמידם.
מתוך יותר מרבבת חסידי אומות העולם שאותרו על ידי רשות הזיכרון יד ושם וזכו בתעודות הוקרה על גבורתם ועל מסירות נפשם, חיים בישראל, עלפי בחירתם, 42 חסידי אומות העולם.
לאחר שנים של שכחה מצערת והזנחה כואבת של ציבור אנושי נעלה ומופלא, ובעקבות מאמצים ממושכים של חברי הכנסת דב שילנסקי ושבח וייס, וכן של שופט בית-משפט העליון לשעבר משה בייסקי, ראש הוועד לטיפול בחסידי אומות העולם, הושג הסדר, לפני כשמונה שנים, ועל פיו נטלה על עצמה ממשלת ישראל לטפל בצרכים הקיומיים הבסיסיים של קבוצת חסידי אומות העולם החיים בישראל, והובטח תשלום קצבה חודשית לכל אחד מהם בשיעור שנקבע, בתוספת כמה הטבות בסיסיות, מובנות מאליהן.
...מן הראוי שתוכן הסדר מינהלי זה יעוגן בחוק ויהפוך חלק מספר החוקים של מדינת ישראל. על-ידי כך תבטא הכנסת את הערכתה והוקרתה, ואת הערכת העם בישראל וכן את הערכת העם היהודי לתפוצותיו, לאומץ לבם, לעוז רוחם, לגבורתם ולאצילות נפשם של חסידי אומות העולם החיים עמנו בישראל...
הואיל והכרת הטובה וביטוי התודה למיטיב הם תכונה יהודית בסיסית, הנעוצה בעצם השם 'יהודי'... יש לזה משמעות חינוכית יהודית גם ציונית, וגם אוניברסלית, אנושית מן המדרגה העליונה..."
כאמור לעיל, בשנת 1995 אושר חוק התגמולים לחסידי אומות העולם שנועד להבטיח קיום בכבוד לחסידים ולמשפחתם (בני זוג וילדים הנמצאים בישראל), ולדאוג לזכויותיהם בביטוח הלאומי, תגמול חודשי בגובה השכר הממוצע, שירותי בריאות ללא תשלום, קצובת הבראה ונופש שנתית, מתן פתרונות דיור וסיעוד ועוד .
לחסידי אומות העולם שהגיעו ארצה בשנות ה-90 המתינה כבר תשתית סוציאלית איתנה.
הזכרתי לעיל אירועי תרבות שנערכו למען חסידי אומות העולם בישראל בעקבות שידור התוכנית כלבוטק. ב- 18 בינואר 1987 התקיים בתיאטרון "הבימה" בתל-אביב ערב הצדעה לחסידי אומות העולם. מן הבמה נקראו החסידים בשמותיהם, והם התבקשו לעמוד על רגליהם לאור הזרקורים ותשואות הקהל. לכבוד האירוע כתב המשורר חיים חפר את המקאמה הנודעת:
"חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם"/חיים חפר
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַכִּנּוּי "חֲסִידֵי הָאֻמּוֹת" וַאֲנִי מְנַסֶּה,
אֲנִי מְנַסֶּה לַחְשֹׁב עַל הָאֲנָשִׁים שֶׁנָּתְנוּ לִי מִסְתּוֹר וּמַחֲסֶה,
אֲנִי מְנַסֶּה לַחְשֹׁב, וְשׁוֹמֵעַ, וְשׁוֹאֵל: לוּ אֲנִי בִּמְקוֹמָם מָה הָיִיתִי עוֹשֶׂה?
אִם אֲנִי, בְּתוֹךְ אוֹקְיָנוֹס שֶׁל שִׂנְאָה, מוּל עוֹלָם מִתְמוֹטֵט וּבוֹעֵר,
אִם אֲנִי הָיִיתִי נוֹתֵן מִסְתּוֹר לְבֶן עַם אַחֵר?
אִם אֲנִי הָיִיתִי מוּכָן, אִם בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי היוּ מוּכָנִים
לִחְיוֹת בְּפַחַד-תָּמִיד כָּזֶה בְּתוֹךְ הָרְחוֹב, בֵּין הַשְּׁכֵנִים,
לַחֲלוֹם בַּלֵּילוֹת אֶת צַעֲדָם הַכָּבֵד וְהַמְּאַיֵּם שֶׁל הַתַּלְיָנִים,
מוּכָן לְהַמְשִׁיךְ וּלְהַלֵּךְ בֵּין מַטְחֵי הַיְּרִיּוֹת וְלַהֲבֵי הַסַּכִּינִים,
בְּתוֹךְ לַחֲשֵׁי הָרְכִילוּת וּמִלְמוּל הַשְּׁמוּעוֹת וְתִּקְוַת הַמַּלְשִׁינִים,
וְכָל זֹאת, לֹא לַיְלָה אֶחָד, לֹא חֹדֶשׁ שָׁלֵם, אֶלָּא שָׁנִים!
וְכָל זֹאת בְּלִי לְבַקֵּשׁ שָׂכָר מִן הַקָּרְבָּנוֹת, רַק אֶת לְחִיצַת יָדָם.
וְכָל זֹאת, רַק מִפְּנֵי שֶׁאָדָם לָאָדָם, חַיָּב לִהְיוֹת אָדָם.
וְכָל זֹאת, כִּי בֶּן אֱנוֹשׁ מִתְגַּלֶּה בְּךָ רַק בְּשָׁעוֹת כָּאֵלֶּה שֶׁל מִבְחָן.
הַאִם אֲנִי, הַאִם אֲנִי הָיִיתִי מוּכָן?
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם, אֶת אֵלֶּה הַמְּכֻנִּים "חֲסִידֵי הָאֻמּוֹת",
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם בְּאֶרֶץ הַקְּבָרִים, חַיִּים אֶת שְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת.
אֶת הָעוֹלָם שֶׁל הָאֲדִישִׁים, שֶׁל מְשַׁתְּפֵי הַפְּעֻלָה, שֶׁל הָרוֹצְחִים וְהַשּׂוֹרְפִים,
חַיִּים בּוֹ בַּזְּמַן אֶת הָעוֹלָם הֶחָשוּךְ שֶׁל חַסְרֵי הָאוֹנִים וְהַנִרְדָּפִים.
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם חַיִּים אֶת שְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת הָאֵלֶּה, תַּחַת עֻלָּם שֶׁל הַכּוֹבְשִׁים,
וְשָׁם, וְאָז, בֵּין הַגְּבוּרָה וְהַפַּחַד, הֵם בּוֹחֲרִים לִהְיוֹת דַּוְקָא בְּעַד הַחַלָּשִׁים.
בּוֹחֲרִים לִחְיוֹת בָּאֵימָה הַמְּרַחֶפֶת שֶׁל כָּל הַמִּיתוֹת וְהָעֳנָשִׁים.
כַּאֲשֶׁר הֵם מְסַכְּנִים לֹא רַק אֶת עַצְמָם,כִּי אִם גַּם אֶת חַיֵּי הַיְּלָדִים וְהַנָּשִׁים,
בּוֹחֲרִים לִהְיוֹת צֶלֶם אֱלֹהִים שֶׁבְּתוֹךְ לֵב הָאֲנָשִׁים,לִהְיוֹת הַתִּקְוָה הָאַחֲרוֹנָה הַמְּלַטֶּפֶת אֶת הַמְּיֹאָשִׁים.
בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה הֵם הֵם שֶׁעָמְדוּ יוֹם-יוֹם בַּקְּרָב,
וְהֵם הַצַּדִּיקִים שֶׁבִּסְדוֹם, שֶׁבִּזְכוּתָם הָעוֹלָם לֹא חָרַב,
הֵם בְּתוֹלְדוֹתָיו שֶׁל עַמִּי הָרָצוּחַ, הַיָּרוּי וְהַמֵּת
הָיוּ עַמּוּדֵי הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים, שֶׁעֲלֵיהֶם הָעוֹלָם עוֹמֵד.
וּבִּפְנֵיהֶם וּבִפְנֵי גְבוּרָתָם, שֶׁהִיא עֲדַיִן לנָוּ חִידָה
אֲנַחְנוּ, הַיְּהוּדִים, מַרְכִּינִים אֶת רָאשֵׁינוּ בְּתֹודָה.
הנצחת החסידים שחיו בישראל היא היבט נוסף המשקף את השינוי שחל עם השנים באופן שבו נתפסו בתודעה הציבורית, ולכך אתייחס בהמשך.
התמודדויות ייחודיות לחסידי אומות העולם בישראל
תיארתי לעיל את מקצת הקשיים החומריים שחוו חסידי אומות העולם שחיו בישראל. בשיחות שקיימנו עם בני משפחות המצילים עלה מגוון התמודדויות ייחודיות של החסידים ומשפחותיהם, שהחלו כבר עם עזיבתם את אירופה. חסיד אומות עולם אוקראיני שעלה על סיפונה של אוניית מעפילים שהפליגה אל חופי ישראל, שינה את שמו המקורי לשם עברי. הוא עשה זאת לבקשת אשתו, שאותה הציל במלחמה. היא חששה ששמו בעל הצליל האוקראיני יעורר חשד לגבי נסיבות הימצאותו על האונייה. ושוב לבקשת אשתו הקפיד החסיד לשהות בבטן האונייה בכל מהלך ההפלגה, ולא עלה על הסיפון כדי שמראהו לא יעורר חשד.
אותו חסיד עלה למדינת ישראל בעקבות אהבתו לאישה שהציל במלחמה. הוא בחר להותיר מאחור את מולדתו, משפחתו, שפתו וקריירה אקדמית מבטיחה שהייתה צפויה לו.
במקרה אחר עלה שאחיה של חסידת אומות העולם נמנע במהלך השנים מלבקרה בישראל, אף שלא הייתה כל מגבלת הגעה לכאן. גם אם החסידים עצמם לא ביטאו במפורש את הקושי שבנתק ממשפחתם, הרי שיש להניח שהוא נכח בחייהם.
קושי אחר שהעלו חלק מן החסידים בעדויותיהם היה הנתק בינם לבין הניצולים בתום המלחמה. היו ניצולים שפנו לדרכם לאחר השחרור ולא שמרו על קשר עם מציליהם. בכל המקרים שבהם עלה היבט זה, הוא נוסח על ידי המצילים בעדינות רבה וללא טרוניה. חשוב לציין כי אין בדברים הללו משום נימה ביקורתית כלפי הניצולים, שכן מי יכול להבין לנפשם, ובוודאי כל שביקשו היה לבנות מחדש את עולמם שחרב.
אבקש להתייחס להיבט נוסף, רגיש ומורכב, והוא יחסה של הסביבה היהודית בארץ לחסידי אומות העולם. בשיחות שקיימנו עם צאצאיהם של חסידי אומות העולם ובעדויות החסידים עצמם עלו בכמה מקרים התייחסויות נוקבות לנושא זה. לא אחת הופרחו לעבר החסידים או בני זוגם הערות בדבר אמונתם הנוצרית, הושמעה ביקורת לגבי העובדה שבן הזוג היהודי חי עם בת הזוג הלא יהודייה (אותה חסידת אומות העולם שהצילה אותו), לעבר אחד החסידים אף יודתה אבן בשל מוצאו, ועל חלונו של חסיד אחר צויר צלב קרס .
כחלק מן החשיבה ומן השיח על הקשיים שחוו אותם חסידי אומות העולם שחיו בארץ, אבקש להעלות סוגיה שלהערכתי טרם יוחסה לחסידים. אנו נוהגים לדבר על שורדי השואה ועל האופן שבו התמודדו עם רגעי השחרור. במסגרת השיח על "החזרה לחיים" אנו מבררים בקפידה את הסוגיות הכרוכות בשיקום החיים שנקטעו עם פרוץ המלחמה, משמעותה של התמודדות הניצולים עם האובדן והשכול והמחיר שנדרש מהם כדי "לחזור ולחיות". ניצולי השואה הגיעו ארצה, וברבות השנים זכו להכרה בטראומה שעברו; הוקמו ארגוני ניצולים ונוסדו מסגרות לטיפול ולתמיכה מקצועית שנתנו מענה למצוקותיהם.
ככל הידוע, השאלות העוסקות בדילמת "החזרה לחיים" לא נשאלו עד כה בהקשרם של חסידי אומות העולם. האם מציל שעבר חקירה בגסטאפו נותר עם צלקות פיזיות ונפשיות? מהן ההשלכות של חיים בדריכות תמידית, תחת סכנת חיים בלתי פוסקת המסתיימת באחת ביום השחרור? האם הסיכון שבו העמידו חסידי אומות העולם את משפחותיהם, לא אחת לטובת יהודים שלא הכירו,עורר שאלות נוקבות אצל בני המשפחה? ואם בתום המלחמה היו למעשי ההצלה השלכות כאלו או אחרות, כיצד באו אלו לידי ביטוי בחיי היומיום של החסידים? אילו מבין שאלות אלו רלוונטיות לחסידים שחיו בישראל? נדמה שנושא זה ראוי לעיון נפרד.
קבורתם של חסידי אומות העולם שחיו בישראל הינה סוגיה רגישה מעין כמותה שהטרידה את החסידים בחייהם, ועדיין מהדהדת במלוא עוצמתה בקרב בני משפחותיהם. מורכבות הנושא צפה במקרים שבהם ביקש החסיד להיטמן לצד בן או בת זוגו היהודים, או כאשר ביקשה המשפחה להביאו למנוחת עולמים ביישוב שבו התגורר. תוכנית "כלבוטק" של רפי גינת, שהוזכרה לעיל, עסקה גם בנושא הקבורה, והביאה כדוגמה מקרה של חסידת אומות עולם ובעלה היהודי שהחליטו לתרום את גופותיהם למדע על מנת להימנע מן המבוכה ומעוגמת הנפש הכרוכות בסוגיה זו.
ניתן להעריך שהן ההיבט האנושי והן הפרסום שניתן לו היו בין הגורמים לכך שבסוף שנות ה-90 יזמו הרב הראשי של תל-אביב-יפו דאז ישראל מאיר לאו יבדל"א וראש העיר תל-אביב-יפו דאז שלמה להט את הקמתה של חלקת חסידי אומות העולם בבית הקברות קריית שאול. החלקה המרשימה והמטופחת תוכננה על ידי אדריכל בתי הקברות טוביה שגיב, והיא מכילה כיום כ-30 קברים של חסידי אומות עולם וכן כמה קברים של בני ובנות זוגם.
מעל לחלקת הקבר מתנוסס סלע גדול, מעין אנדרטה, ועליו מתנוסס באותיות ברזל המשפט:
"חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא"
עם הקמתה יועדה החלקה לשמש כמקום קבורתם של חסידי אומות העולם שהתגוררו בתל-אביב ובגוש דן, אולם ברבות השנים נקברו בה גם חסידים מאזורים שונים בארץ.
ניתן לומר שבין תחילת שנות ה-70, עם פטירתו של הקולונל קובלסקי, לבין סוף שנות ה-90, עם חנוכתה של חלקת חסידי אומות העולם בבית העלמין קריית שאול בתל-אביב, חל שינוי מהותי לחיוב ביחסם של הממסד והחברה הישראלית לחסידי אומות העולם שחיו בארץ. ואכן, כיום חסידי אומות העולם שחיו בישראל טמונים בבתי עלמין שונים בכל רחבי הארץ.
הנצחת חסידי אומות העולם שהתגוררו בישראל
את הנצחת החסידים שחיו בארץ יש לראות בהקשר הרחב של הנצחת חסידי אומות העולם בישראל, שכחלק מחזון ההנצחה של שואת העם היהודי, זכה לתוקף חוקי כבר ב-1953, עם ייסודו של חוק הזיכרון לשואה ולגבורה – יד ושם.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב-1962 חנך "יד ושם" את שדרת חסידי אומות העולם. השדרה הוקמה ביוזמת ניצולי השואה, שהתעלו מעל לכאבם ולאובדנם האישי וביקשו להכיר תודה לחסידים על פועלם למען העם היהודי בשעתו הקשה ביותר של המין האנושי.
במהלך השנים הוקמו אתרי הנצחה ומיזמי הנצחה על ידי רשויות מקומיות וגופים שונים.בערים נקראו רחובות וכיכרות על שם חסידי אומות העולם. כך, למשל, כיכר חסידי אומות העולם בתל-אביב, האנדרטה בנתניה על שם חסיד אומות העולם ורוכב האופניים האיטלקי ג'ינו ברטלי (ב-2018 התקיים לזכרו מסע אופניים בשם Ride To Remember בשפלת יהודה, ונחנך שביל אופניים על ידי קק"ל ביער חרובית הסמוך לירושלים) ועוד.
ב-2008 חנכה עיריית חיפה את "גן חסידי אומות העולם", שמנציח את שמותיהם ואת פועלם של כ-20 חסידי אומות העולם שהתגוררו בעיר. הגן משמש כיום את תלמידי בתי הספר בעיר לפעילות חינוכית להנחלת זיכרון השואה בכלל ופועלם של חסידי אומות העולם שחיו בחיפה בפרט.
בכניסה לבית הקברות הקתולי של חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר שבהר ציון שבירושלים, נקבע שלט המציין את הימצאות קברו במקום.
כחלק מפרויקט "חסד אחרון", הונצחו כבר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה 2021 ובחודשים שלאחריו כמה מחסידי אומות העולם שהתגוררו בישראל. בחלק מן הטקסים נכחו ראשי הערים, ובמסגרתם נקבעו שלטי הנצחה ואבני הנצחה במוסדות שונים (מנזר, דיור מוגן, מועדן וטרנים) ובפארק ציבורי.
נמשיך לפעול באמצעות פרויקט "חסד אחרון" להנצחת מורשתם של חסידי אומות העולם שהתגוררו בישראל.
תם ולא נשלם...
