מערך שיעור - "הילדה שלנו": על הצלת משפחה יהודית אחת בהולנד

הקדמה למורה:
סיפור הצלתה של משפחת וייסברג מאגד בתוכו שני סיפורים – מחד סיפור היהודים שניצלו ומאידך סיפור חסידי אומות העולם שהצילו. בהצלתה של משפחת וייסברג היו מעורבים עשרות מצילים, לפניכם מעשה ההצלה של המרכזיים שבהם. רבות נכתב על חסידי אומות העולם, בשיעור זה אנו מבקשים להדגיש לא רק את מחויבותם ומסירותם, אלא אף את חולשותיהם האנושיות, סערות רגשותיהם ובעיקר את האהבה שגילו.
אנו ממליצים למורה לקרוא את הרקע ההיסטורי אליו מפנות הקישוריות שבטקסט. מאחר שהסיפור מורכב מפרטים, אנו מציעים לספר את הסיפור כמות שהוא, להותיר שאלות מעטות במהלכו, ואת חלקן לשמור לאחרית השיעור.
השיעור ייפתח בשני מכתבים שניתן לחלק לתלמידים. מיד לאחר קריאתם יישאלו שאלות מעוררות סקרנות, את התשובות להן יקבלו התלמידים במהלך השיעור.

רבקה כהנא ובת-עמי מלניק, נגה באפלה, גוונים, תשע"ב 2011, עמ' 64
שם, עמ' 65-66.
בזכות עסקת חליפין שנרקמה לפיה שוחררו 282 אסירים יהודים מהולנד תמורת טמפלרים שהתגוררו בארץ ישראל. ראו בערך מחנה ברגן-בלזן.
דויד דה יונג כתב עד אז שני ספרים, "מבוך של אבן" ו"הבשלת הזמן".
כהנא ומלניק, נגה באפלה, עמ' 71.

גלויית יום ההולדת ששלחה דייזי להנקה

[מרץ 1945]

ליום ההולדת של ילדתנו באמסטרדם 1
לילדונת היקרה והמתוקה, כמה שגדלת, את כבר בשנתיים! את עדיין זוכרת את דודה דייזי? היא היתה כל כך שמחה לו יכלה להיות אתכם היום ולעזור להכין את החגיגה! אבל המצב לא יימשך עוד זמן רב, ובקרוב תוכלי לבוא הנה שוב עם אבא ואמא, לגינה הגדולה שלנו, ולשחק על החוף הקטן שטוף השמש. כמה שזה יהיה נפלא! את עדיין כל כך חמודה קורנת ומתוקה, שאבא ואמא וכל האנשים שאוהבים אותך נהנים ממך כל כך? המשיכי להיות גם בעתיד קרן השמש המנחמת לכל אלה שיכולים להיות איתך. ילדונת מתוקה, מותר לדודה דייזי לתת לך המון נשיקות? שלום ילדונת.
[דייזי/אלס]

***

13.3.1945

דייזי היקרה,
גרמת לנו אושר במכתבך הארוך והיפה מה-14 בפברואר שקיבלנו דרך האג. הצטערתי שכל כך דאגת לנו, אך במקביל אני חשה חום וקירבה שאת במחשבותייך חיה איתנו וכל כך מעורבת בנעשה אצלנו. [...] היה לנו יום מקסים כשחגגנו את יום הולדתה. [...] ילדתנו התעוררה מוקדם כרגיל, [...] רחצתי אותה במים קרים. היא התרגלה לזה. הלבשתי אותה בחליפה ורודה שהיא כמעט לא לבשה [...] וגרביים ארוכים לבנים עם נעלי לק שחורות. היא נראתה כמו נסיכה עם התלתלים הארוכים והיפים שלה שהיו קשורים משני הצדדים בסרט אדום. בגאווה גדולה היא צעדה לחדר השינה של דויד ויאנקה וחייכה בשמחה כשהם התפעלו ממנה. לימדנו אותה לומר: "שנתיים", שאלנו אותה בת כמה היא והיא ענתה: "שנתיים". [...] השמש האירה, הכל נראה חגיגי, ועל השולחן היו נרקיסים צהובים [...]. שמרנו חתיכת לחם לבן ליום הזה, כך שיכולנו להכין ארוחת בוקר טעימה. אחר כך באו המתנות [...]. עכשיו יש לילדה שלנו פינה חמודה [...] היא יושבת שם בכיסא שלה ליד שולחן משלה ומשחקת. [...] ניגנו קצת, אפיתי עוגיות ועוגה בתנור. היה ממש יום חג וכולם פינקו את הילדה שלנו. [...] ביום הזה חשבתי הרבה עלייך ועל פרנץ ודמיינתי את יום ההולדת הבא בארץ חופשיה. עכשיו זה בטוח שהשנה נשתחרר, נקווה ונצפה שזה יקרה כבר באביב. דייזי תירגעי, יש לנו כוחות להחזיק מעמד, יש מי שדואג לנו ולעתים קרובות אנחנו מקבלים בשבילה קנקן חלב מלא וזה המון. עם כל האושר וההנאה שיש לנו עם הילדה, קורים גם דברים איומים. אולי שמעת שאנשים נרצחים בגלוי במקומות שונים. [...] באהבה וד"ש מהילדה החמודה שלנו ומשלושתנו, שלך, יֶט. 2

שאלה פותחת:
מי היא ה"ילדה שלנו" ומי הן הכותבות דייזי ויט? מדוע לדעתכם עוסקות הן בחגיגת יום הולדת לפעוטה בת שנתיים שעה "שאנשים נרצחים בגלוי במקומות שונים"?

שני המכתבים נכתבו בחורף 1945, על ידי דייזי פרבום (Daisy Pereboom) ויט טררניט-הארטנק (Jet Treurniet-Hartnac), בהולנד שתחת הכיבוש הנאצי, במהלך מלחמת העולם השנייה. בלב חילופי המכתבים עומדת "הילדה שלנו", היא הנֶקֶה אמונד (Hanneke Emond). אלא שדייזי אינו אלא שמה הבדוי של אלזֶה (אסתר) וייסברג, אמה של הפעוטה רבקה וייסברג, הלוא היא הנֶקֶה, "הילדה שלנו". היינו, המכתבים מלמדים כי יט חגגה בביתה יום הולדת להנֶקֶה, ללא נוכחות הוריה הביולוגיים של הילדה. מדוע? כיצד הגיע הנֶקֶה לידי יט? ומי הם דויד ויאנקה? על כל הפרטים אודות הסיפור המופלא של הצלת הנֶקֶה-רבקה נלמד בשיעור זה.

1. 1
2. 2

אביו של בנו וייסברג

תעודת שחרור של בנו וייסברג ממחנה וסטרבורק

תעודת לידה של רבקה וייסברג ילידת 9 במרס 1943, אמסטרדם הולנד, שהונפקה ב-11 במרס 1943

בנו וייסברג ואלזה ויינברג

אלזה ויינברג ובֶּנו וייסברג נולדו בגרמניה. בנו שימש כמוהל ורופא שיניים, אך לאחר שחוקק בגרמניה הנאצית החוק להחזרת הפקידות המקצועית על כנה ונאסר עליו לעבוד, נאלץ להתרחק להאג שבהולנד בכדי להתפרנס. אלזה הצטרפה אליו לאחר שנעצרה באירועי ליל הבדולח. מהאג, הצליח הזוג המאורס לסייע לאחותו של בנו ומשפחתה להשיג ויזה להולנד, כמו גם להציל את אחיינו של בנו בן ה-5, יהושע גאבל, שעבר לגור עמם. במרץ 1939 נישאו בנו ואלזה בהולנד. לכבוד האירוע הצליחו להשיג אישורי מעבר להוריהם, והם לא חזרו לגרמניה. לאחר החתונה אלזה סייעה לבנו במרפאתו, ואז גם שינתה את שמה לאֶלְס.

ארנהם

במאי 1940 נכבשה הולנד בידי הגרמנים, והממשל הפקידותי ההולנדי נותר על כנו ושיתף פעולה עם המשטר הנאצי. לאחר הכיבוש עברו בני הזוג וייסברג, יהושע וההורים לעיר ארנהם (Arnhem) שבמזרח הולנד, והצטרפו לקהילה היהודית, שקלטה אז מאות פליטים ומנתה למעלה מאלפיים נפשות. במאי 1941 נולד בנם הבכור סמואל, אולם הוא נפטר ממחלה במרץ 1942. בנו המשיך לשמש כרופא שיניים, אך החקיקה האנטי יהודית שהיתה דומה לזו שחוקקה בגרמניה הנאצית, פגעה בהכנסותיו והיו לו לקוחות מעטים. ההגבלות על יהודי הולנד הלכו וגברו; חלו עליהם מגבלות תנועה, הם חויבו לענוד טלאי צהוב ולמסור את פרטיהם ומוצאם לידי השלטון החדש. בקיץ 1941 נדרשו להעביר את חסכונותיהם ולהפקידם בבנק המרכזי הגרמני וכעבור חודש סולקו הילדים היהודים מבתי הספר הכלליים ותחתם הוקמו מסגרות חינוך יהודיות. מאוחר יותר הוחל עוצר לילי על היהודים ועסקיהם עברו 'אריזציה', כלומר רכושם הוחרם בהדרגה והם התרוששו מנכסיהם. במקביל הוקמו בהולנד מחנות עבודה ומחנות מעבר, בהם מחנה וסטרבורק (Westerbork) בצפון-מזרח הולנד ומחנה פיכט (Vught) בדרומה. בספטמבר 1941 התרחשה האקציה הראשונה בארנהם, ויהודים שניצודו בבתיהם גורשו למחנות.

חיי היהודים בארנהם המשיכו להתדרדר; היו שמצאו מסתור או הצליחו לברוח מהעיר. רובם נותרו בבתים בתקווה לחמוק מצווי ההתייצבות לעבודה, שחלו על כל יהודי מגיל 16 ומעלה. היהודים הבינו כי פירוש הצווים הוא גירוש למחנה וסטרבורק, ומשם למחנות עבודה בגרמניה. את הצווים ויתר הגזרות כפו הגרמנים בשיתוף פעולה של הממשל ההולנדי. לצדו, השתמשו הגרמנים באנשי המועצה היהודית, היודסה ראט (Joodse Raad), שבראשה עמדו יהודים שנבחרו בידי הגרמנים ושמשו חוליה מקשרת, האחראית באופן אישי להוצאה לפועל של המדיניות האנטי יהודית. החשש מגירוש לעבודה היה רב. בתמורה לכופר הצליח בנו לשכנע כי הוא חיוני כרופא לקהילה, ולכן אין לגרש אותו ואת בני משפחתו. הווייסברגים קיוו כי הם בטוחים מפני גירוש, אולם הם לא הצליחו להגן על הוריהם – הם גורשו לווסטרבורק ומשם לגרמניה, אל מחנה ברגן-בלזן שם נרצחו, מלבד יצחק ויינברג, אביה של אלס, שהצליח להינצל כנגד כל הסיכויים. 3

לנוכח ההתפתחויות הקשות חששו בנו ואלס לאחיינם, יהושע בן ה-6. הם הצליחו למצוא לו מחסה אצל חברי המחתרת סיטייה ורניר בומר (Sietje and Reiner Beumer), זוג הולנדים, הורים לתינוק. בעקבות הלשנה נאלצו להעביר את יהושע למשפחה אחרת, אך המשיכו לשמש כאנשי קשר ודאגו לשלומו. יתרה מזאת, הם התחברו עם הווייסברגים, ובדקו בשלומם יומיום. במהלך 1942 גילתה אלס שהיא בהריון וסיטייה ניסתה לשכנע ימסרו את התינוק לאחר לידתו מחשש לחייהם. אולם אלס ובנו, שכבר איבדו את בנם סמואל, סירבו לשמוע על כך.

וסטרבורק

באוקטובר 1942, בליל שמיני עצרת, נערך מצוד אחר יהודי ארנהם וכעבור חודש וחצי נערך מצוד נוסף. הנתפסים גורשו לווסטרבורק. בנו ואלס, שהיתה בהריון מתקדם, האמינו כי הם מוגנים, אבל בינואר 1943 הגיעו לביתם שני גרמנים וציוו עליהם לרדת לרחוב. יחד עם יהודים נוספים גורשו ברכבת לווסטרבורק, שם פגשו את אחותו של בנו ומשפחתה. החרדה במחנה היתה רבה; מדי יום שלישי יצאו רכבות עמוסות ביהודים מווסטרבורק מזרחה, ואסירי המחנה האמינו כי המגורשים נשלחים למחנות עבודה בגרמניה. אל המחנה כבר הגיעו שמועות על רצח יהודים בשטחי מזרח אירופה. בעקבות פנייתם של אנשי המועצה היהודית בארנהם, שוחררו בנו ואלס מווסטרבורק בתואנה כי יש צורך ברופא בארנהם.

אמסטרדם

בשל המצב עבר הזוג וייסברג להתגורר באמסטרדם, וסיטייה הקפידה לבקר אותם אחת לשבוע, לבדוק בשלומם, שכן הלידה התקרבה. באותם ימים סבלו יהודי הבירה מחטיפות, אלימות והשפלות. בשל החשש מגירושים, החליטה אלס ללדת בבית, ובעזרת רופא יהודי ילדה את רבקה ב-9 במרץ 1943. שלושה ימים לאחר מכן, פנו ההורים לעיריית אמסטרדם ורשמו את לידת התינוקת.

שאלות לדיון:

שימו לב לשמות ההורים בתעודת הלידה: בנו ישראל וייסברג ואלזה שרה ויינברג. מה ניתן ללמוד מהוספת השמות לשמות השניים ולמה נוספו להם?
מדוע לדעתכם, על אף הסכנה שבדבר, הלכו ההורים לרשום את ילדתם בעיריית אמסטרדם?

כאשר מלאו לרבקה ששה שבועות נעתרו בנו ואלס לשכנועיה של סיטייה, והיא יצרה קשר עם חברתה יט טררניט. בתוך זמן קצר קיבלו פתק ובו תאריך לפגישה וסימני זיהוי של יט. ב-25 באפריל 1943, חול המועד פסח, יצאו בנו ואלס עם רבקה התינוקת, ללא טלאי צהוב על בגדם. בעגלתה העמיסו צעצועים, בגדים ומעט חלב. הם הלכו לכתובת המוסכמת, מחפשים אישה עם מטפחת כחולה על צווארה. כאשר זיהו את יט היא הצטרפה וצעדה לצידם, כאשר הניחה את ידה על העגלה עזבה אלס ופנתה עם בנו לרחוב צדדי. יט המשיכה לצעוד ברחוב עם העגלה ובתוכה רבקה הקטנה. כך נפרדו ההורים מבתם. עתה רבקה היתה להנֶקֶה אמונד.

שאלה לדיון:

כיצד לדעתכם היו צריכים להתארגן יט, דויד ויאנקה על מנת לקלוט את התינוקת הרכה?

3. 3

רבקה-הנקה בזרועותיה של יט, אמסטרדם 1943

יט טררניט-הארטנק

יט התגוררה בדרום אמסטרדם. כמה שנים קודם לכן נישאה לארי טררניט, סטודנט באוניברסיטה ואקטיביסט. לאחר כיבוש הולנד המשיך בפעילותו כחבר ארגון אנטי פשיסטי. באחד הלילות הגיעו לביתם שוטרים הולנדים ועצרו אותו, כפי שעצרו מתנגדי שלטון רבים אחרים (בהם אחיה של יט). ארי גורש למחנה בוכנוואלד שבגרמניה ומאז נותר רק קשר מכתבים בינו לבין יט. בחורף 1941 עברו לגור עם יט זוג הולנדים, יאנקה ודויד דה-יוֹנג (de Jong), שהתפרסם כבר כסופר ומשורר4. באותם ימים המשיכה יט בפעילות המחתרתית, ובנסיבות אלו זומנה לארנהם, שם פגשה לראשונה את סיטייה. ככה התיידדו השתיים.

כאשר שבה יט לביתה עם התינוקת הבינה שאינה יודעת כיצד לטפל בה. ימים ספורים קודם לכן שיתפה את דויד ויאנקה בחדשות. ככל ששמחו הבינו כי הסתרת הפעוטה היהודייה מעמידה כל אחד מהם בסכנה; היתה זו עבירה על החוק שעלולה להסתיים בגירוש למחנות בגרמניה. החשש מפני הלשנה היה ממשי בייחוד מצד אחד השכנים בבניין, בהם קצין ס"ס ובני משפחתו; מה יקרה אם יבחינו בתינוקת שהתווספה לבית? כיצד יסבירו מי היא, והאם סיפור הכיסוי לפיו הגיעה לאמסטרדם כתינוקת הולנדית, פליטה מצפון הולנד, יישמע אמין דיו?

אלס חזרה הביתה חסרת מנוחה. היא לא יכלה לשאת את הכאב והחרדה, וביקשה לראות את רבקה ולו פעם אחרונה ולוודא שהתינוקת תטופל כראוי. בנו חשש שביקור ימית אסון על כולם. לאחר התייעצות עם רב הקהילה ועם סיטייה הגיעו לביתה של יט. בעודם שם הוזהרו כי אינם יכולים לשוב לביתם מאחר שמתרחשת אקציה. בלא מוצא, נותרו ההורים אצל יט למשך מספר שבועות, ורק לאחר שחשו בטוחים דיים וראו שבתם בידיים טובות נפרדו מהתינוקת ועזבו לדירת מחבוא באמסטרדם. במהלך השבועות של האירוח התקרבו יט ואלס ונקשרו זו לזו; יט גלתה את לבה וחשפה את סודותיה הכמוסים ביותר, את כמיהתה לילד, את הבדידות שחיה בה מאז שארי גורש, וגם את הסוד הקשה מכל – יט התאהבה בדויד.

4. 4

מנו ואליזבת קיפ, 1940

פרנץ ודייזי פרבום

בנו ואלס הסתתרו באמסטרדם, עברו מדירה לדירה, והיו עדים לאקציות ולחיפושים אחר יהודים. לאחר שרוקן הרובע היהודי מתושביו היהודים, עברו בנו ואלס להסתתר בתיאטרון היהודי השומם שברובע. לאחר שהושגו עבורם תעודות מזויפות יצא בנו לתחנת הרכבת ואלס עזבה אחריו, איש איש לדרכו, מבלי לדעת מתי ואיך ישובו להיפגש.

בנו נסע לאמרספורט (Amersfoort), אל חבר המחתרת יו אנגל, שמצא עבורו מחסה בבית האחיות אַפַּנטֶס. זהותו של בנו לא נחשפה בפניהן; סופר להן כי שמו פרנץ, ושהוא חבר מחתרת הזקוק לסיוע בתמורה לתשלום שיקבלו. אנגל נותר איש סודו של בנו עד שעלו הנאצים על עקבותיו, אז נאלץ להימלט ללונדון. אולם בנו לא הוסגר ונשאר במחבוא עד סוף המלחמה. עד יומו האחרון, נותר בנו אסיר תודה לאנגל.

מיד לאחר שנפרדו, אימצה אלס את זהותה הבדויה ומעתה נקראה דייזי פרבום. היא נסעה לכפר חמֶרֶן (Gameren), אל בית הרופא ד"ר מנו קיפ (Menno Kipp), אשתו אליזבת (בפ) ובתם. מאחר שהיו שתיהן חולות שחפת, שמשה דייזי כעוזרת רפואית וטיפלה בשתיהן ובצרכי הבית. קומת הקרקע של בית משפחת קיפ הוחרמה בידי גרמנים, וד"ר קיפ הבין את הסיכון הרב שנטל על עצמו. נוסף לדייזי גרה עמם משפחה הולנדית שנזקקה לעזרה, משפחת קָבּוֹס. כך, קיווה ד"ר קיפ, לא יחשדו שמסתתרת יהודייה בביתם. אלא שבאחד הלילות נערך חיפוש בביתם ופעם נעצר הרופא בידי הגסטאפו וכעבור שעות ארוכות חזר פצוע ומדמם. במהלך הזמן נרקמה ידידות עזה בין דייזי לאלס קבוס והיא התנדבה לנסוע מדי חודש לאמסטרדם, לבדוק בשלום הילדה ולהביא לה מזון טרי שחסר מאוד בעת המלחמה.

תלושי מזון של הנקה אמונד (שמה הבדוי של רבקה וייסברג), ילידת 8 במרס 1943, אמסטרדם

רבקה-הנֶקֶה, אמסטרדם, 1944

גלויה ששלחה יט לדייזי ובגבה צילום של ביקברגן, 15 ביוני 1944

הנֶקֶה אמונד

מחשש שמישהו מהשכנים או הסביבה יבחין בתינוקת, החליטה יט לבלות את חודשי הקיץ של 1943 בכפר ביקברגן (Beekbergen), שם נפשו סיטייה ומשפחתה. יט האמינה שהמרחק יטשטש ויקל על ההסברים אם וכאשר תצטרך להם. יט וסיטייה שמרו על קשר וסיטייה הגיעה מעת לעת לביקור באמסטרדם.

שאלה לדיון:
מה היו לדעתכם הקשיים הפיזיים והנפשיים של שתי המצילות, יט וסיטייה? כיצד סייעו זו לזו?

למורה: כדאי להדגיש בפני התלמידים כי הפעילות במחתרת והדילמות היומיומיות שבשגרת חייהן גבתה מחיר נפשי. הרי, בסופו של דבר, יט גידלה פעוטה שאינה שלה והקשר שנרקם והתפתח ביניהן היה של אם ובתה. זאת ועוד, יט התאהבה באחד מדייריה, שאיננו בעלה. לצד המעמסה הרגשית, חיו השתיים בסכנה תמידית שריחפה כל העת על חייהן ועל חיי קרוביהן, יום יום, שעה שעה.

באמסטרדם חל מחסור חמור בעצים להסקה וירקות ופירות נמצאו בדוחק. חלב, ביצים ולחם ניתן היה להשיג רק תמורת תלושי מזון. יט נדרשה להשיג מזון ככל תושבי אמסטרדם, אלא ששם משפחתה ושם משפחתה של הנֶקֶה (אמונד) לא היה זהה. למרות החשש היומיומי, הדבר לא עורר חשד במרכז לחלוקת מזון, ושכניה של יט ומכריה האמינו כולם כי הנֶקֶה היא בתה. כל טיול של השתיים ברחוב היווה סכנה עבורן. לעתים דויד הצטרף אליהן ויט הציגה אותו כאב הילדה. הנֶקֶה קראה להם 'אבא' ו'אמא'. היו פעמים שיט נסעה לאזורי הכפר להשיג מוצרי מזון, גם כאשר היתה הנסיעה נמשכה יום שלם ולעתים כרוכה בצעידה בשלג במשך שעות. בימים הללו דויד ואנקה טיפלו בהנֶקֶה. למעשה, שלושתם היו עסוקים בגידול הילדה, מאושרים מהשמחה שהכניסה לבית.

ב-29 בספטמבר 1943, ערב ראש השנה, נערכה באמסטרדם האקציה האחרונה. שוטרים הולנדים עברו מבית לבית ותפסו יהודים. שניים מהם הגיעו לביתה של יט בדיוק בשעה שחיתלה את הנֶקֶה. לשאלתם ענתה בפסקנות כי אין יהודים בדירה והם עזבו. באותם ימים גורשו אחרוני היהודים מהעיר, ומעתה כל יהודי שנתפס או כל מי שסייע לו, נעצר וגורש למחנות בגרמניה.

ביוני 1944 ערכו שני שוטרים הולנדים חיפוש בביתה, לאחר שהתקבל דיווח על הסתרת ילדה יהודייה, ויט עמדה חסרת אונים מולם. למזלה, הנֶקֶה יצאה עם דויד לטיול שעה קלה קודם לכן, והשוטרים עזבו כלעומת שבאו. יט מיהרה לארוז בגדים, חלב וחיתולים ומיד בשובה של הנֶקֶה, יצאו השתיים אל ביקברגן. באותו קיץ, עשתה יט מעשה נועז, ונסעה יחד עם הנֶקֶה לחמרן, לבקר את 'דודה דייזי'. ככל שהביקור היה מסוכן כך היה מרגש. אלס התקשתה מאוד להיפרד מבתה, ויט הבטיחה לה כי תמשיך לעדכן כיצד הנֶקֶה גדלה ומתפתחת. וכך היה. השתיים התכתבו ביודען שמכתביהן חשופים לצנזורה, והמשיכו לעודד זו את זו, עד לשחרור.

שאלה לדיון:
מה ניתן ללמוד מהגלויה ששלחה יט לדייזי, בגבה תצלום של ביקברגן, ועליה מצוינים שמותיהן של יט, הנקה, סיטייה וילדיה? מדוע נהגה כך יט?

רבקה עם הוריה אחרי המלחמה

בנו ואלס וייסברג, הולנד, 1947 (באדיבות רבקה כהנא)

תום המלחמה

בספטמבר 1944 נערכו קרבות בהולנד, אולם רק בשטחי הדרום הצליחו בעלות הברית להכניע את הגרמנים. באותם ימים הסתתרה אלס במקלט יחד עם בני משפחת קיפ, חוששת מאוד לגורלה. באותו חודש יצאה מווסטרבורק הרכבת האחרונה, עמוסה ביהודים שגורשו מזרחה. המחנה שוחרר ב-11 באפריל 1945 וב-5 במאי שיחררו בעלות הברית את יתר שטחי הולנד. שיעור ההשמדה של יהודי הולנד היה הגבוה ביותר במדינות מערב אירופה; כ-80% מיהודי הולנד נרצחו בשואה, ומתוך 107,000 יהודים שגורשו למחנות הריכוז וההשמדה שרדו כ-5200 בלבד.

באביב 1945, התאחדו אלס ובנו. חלפו שנתיים מאז שהתפצלו, איש איש לדרכו ועתה חזרו שניהם לארנהם, בלי שידעו מי מבני משפחתם שרד. הם נותרו בעיר מספר חודשים, ויש הביאה את רבקה הקטנה לביקור. באוגוסט נסעו ההורים לאמסטרדם לקחת את בתם. החששות ליוו את כולם – יט לא יכלה לשאת את מחשבות הפרידה וההורים חששו שרבקה תעדיף את יט על פניהם. בנו ואלס לא מצאו מילים להודות ליט, דויד ואנקה. כולם התקשו לדבר. הם לא ידעו כיצד להסביר לפעוטה בת השנתיים וחצי שחייה עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה. בצער הפרידה ובקושי לשאת את געגועיה, ביקשה יט מאלס ובנו לעבור להתגורר בארנהם לצידם. אולם הוייסברגים סירבו וביקשו לא לבלבל את בתם הקטנה, ולנסות לשוב למסלול חיים טבעי ותקין של משפחה אורתודוקסית יהודית. הם העדיפו כי מלבד מספר ביקורים, יט תימנע להיפגש עם רבקה על מנת שהילדה תסתגל לחייה החדשים. רק בשנת 1947, כאשר רבקה היתה בת 4, נפגשו בגן החיות באמסטרדם משפחת וייסברג עם יט ודויד. רבקה היתה מאושרת.

שאלה לדיון:
מדוע לדעתכם לא מיהרו ההורים לקחת את בתם רבקה מיד עם תום המלחמה?

לאחר חמש שנים בבוכנוואלד השתחרר ארי, בעלה של יט. הסבל שחווה במחנה ריכוז הגרמני ליווה אותו עוד שנים רבות. למחרת שובו עזבו דויד והאנקה את הבית של יט וארי. אולם חייהם של הארבעה לא שבו למסלולם. ארי ויט התגרשו, וכך דויד ויאנקה. באביב 1946, שנה מתום המלחמה, נישאו דויד ויט.

משפחת וייסברג עברה לגור באמרספורט (Amersfoort). גם יהושע גאבל, אחיינו של בנו בן ה-10, שניצל לאחר שהסתתר אצל שמונה משפחות, הצטרף אל המשפחה. בשנת 1946 נולדה לזוג בתם יהודית וכעבור שנתיים נולד יואל. בשנת 1949 עלתה המשפחה לישראל, לאחר שנפרדה מכל מציליה. בני משפחת וייסברג לדורותיהם נותרו אסירי תודה למי שהסכימו להקריב למענם את חייהם: ב-7 במרץ 1983, הכיר יד ושם ביט ודויד דה-יונג כחסידי אומות העולם. יש לציין כי בתקופת המלחמה הסתירו לתקופה קצרה ילד יהודי נוסף; ב- 25 בפברואר 2014, הכיר יד ושם במנו ובאליזבת קיפ כחסידי אומות העולם; וב-22 בנובמבר 2016, הכיר יד ושם בסיטייה ורניר בומר כחסידי אומות העולם. מעבר לסיוע בהצלתה של רבקה, הזוג הציל את חייהם של יהושע גאבל וילדה נוספת.

שאלות לדיון מסכם:

מה היה דרוש בשנות המלחמה בהולנד בכדי להציל ילדה אחת? משפחה אחת?
מה הסיכונים שלקחו עצמם המצילים ובמי נעזרו?
מה ניתן ללמוד על תפקידה של החברה האזרחית בהולנד במהלך המלחמה, הן בהצלה והן בשיתוף פעולה?
לאחרונה כתבה רבקה כהנא (וייסברג) ספר זיכרונות, "נגה באפלה". בספר היא מתארת את רגע המפגש בגן החיות, וכיצד "רצה הלוך ושוב, אוחזת ביד של יט ואחר כך בזו של אלס, מחבקת את דויד ורצה לבנו. ילדה מוקפת אהבה ובד בבד קרועה רגשית, שאינה מעזה להפגין ולהחצין את אהבתה ליט ולדויד בנוכחות הוריה. עוד עשרות שנים לאחר מכן תישאר רבקה נתונה במלכוד רגשי מודחק ולא פתור".5 מדוע לדעתכם נותרה רבקה חצויה ברגשותיה עד סוף ימיה וחששה להביע זאת?
האם לדעתכם רבקה-הנקה אכן היתה "הילדה שלנו", והאם נותרה כזו?
מדוע לדעתכם בחרה רבקה לתאר את עצמה, בספר הזיכרונות שלה, בגוף שלישי?

5. 5