מיועד לתלמידי תיכון
משך הפעילות: שעה וחצי
הכרזה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה נשלחה לכל בתי הספר התיכוניים בארץ, ליחידות צה"ל, לתנועות הנוער ולמרכזים יהודיים בארץ ובתפוצות.
מערך ההדרכה המצורף מיועד לאנשי החינוך המבקשים לקיים שיעור או מפגש סביב הכרזה הנבחרת, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה או בכל מועד אחר. בבסיס המערך עומד העיסוק שלנו, כיחידים וכחברה, באובדן העצום שיצרה השואה ובמחויבותנו לזיכרון. זאת מתוך הבנה כי כעם אנו חסרים כל זמן שאיננו מתמודדים עם זיכרון השואה ועם הפערים שיצרה.
אילן היוחסין ההפוך, הצומח אל פנים האדמה ולא ממנה החוצה, מביע את ההיפוך הנורא שיצר הרצח ההמוני בתקופת השואה. משפחות שלמות שנעלמו ועתידן נקטע מצויות מתחת לאדמה ולא מתפתחות, כדרך הטבע, כלפי מעלה, אל העתיד.
מטרת הפצת הכרזה והמערך היא התמודדות עם אותם "אילנות יוחסין הפוכים", במישור הלאומי, המשפחתי והאישי. הכרה באובדן ולמידה הנובעת מתוך אותה הכרה.
מהלך השיעור
פתיחה
מערך שיעור זה נסב על הכרזה שנבחרה במקום הראשון בתחרות לבחירת הכרזה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, "מעצבים זיכרון", מטעם יד ושם ומשרד ההסברה והתפוצות אשר התקיימה השנה (תשע"ג). כרזה זו נבחרה מתוך למעלה ממאה כרזות שהוגשו לתחרות. עיצבה אותה דעה גלעדי, בוגרת קורסי גרפיקה ועיצוב במכללת "לומדה". נימוקי השופטים מטעימים, כי הכרזה נבחרה בשל הרעיון המקורי המוצג בה, שעם ייחודיותו, אינו דורש הסברים. כמו כן, "אילן היוחסין ההפוך יוצר ריק קולקטיבי ואישי ומביע באופן זה את הקושי הגדול לדבר על ה-'אין'."
קרוב לשבעים שנה חלפו מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה והשואה ממשיכה לעמוד במרכזו של שיח יהודי ואוניברסלי בעל גוונים היסטוריים, אנושיים וערכיים. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא היום בו מתייחדת מדינת ישראל עם זכרם של ששת מיליוני היהודים שנרצחו על-ידי הגרמנים הנאצים ועוזריהם בתקופת השואה. זהו יום של זיכרון אישי וקולקטיבי, יום של הנצחת הקורבנות, הזדהות עם הניצולים ותמרור אזהרה לאנושות.
מדי שנה אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה באירועים ממלכתיים, במערכת החינוך, באמצעי התקשורת ובטקסים מקומיים וכלל-ארציים, בדרכים רבות ומגוונות.
אחת הדרכים החשובות והמפרות לעסוק בשואה הנה באמצעות האמנות. שכן, כוחה של יצירת אמנות נעוץ ביכולתה להציג את המציאות תוך הרחבת אופקי ההבנה שלנו. כמו כן, המפגש עם האמנות מאפשר לנו לעסוק בסוגיות אוניברסליות מבעד לחייו הפנימיים של האדם הפרטי.
מקום ראשון: דעה גלעדי
בתחילת הפעילות, בטרם מוצגת הכרזה הממלכתית בפני התלמידים, נבקש מכל חבר בקבוצה לצייר עץ. אך טבעי הוא שכל עץ שיצויר, יצמח, כדרך הטבע, כלפי מעלה, ושורשיו מתחת לאדמה.
שאלות לדיון:
- מה מסמל עץ? מדוע? יש להתייחס בדיון, בין היתר, להשוואתו של האדם לעץ (דברים כ, יט, "כי האדם עץ השדה").
- מהו מסלול ההתפתחות של האדם בעולם, במקביל לצמיחתו של עץ? של המשפחה? של העם? מה מסמלות הפריחה וההסתעפות כלפי מעלה?
- כדאי להדגיש את הפריחה והסדר: שורש, גזע, ענפים, עלים, שמיים (ברקע, מעל העץ).
העץ בכרזה – אילן היוחסין
נציג את הכרזה בפני התלמידים ונבקש את התרשמותם, בעקבות הדברים שנאמרו קודם בעניין העץ.
- איזה מן עץ אתם רואים פה? זהו אילן יוחסין המציג התפתחותה של משפחה. צורתו של העץ אינה ברורה לחלוטין. האם זהו עץ? האם אלה שורשים?
- מה משמעות ההיפוך של העץ כלפי מטה? העץ כולו קבור תחת האדמה. מציג הוויה מתה ולא חיה ומתפתחת.
- מה מסמלים הריבועים הריקים המופיעים על דמות העץ? שמות בני המשפחה המרכיבים את אילן היוחסין חסרים. יכולים להתאים לכל משפחה שנרצחה בתקופת השואה. העץ מספר סיפור של משפחה פרטית ואוניברסלית בו- זמנית.
הצעה לניתוח הכרזה
הכרזה מעוררת שאלות לא מעטות, הנוגעות לשינוי סדרי בראשית הידועים לנו.
לעץ שבכרזה יש גזע, ענפים, עלים – מבחינה זו – עץ רגיל, אלא שהוא לא בנוי על שורשים כלשהם. לא ניתן, משום כך, להשקותו והוא אינו יכול להמשיך ולהתפתח. צמיחתו בכיוון ההפוך, כלפי האדמה, מנוגדת כל-כך לסדר שבעולם, כאילו ישנה קריאת תגר על הסדר הטבעי השרוי בו. שבירת הסדר הזה באה לידי ביטוי בשואה, כשמשפחות שלמות, דורות שלמים, נגדעו והחלו מאז בכיוון צמיחה הפוך – מחיים על-פני הקרקע להוויה מתה מתחתיה.
מדוע משתמשים במושג "אילן יוחסין" בנוגע לתולדות המשפחה?
בתודעתנו, אנו מדמים את ההתפתחות של האדם וצאצאיו, לעץ. הצמיחה של העץ מסמלת את החיים והמשכיותם, שורשיו מסמלים את הבסיס ממנו צומח העץ- הסבים, אבות ואימהות, דורות ראשונים. הפרות והעלים מסמלים את הילדים, דורות ההמשך. השוואת האדם לעץ באה היטב לידי ביטוי בפסוק הידוע: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי-מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל..." (תהילים, פרק א').
ואכן, על-פי הרעיון שבכרזה, כשבתקופת השואה הושמדו משפחות רבות כל-כך, ולרובן לא נותר זכר שימשיך את אילן היוחסין שלהן, אין בתחושתנו אלא אילנות הפוכים. העתיד, המהווה את משמעותם המקורית של ענפי-העץ ועליו, ירד לטמיון.
בכרזה אין זכר לניצולים או לצאצאיהם. היא אינה עוסקת בחיים שאחרי השואה או בתקומה, אלא מתמקדת באובדן. יש בכך משום מסר מסוים על כך שלא ניתן להירפא מהר ולהגיע לתקומה מלאה. הסופר ניצול השואה, אהרון אפלפלד, הביע עניין זה כשדיבר על החתך שנגרם לעם היהודי לאחר השואה: "אחרי השואה שליש מהגוף החי ששמו העם היהודי לא חי. זהו פצע ביולוגי בתוך המשפחה..." – טבעו של פצע ביולוגי, שאינו נרפא, והוא מלווה את נושאו בכל מקום.
אילנות יוחסין הפוכים עדיין פוערים את האדמה בכל מקום שנפסע בה. הם אינם נראים עבור אלה שאינם מחפשים אותם מתחת לאדמה. הכרזה דורשת מאיתנו, המתבוננים בה, להתבונן גם בעולמנו ולראות את האילנות הקבורים סביבנו, לחקור אותם ואולי אף למלא את מקומות השמות הריקים המופיעים בה, איש איש על פי סביבתו. זהו תפקידו של הזיכרון, זהו תפקידנו. בשיתוף זה שבין הכרזה למתבונן בה הכרזה מושלמת.
