מערך שיעור על הכרזה הממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ה

מיועד לתלמידי תיכון
משך הפעילות: שעה

בשיעור זה נתמקד במשפחה היהודית לאחר השואה. עם תום המלחמה היו ניצולי השואה המעטים שהצליחו לשרוד, בודדים ותשושים. לאחר מאבק ארוך בניסיון לשרוד, לצד התמודדות קשה מנשוא עם פרידות גורליות מבני משפחה ואובדן בני משפחה, כלו כוחותיהם של רבים. השחרור החל בנקודת זמן מסוימת, והיה למעשה לתהליך ארוך של שנים, דרש כוחות מחודשים מאותם אנשים, כוחות של עשייה, יוזמה, החלטה ובחירה. מרבית הניצולים הצליחו לשקם את חייהם לאחר המלחמה, וחשוב מאד להדגיש עד כמה שיקום זה לא היה מובן מאליו. למעשה, הטראומה של השואה נכחה במקביל ליכולת ליצור חיים חדשים. תחושות האבדן, הייאוש והריקנות נותרו בעינם כאשר אותם יחידים התקרבו מחדש אחד לשני, יצרו קבוצות והקימו משפחות. בחינת ההיבטים השונים של השחרור מלמדת עד כמה עמוקה הייתה התהום שהפרידה בין השואה לבין התקומה, בין כאב השחרור לבין החזרה לחיים. מרבית הניצולים היו היחידים ששרדו ממשפחותיהם, ולעתים אף מקהילותיהם. עם השחרור עמדו הניצולים על הגודל ועל העצמה של האסון שפקד אותם. הם היו בודדים בעולם ונאלצו לבנות מחדש את חייהם.

מערך השיעור ידון במצבם של הניצולים לאחר השואה מהמקום בו היו נתונים, בין לבין. בין העולם החדש לבין זה הישן, בין התקווה לחיים חדשים לבין האבל על אלו שאבדו, בין ההרס הנורא לבין התיקון. המסע שנערוך בשיעור זה משקף את המסע של המשפחה היהודית. הכרזה הזוכה בפרס תחרות "מעצבים זיכרון" של שנת תשע"ה עשויה מתצלום שחלקיו קרועים וחלקיו שלמים. במערך נבקש מהתלמידים לבחון אילו חלקים שייכים לפן הקרוע ואילו לאיחוי.

כרזה זו עוצבה במסגרת התחרות לעיצוב כרזה ממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה עליה הכריז יד ושם. המשתתפים בתחרות הגישו הצעתם לכרזה לוועדת השיפוט, בסיומו של תהליך יצירה ארוך ומורכב מבין הכרזות שהוגשו לוועדת השיפוט, נבחרה הכרזה שעיצבה הגב' ענת סנדרו-סביליה ענת סנדרו סביליה, מתגוררת בירושלים עם משפחתה, לאחר כשנתיים שבהם עבדה ויצרה בארה״ב, בוגרת בצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, 2010. מאז סיום לימודיה ענת עובדת כמעצבת עצמאית המתמחה בעיצוב גרפי ומיתוג ומשלבת את אהבתה לעיצוב בהדרכות הקשורות לאומנות וחשיבה יצירתית.

מערך השיעור

70 שנה חלפו מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה והשואה ממשיכה לעמוד במרכזו של שיח יהודי ואוניברסאלי בעל גוונים היסטוריים, אנושיים וערכיים. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא היום בו מתייחדת מדינת ישראל עם זכרם של ששת מיליוני היהודים שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם בתקופת השואה. זהו יום של זיכרון אישי וקולקטיבי, יום של הנצחת הקורבנות, הזדהות עם הניצולים ותמרור אזהרה לאנושות.

מדי שנה אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה באירועים ממלכתיים במרחב הציבורי הישראלי, במערכות החינוך, במערכות הביטחון, באמצעי התקשורת ובטקסים מקומיים וכלל- ארציים, בדרכים רבות ומגוונות.

שאלת פתיחה:

• התבוננו בכרזה שלפניכם, מה מושך את עיניכם?

כתבו את תשובותיהם של התלמידים על הלוח. תשובות אלו יהוו בסיס לדיון פתיחה. בקשו מהתלמידים לתאר את הדברים שהם רואים בכרזה, כגון: תצלום של משפחה, תצלום קרוע, צבעוניות של בגד התינוק, אי היכולת לראות את פניהם של ההורים. אין אדם אחד שלם בתצלום.

ניתוח הכרזה:

שני דברים בולטים במבט ראשון בתצלום זה. ראשית, התצלום הוא תצלום משפחתי פרטי, ושנית, התצלום קרוע. מוטיב הקריעה לקוח משני עולמות. האחד במובן הפיסי, התצלום נקרע, כמו חייהם של היהודים בזמן השואה, החיים "נקרעו" ואין עוד אדם שלם. אין אדם שלבו נותר שלם, ואין אדם שגופו נשאר שלם. האדם היחיד והמשפחה האחת הם מטאפורה למצב הכללי של היהודים לאחר השואה. העם היהודי, חלקיו שנותרו מהשלם, פזורים, והמשימה הייתה לאחות אותם ביחד, ליחיד, למשפחה ולעם. אנו, שצופים בכרזה, כמעט משלימים בדמיוננו את מבטה של האם ואת מבטו של האב, כמבקשים להתחקות אחר העולם שאבד, שכן אין דרך לאחות את הקרעים כולם. חשוב להדגיש זאת בפני התלמידים, גם כאשר יש אב, אם וילד, עדיין אין מדובר בשלם אחד, שכן כל מה שקם לאחר השואה עמד בצל זה שנקרע ואבד.

קריעת הבגד היא סימן לאבלות. כמו יעקב שקרע שמלותיו כאשר שמע כי יוסף מת, כך נאלצו להתמודד יהודים רבים עם אובדן הוריהם, אחיהם ואחיותיהם, וחלקם על אובדן בני זוגם וילדיהם. זוהי קריעה שאינה מאחה לעולם ועליה קמו חיים חדשים. כמו ענף ירוק חדש שמבקש לצמוח ולעלות מעלה מעלה.

הבחירה של המעצבת בתצלום נעים למראה ולא מאיים. הוא מבקש מאתנו להביט באמפתיה לעבר המשפחה החדשה. לכאורה, אותו התצלום ללא הקרעים היה רגיל למראה, כמו שהיו המשפחות שנוצרו לאחר השואה, משפחות רגילות. אך הקרעים שנעשו בתמונה מבקשים מאתנו ללמוד להתבונן על העולם הזה - באמת. הקרעים יוצרים עמדה של התבוננות, ודורשים מהמתבוננים להתייחס לדואליות. מצד אחד משפחה נחמדה עם תינוק חמוד, הגורמים לתחושת אמפתיה, ומצד שני התביעה שנוצרת בעקבות הקריעה האלימה, מבלי לשכוח שהם מביטים אלינו מבעד למה שנהרס ונחרב.

שלמה ברזניץ נולד בברטיסלבה שבסלובקיה בשנת 1936. בשנת 1944, עם חיסול המרד הסלובקי וכיבוש סלובקיה על ידי הגרמנים, הוכנס שלמה על ידי הוריו למנזר, על מנת להציל את חייו. בזכות זכרונו המופלא, שסייע לו לצטט בעל פה תפילות נוצריות, זכה להגנת הנזירות. שלמה, אמו ואחותו שרדו. האב נספה בשואה. בשנת 1949 עלה שלמה לישראל

צפו בעדותו של שלמה ברזניץ על המפגש שלו כנער צעיר יחד עם אמו שחזרה ממחנה אושוייץ:

שלמה ברזניץ מעלה נקודות היסטוריות מרכזיות שאפיינו את התקופה הראשונה של השחרור, התנועה הגדולה של פליטים שנעו ברחבי אירופה וביקשו לחזור לביתם. כאשר הוא מנסה לתאר את מצבם של הניצולים לאחר המלחמה, הוא משתמש בביטויים: 'שברי אדם' ו'צל של אנשים', כראי למצבם הפיסי והנפשי בו היו מצויים הניצולים. קשה לדמיין, שחודשים לאחר מכן, אותם שברי אדם יצליחו להקים משפחה ולאחר מכן ללדת ילדים לעולם. התינוקות שנולדו, סמל לעולם לאחר המלחמה, היוו סמן של תקווה לעתיד ולזיכרון העבר.

• איך מתואר המפגש של שלמה ואחותו יהודית עם אימם?

הכרזה

בכרזה בא לידי ביטוי אפיונו של האדם לפי המבט שבעיניו. לדמות ההורים שבכרזה אין מבט שלם. עיניה של האם קרועות לגמרי וניתן להשלים אותן רק באמצעות הדמיון. מבטו של האב חצוי בין זה שרואים לבין זה שקרוע ואיננו, בין ההרס ובין התיקון. מבטו של התינוק שלם. מבטו באופן טבעי הוא ההווה והעתיד. המבט בעיני האדם נותר כתוו היכר, כמו טביעת האצבע. מבט ייחודי זה שיש לכל אחד ואחת, ולכאורה זה שניתן היה לזהות דרכו אנשים. ניצולי השואה עברו זעזוע בקנה מידה כזה, שקשה היה לזהותם בכלל. המבט של רבים מהם הפך לפעור ואיבד מהגוון המייחד שלו. במקרה של עדותו של שלמה ברזניץ, העיניים נותרו "העיניים של אימא".

קראו את העדות שלפניכם: אילו תחושות מרכזיות עולות מן המפגש של אשת העדות מרים שטיינר עם הבודדים שנותרו ממשפחתה?

מרים שטיינר, ילידת 1929, הונגריה. גורשה למחנות אושויץ ורוונסבריק. שוחררה בידי הצבא האדום במהלך צעדת המוות בגרמניה. עלתה ארצה ב-1946.

"למעשה היינו צריכים להתחיל בנורמליזציה, עדיין לא פקד אותנו המשבר הגדול. זה התחיל כאשר כעבור כמה ימים הגיע הביתה בן-דוד שלי, ולמעשה לא הכרתי אותו, משום שהבחור, הז'לוב הגדול הזה, היו לו שתי אוזניים גדולות, אף אחד גדול ושני חורים בתור עיניים. הוא התחיל להתאושש מהמוזלמניות שלו. בפעם הראשונה בכיתי, נפלתי על צווארו והתחלתי לבכות למראהו, כי הרי אז פתאום התעוררתי - הוא היה התחלת המשבר שלי, שלנו בכלל... הוא חיבק אותי ואמר דבר אחד: "שתדעי לך דבר אחד, שלא תחכו לאבא ולאחיך". על האימרה הזאת חזר הרבה פעמים... אמי ואני קיבלנו דירה קטנה, דירת חדר בבית של סבתא, ומבחינה נפשית המצב התחיל להיות יותר ויותר גרוע, משום שהתחילו לחזור אנשים ובפיהם כל מיני סיפורים, ואנחנו רק ידענו שאנחנו נשארנו שתינו לבד. (...) אז התחלנו לקלוט את האובדן הגדול. התחלנו להבין שאמנם סבא וסבתא וכמעט אף אחד מן הקרובים לא חזר, רק בן-הדוד הזה, וגם אבא שלו חזר אחר-כך. אמרו שאנחנו לא יכולים לחכות להם, אבל למעשה האמת היא, שאנחנו חיכינו כל הזמן לאבא. ואני רוצה רק לספר, שלא פעם אני מסתכלת וכאילו מחפשת... לא את אבא – את אחי אני עד עכשיו כל הזמן מחפשת, ואני יודעת שזה לא ריאלי בכלל ואני לא בדיוק מחפשת, אני תרה בעיניים..."

הכרזה קרועה, עשויה חתיכות חתיכות, כמו המשפחה שחלקים ממנה אבדו. ואין אנו יודעים מי הם הדמויות שברקע הזוג הצעיר וילדם. תיאורה של מרים שטיינר שנע בין הציווי "אין אנו יכולים לחכות להם" לבין "אנחנו חיכינו לאבא כל הזמן" הוא תיאור שנע בין התקווה לבין האבל. כך גם בבניית המשפחה החדשה. מצד אחד תקווה של חיים חדשים ומצד שני הידיעה, שהם המשך של דבר שנגדע באופן אכזרי כל כך. רבים מהתינוקות שנולדו לאחר המלחמה קיבלו את שמותיהם של הסבים והסבתות שנרצחו. עצם קריאת השם נתנה לרבים תחושה של סיפוק ותקווה, המשכיות החיים במובן הרחב והפרטי של המשפחה.

קראו את העדות שלפניכם, וצפו בעדותם של בני הזוג רושקובסקי.

זוג ניצולי שואה – שושנה ואברהם רושקובסקי, אשר נישאו ב-1945, במחנה העקורים ברגן בלזן שבגרמניה. שם גם נולד בנם משה:

מרים עקביא, ילידת 1927 קרקוב. ב1941 נכלאה בגטו קרקוב יחד עם הוריה ואחיה ואחותה. כשהגרמנים חיסלו את הגטו נלקחה לעבודות כפייה במחנה פלאשוב עד 1944. באוקטובר 44' נלקחה עם אמה ואחות המלחמה אושוויץ. אביה נרצח במאוטהאוזן ואמה נרצחה ב'צעדת המוות' מאושוויץ לברגן בלזן. מרים עקביא שוחררה באפריל 1945 בברגן בלזן.

"רונית שלנו נולדה שבע שנים אחרי שהתחתנו. רונית שלנו הביאה לנו הרבה שמחה, הייתה תינוקת נהדרת. וגם שהיא נולדה אז גם התגובה הראשונה, אני ראיתי שהיא דומה לאימא, פתאום ראיתי עיניים של אמא. למחרת ראיתי דומה לאבא. אז חשבתי זה בכל זאת, יש המשך. הייתי מודעת לזה שזאת נכדה של הוריי. אני כנראה, אני לא יודעת, היתמות. בשבילי הקשה ביותר הייתה היתמות"

אנשים המשיכו לחיות לאחר השואה. העולם שנוצר לאחר ההרס וההיעלמות של העולם הישן, הצליח ליצור נורמליזציה, שביטויה האישי היה הקמת משפחות. ראשית חתונות, ולאחר מכן הקמת משפחות. בניית המשפחות הייתה, ככל הנראה, צורך טבעי, אך צורך זה לווה בצל כבד. צל של עולם שנחרב וכאב גדול ופחד נורא. איך ניתן לבנות עולם חדש על יסודות צל של עולם שהיה? איחוי הקרעים מתבטא באמצעות העולם החדש הקם על זה הישן. אין שלמות בעולם החדש אך הוא עדיין פורץ החוצה. אין מבט ברור אחד אלא עין אחת של האב שמביטה, ועינו השנייה נמצאת בתוך הקרע, אך עדיין העולם החדש מתבונן קדימה לעתיד. ואפילו התינוק החדש שנולד כקול מבשר לזמן של תיקון ותקווה, גם הוא למעשה לא נראה במלואו. בגדו קרוע ומבטא את הדורות הבאים, דורות ההמשך שקמו לאחר השואה, נושאי הזיכרון. הם בנו מחדש את חייהם, וזהו דבר עצום. כשניצולי השואה מתארים את בניהם ובני בניהם בסיפוק גדול, יש לזכור כי הקמת משפחה, וחזרה לחיים, לא הייתה דבר מובן מאליו.

ניתן להרחיב את הדיון על דרכים שונות לשימור זיכרון המשפחה באמצעות חפצים בעזרת מהערך השיעור 'מדור לדור – חפצים במעגל הזיכרון', כמו כן במערך שיעור שנכתב לכרזה הזוכה בשנת תשע"ב.

דיון מסכם

הביטו בכרזה כעת וקימו דיון על התחושות שעלו במהלך השיעור, הן מהפן של הקריעה והן מהפן של האיחוי.

• מה לדעתכם בעל משקל רב יותר, הקרע או האיחוי?