מערך שיעור על הכרזה הממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו

מיועד לתלמידי על-יסודי
משך הפעילות: שעה

זיכרון השואה תופס מקום חשוב למדי בחברה הישראלית היום. יש מודעות גדולה בחברה הישראלית לשואה, אם כי חסר בה ידע היסטורי מתאים. השואה עולה בפוליטיקה, בחדשות, במדיות השונות (רשתות חברתיות, וכן קולנוע ותכניות טלוויזיה) וכמובן בעצם ציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה מדי שנה. שיעור זה על הכרזה הממלכתית של שנת תשע"ו עוסק במקומו של זיכרון השואה בתודעה שלנו כיום ויעלה שאלות על מקומה של השואה בתודעה ובחיי היום-יום שלנו בעתיד. לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו הכריז יד ושם על תחרות לעיצוב הכרזה הממלכתית. המשתתפים בתחרות הגישו את הצעתם לכרזה לוועדת השיפוט, ובסיומו של תהליך יצירה ארוך ומורכב, נבחרה הכרזה של ג'וליטה דה בנדטי, סטודנטית איטלקייה הלומדת בהיט חולון.

מטרות השיעור: לדון במשמעות הזיכרון 71 שנים לאחר השואה; לעורר למחשבה כיצד יש לעצב את זיכרון השואה כיום ומה יהיה עליו בעתיד; לעסוק במקומה של השואה בזהותנו – יהודים, ישראלים ובני אדם – במאה ה-21 כיום.

מערך השיעור

שבעה עשורים חלפו מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה, והשואה ממשיכה לעמוד במרכזו של שיח יהודי ואוניברסלי בעל גוונים היסטוריים, אנושיים וערכיים. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא היום שבו מדינת ישראל מתייחדת עם זכרם של ששת מיליוני היהודים שרצחו הנאצים ועוזריהם בשואה. זהו יום של זיכרון אישי וקולקטיבי, של הנצחת הקרבנות ושל הזדהות עם הניצולים המציב תמרור אזהרה לאנושות.

מדי שנה אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה באירועים ממלכתיים במרחב הציבורי הישראלי, במערכות החינוך, במערכות הביטחון, באמצעי התקשורת ובטקסים מקומיים וכלל ארציים, בדרכים רבות ומגוונות. השואה נוכחת בחיינו באופנים שונים, אם באמצעות המדיות אם על ידי יום הזיכרון עצמו בכל שנה. מהם לדעתכם האתגרים שאנו מתמודדים עמם בבואנו לעסוק בזיכרון השואה? הניצולים ההולכים ומתמעטים בחיינו, הכחשת השואה, השואה ורציחות עם וכדומה כיצד לדעתכם ניתן להתמודד עם אתגרים אלו?

• הכרזה שלפניכם נבחרה לייצג את יום הזיכרון השנה, תשע"ו-2016. מה אנו רואים בה? טביעת אצבע, שהיא ייחודית לכל אדם ואדם, העשויה מגדרות תיל, על רקע צהוב מדוע לדעתכם בחרה האמנית לייצג כך את יום הזיכרון?

• באיזו מידה אתם רואים בייצוג זה את זהותכם? עד כמה ייצוג זה מאפיין דווקא יהודים, ישראלים או בני אדם בכלל?

נושאים להתייחסות בדיון עם התלמידים:

1. המשורר רוני סומק:

"השואה מקועקעת על הזרוע הקולקטיבית שלנו. לקעקוע הזה יש יותר מאלף פנים, והשנים המתרחקות מגדר המחנות לא מחלידות לרגע את המחט המקעקעת".1

על פי דבריו של רוני סומק:

• של מי זיכרון השואה כיום? לאילו פנים הוא מתכוון?
• עד כמה אתם מסכימים שהשואה הייתה לחלק מהחותם הפנימי המגדיר כל אחד מאתנו?
• עד כמה נכון שהזמן אינו משנה ומחליד את "המחט המקעקעת"? אם אתם מסכימים אם אמירה זו, כיצד מתקיימת בנו "המחט המקעקעת"? מה משמעות הדבר להגדרת הזהות שלנו?

 

2. כך הגדירה פרופ' דנה אריאלי-הורביץ את השאלות שאנו מתמודדים אתן כיום:

"אילו לקחים אתיים מפיקים בחיי היום יום מהנצחת השואה? שנית: איך אנו יוצרים חלופה לתרבות הזיכרון הקיימת, שהייתה מבוססת על התחככות בלתי אמצעית עם עדים? מה עושים כשהעדים הולכים ונעלמים? שלישית: תרבות זיכרון לא יכולה לעולם, ובוודאי לא בעידן הפוסט מודרני שבו יש נרטיבים רבים ותחרות בין נרטיבים, לעמוד במקום ולהישאר אדישה לשינויי התקופה. אז השאלה היא: איך משתנים?2

ליאת שטייר-לבני טוענת בספרה הר הזיכרון יזכור במקומי שבמקום שבו תודעת השואה היא כל כך אינטנסיבית, ניתן להרחיב את גבולות הזיכרון:

"בישראל, הזיכרון החדש של השואה הוא רק נדבך נוסף על הזיכרון הקנוני הממסדי, וכך לטעמי צריך להיות. הזיכרון הממסדי העוסק במחנות, בגטאות ובזוועות לא צריך להימחק ולא יכול להימחק. אבל לצדו יכול להתקיים גם זיכרון אחר, שעוסק בהווה, שמשלב זיכרון עם הומור, פוליטיקה ועדתיות. רוב רובו של הזיכרון הזה הוא לא ביזוי ולא זילות, הוא פשוט "אחר". אינני בטוחה שזה נכון לגבי מקומות אחרים בעולם. במקומות שבהם תודעת השואה איננה כה חזקה, יש חשש שהאירוע ההיסטורי עצמו יימחק. לכן למשל, אני חושבת שבישראל יצירות הומוריסטיות על השואה הן מנגנון הגנה, חשוב והכרחי. יש לי קושי בנוגע לשילוב של הומור ושואה במקומות מחוץ לישראל".3

• כיצד זיכרון השואה השתנה עם השנים? מה לדעת הכותבת צריך להיות ההבדל בין הזיכרון בישראל לבין הזיכרון בחו"ל? מדוע? באיזו מידה אתם מסכימים עם קביעתה?

• 1. 1
• 2. 2
• 3. 3

3. עבודתו של יוזף שיינה משנת 1945 – הביוגרפיות שלנו

יוזף שיינה, יליד 1922 בז'שוב שבפולין וניצול המחנות אושוויץ ובוכנוולד, היה מעצב, במאי, אמן, תסריטאי ותאורטיקן של תאטרון. הוא נפטר ב-2008 בוורשה, ואת הביוגרפיות שלנו צייר עם תום המלחמה.

מצד אחד עבודתו ממחישה את הדה-הומניזציה של האסיר באושוויץ, כולם זהים במדי האסיר, ומצד אחר ראשיהם של האסירים עשויים מטביעת האצבע הייחודית לכל אדם, וכך היא משיבה לכל אסיר ואסיר את זהותו האינדיווידואלית. החלק החסר בעבודה מייצג את מי שנותרו אנונימיים.

• באיזה אופן שני הייצוגים של שיינה ושל הכרזה הממלכתית דומים? ובמה הם שונים?

עשרות שנים לאחר השואה, כשמספר הניצולים הולך ומתמעט, יותר ויותר אחריות לזיכרון נופלת על הדור הבא. ביהדות יש ציווי החוזר על עצמו – "זכור" ("זכור את יום השבת לקדשו", "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", "זכור את אשר עשה לך עמלק"). העם היהודי נשען על הזיכרון, והזיכרון מגדיר את העם היהודי ואת זהותו.

סיכום השיעור – שיר של יהודה עמיחי על אתגר הזיכרון

 

• מה אפוא עלינו לעשות בזיכרון השואה? מה אחריותנו לזיכרון? מה יהיה מקומה של השואה בזהות הקולקטיבית והאישית שלנו – יהודים, ישראלים ובני אדם?

• 4. 4