הכרזה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תש"ף - הצעה לשיח

מרכיבים רבים בכרזה קשורים למחנות הריכוז בתקופת השואה.

פרופ' ישראל גוטמן כותב במאמרו:
[...] המטאמורפוזה התחוללה בקרבו של האסיר כבר מיד נוכח המפגש הראשון עם המחנה. במחי-יד נגזל מן האדם הכל – זהותו, שמו, מעמדו החברתי, מקצועו, הרגליו, משפחתו, ביתו ורכושו. אפילו גופו לא נשאר תמים כי שערות ראשו וגופו נגזזו, עובדה שעוררה תחושה שאין הוא עוד בעלים על הגוף שלו וכי גופו המעורטל נמסר כקניין לאחרים. נוצר אדם חדש, ואולי יותר נכון לומר – יצור אחר. מאדם מן הישוב, הפך האסיר לדמות שנעדר ממנה רצון עצמי, כוח ההחלטה וכושר המעשה. לא עוד אדם, אלא מספר הנזרק ככדור-משחק בשרירות-לב זדונית כיד המקרה. מיומו הראשון במחנה היה האסיר דרוך בכל שעות היממה לפקודה, לרמז, למהלומה, והגיב באופן רפלקסיבי כמו בעלי-החיים בניסוייו של פאבלוב. היזמה וכוחות הנפש היו מרותקים אך ורק למאבק על הישות הפיזיולוגית, לשמירה על פתיל החיים. עקרונות של כבוד, כללי מוסר וסולידאריות של בני-אדם אין להם מקום בממלכת המחנות. אלה נחשבים לאותות חולשה, זיכרונות מביכים ורחוקים מגלגול אחר הרצון והיכולת להיאבק [...].
ישראל גוטמן, "הקבוצות הלאומיות השונות במחנות ומעמד האסירים בעלי התפקידים", בתוך רחל מנבר וישראל גוטמן (עורכים), מחנות הריכוז הנאציים, יד ושם, ירושלים 1980.  

ניצולת השואה חיה קרוין מספרת כיצד נהפכה לאסירה:
מרגע שדרכנו במחנה, איבדנו את "אניותנו". ה"אני" הפך לאין. נעשינו ליישות קולקטיבית, במובן המדכא והמעליב של המילה. כאשר נגזזו שערותינו, עברנו עוד שלב באובדן עצמיותנו. ה"אני" הפרטי שלנו נגזז, נגוז כמעט כולו. כולנו היינו לאחת. עברנו חוויות זהות, נדרשנו לתפקד כגוף אחד, ותודעתנו האישית הלכה והתערפלה. רק יצר ההישרדות המשיך לפעם בנו, בכל אחת על פי כוחה [...] בקושי יכולתי לקרוא את המספר שלי – 27342, אך הוא הוטבע בדמי. מרגע זה נמחקו שמותינו.
חיה קרוין, קח אותי איתך, משרד הביטחון, תל אביב תשנ"ו, עמ' 4 

 

באולם שני, ענק כקודמו, היו ערימות נעליים. כאן נאלצנו להיפרד מנעלינו. ניפרדנו ברגשות מעורבים מהנעליים אתן באנו מהבית ואתן היינו מקושרות לביתנו באלפי נימים של זכרונות: מי קנה אותן [...] לכבוד איזה חג [...] השמחה שהייתה בקבלתן [...] הימים הטובים ההם [...] המשפחה הגדולה יחד [...] היכן הם היום? מי חי? מי לא חי? השאלות האלו עינו אותנו שוב בכאב לב, ברגע ששללו מאתנו את אוצרנו האחרון הקשר הממשי היחיד שקישר אותנו עדיין לבית הורינו.
רבקה בלייער, בת 15 הייתי בגיהנום הנאצי, הוצאה עצמית, בני ברק, עמ' 194  

הקבקבים גם הם הציקו מאד. הם ספגו מים רבים, התנפחו ונעשו כבדי משקל. גושי העץ הנוקשים, בהם היו נתונות הרגליים, פגעו קשות בקרסוליים, שפשפו אותם והעלו עליהם פצעים מוגלתיים מציקים. אך ללא "נעליים", מי יכול בכלל לצעוד בשלג ובקור?
שרה ביינהורן, עלים שעלו מן האפר, חזון, בני ברק,  עמ' 274

הבנות, שחיפשו פתרונות לבעיית ההליכה המציקה – בנו להן נעל מתוצרת עצמית: לוח קרש עטוף בבד וקשור לכף הרגל. 
באחד הימים חולקו להן אמנם זוגות נעליים אזרחיות, אולם עקביהן היו חתוכים במקומות בהם חיפשו הגרמנים מטמונים יהודיים, וההליכה בנעליים אלו הייתה כמעט בלתי אפשרית. 
ביינהורן, עלים שעלו מן האפר, עמ' 256

[...] אחר כך, באיזה מקום פתוח, כבר נתנו לי לבחור בעצמי בערמה של נעליים מוזרות: בין נעליים עם סוליות עץ ובטנה מבד לנעליים שסוגרים אותן לא בשרוכים אלא בשלושה כפתורים בצד, נעליים שככה, בכל החיפזון הזה, התאימו בערך לרגליים שלי.
אימרה קרטס, ללא גורל, מהונגרית: מרים אלגזי, עם עובד, תל אביב 1994, עמ' 73

כמו כל שאר אסירי המחנה סבלתי גם אני מבצקת. רגלי היו נפוחות ועורן מתוח עד כדי כך שכמעט לא היה בכוחי לכפוף את ברכי. לא קשרתי את שרוכי נעליי, כי רק כך יכולתי להעלות את נעלי על רגלי הנפוחות. לא היה מקום לגרביים, גם אילו היו לי. רגלי היחפות בחלקן היו משום כך כמעט תמיד רטובות ונעלי מלאות שלג. זה גרם כמובן לחבורות כפור ואבעבועות קור. כל פסיעה ופסיעה הייתה עינוי ממש. גושי קרח עלו בנעלינו בעת צעדותינו על פני שדות מושלגים. אנשים מעדו פעם בפעם וההולכים אחריהם נתקלו בהם ונפלו עליהם [...].
ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, תרגום: חיים איזק, דביר, תל אביב 1970, עמ' 41

הלבוש שקיבלנו כלל זוג מכנסים, חולצה וז'אקט. לנו היה מזל שלא היו במחסן נעליים, כך שהירשו לנו להשאיר את הנעליים שהבאנו מהבית. הסתבר שזה היה יתרון עצום, כי נעליים שחילקו שם היו נעלי עץ, שבקושי אפשר היה לנעול וללכת בהן. לאבא ולי היו נעליים טובות וזה היה חשוב, כי גרביים או משהו דומה לא קיבלנו ואת הנעליים נעלנו על רגל יחפה.
יהושע ביכלר, ילדות בצל האימה, אוחזר מתוך עדות יהושע ביכלר, מתוך הספר "ילדות בצל האימה"

 

בכרזה שלפניכם נעדרים פניהם של הדמויות. אין אנו יודעים אם הרגליים המצוירות בה הן רגלי גברים או נשים, ואין אנו יודעים בני כמה הדמויות וכיצד הן נראות. עם זאת הכרזה מבקשת למסור מסר אופטימי – מסר של סולידריות. מסר זה מובא לנו באמצעות שימוש באחד מסמלי השואה המובהקים– הנעליים. אך הנעליים בכרזה הן רעיון ולאו דווקא סמל. הרעיון שאוב מחשיבותו של הסמל כפי שראינו בעדויות. הנעליים היו חפץ חשוב מאוד במחנה, אך הסמל הפך לרעיון. באמצעות הנעליים נחשף לפנינו רעיון הסולידריות, העזרה והערבות ההדדית בין האסירים היהודים במחנה. בחלק זה ננסה להתחקות על משמעות המילה סולידריות. 

4.    קראו את שני הקטעים שלפניכם. כיצד דבריו של ויקטור פראנקל על החירות האנושית מסבירים את דבריה של פרל בניש?
5.    אילו משפטים מתוך המקורות המובאים מתאימים לתיאור הכרזה?

אנחנו שחיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם כדי להוכיח, כי אפשר ליטול מבן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו. 
פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 85–86

[...] הגיע תורי. רבקה שצעדה לפני, נצטוותה לפסוע ימינה. לעומתה, לא נשאתי חן בעיני הקצין מבצע הסלקציה. ככל הנראה הצטיירה דמותי כקטנה ואומללה, בהיותי לבושה במעיל הגברי הגדול. הס פקד עלי לנוע שמאלה. ובכן, תם המאבק לחיים, חשבתי בלבי. השלמתי עם גורלי, והמתח נמוג בקרבי. לא איאלץ להמשיך ולהיאבק. אך רבקה, בראותה את שהתרחש, התגנבה מתוך קבוצת "הזוכות המאושרות" שנוצרה בחלקו הקדמי של הצריף, חמקה מאחורי הקצינים והצטרפה אלי בצד שמאל.
"רבקה, שובי למקומך!" לחשתי בבהילות, "אני אשאר במקום אליו שלחני ה'."
"אינני עוזבת אותך," התעקשה רבקה, "אינני מתייאשת. עלינו להמשיך ולהיאבק."
אחרינו הגיע תורה של רוחקה שנאצר ימינה. אחריה, שרה בלאוגרונד שמאלה. רוחקה רצה שמאלה בעקבותיה של שרה. יתר "העשירייה" עברו את הסלקציה בשלום, אך ארבעתנו נותרנו בצד שמאל. הצעדה סביב לתנור המשיכה, בעוד הקבוצה בצד שמאל הולכת וגדלה. רבקה לא התייאשה. "בנות," פקדה עלינו, "הבה נתייצב שוב בטור. אולי ישפר עלינו גורלנו הפעם."
עשינו כדבריה, למרות הסיכון שבדבר. הצטרפנו שוב לטור. הפעם, הציבה אותי רבקה לפניה, ותוך דקות ספורות קרבתי בשנית לעבר השופטים הנוראים.
"ואם יזהה אותנו?" לחשתי באוזנה של רבקה, "עוד נטעם מנחת זרועו המענה טרם נמות."
"שקט! הנה מגיע תורנו, ואת הראשונה. חזקי ואמצי, ובהצלחה!"
הס הצביע לעברי [...] שמאלה. אחר כך החווה באצבעו לעבר רבקה ימינה. היא צעדה אחרי שמאלה. רוחקה ושרה עברו תהליך זהה, עם תוצאות זהות. בהיות שרה לצדי, חשתי מחוזקת בנסיוני לשכנע את שתי חברותינו המסורות כי ילכו לדרכן, ויניחו לנו ללכת בדרכנו. בכוחות משולבים, פנינו לרבקה ורוחקה. "הטור השני הולך וקטן. מהרנה ושובנה אליו," הפצרנו בהן. אך לשווא. "לא! אינני הולכת בלעדיכן," הכריזה רבקה, בעוד רוחקה מהנהנת בראשה. רבקה גררה את שלושתנו – את רוחקה, שרה ואותי בחזרה לטור. "אל ייאוש, הבה ננסה שוב. [...]
תורי הגיע. לא! לא נשאתי חן בעיניו בפיג'מה שלגופי יותר מאשר במעילי. שמאלה! הורתה אצבעו הזועמת [...]
טור הסלקציה עמד להסתיים. הקבוצה מימין הסתדרה בטור ועמדה לצעוד מחוץ לצריף. ואילו אנו נדחפנו פנימה. לפתע הבחנו ברבקה וברוחקה בין בנות קבוצתנו [...]
כעת הפנתי את זעמי ותחושת חוסר האונים שבי אל רוקחה: "מדוע עשית זאת. שובי למקומך!" צעקתי, התחננתי, בכיתי. שרה הצטרפה אלי בבקשה. אך דעתה של רבקה היתה נחושה.
"התשובה פשוטה ביותר," ענתה לי בשלווה האופיינית לה, "לא אוכל להמשיך ולחיות עם המחשבה כי הנחתי לך למות, ואת נפשי הצלתי."
למשמע דבריה אלו, נמוגו כל רגשותינו והתמוסס בשטף אדיר של דמעות שקלחו על פנינו – דמעות אהבה, דמעות פליאה, מעורבות בדמעות ייאוש וחוסר אונים; חוסר אונים אל מול בהמיותה של החיה הנאצית, אך יחד עם זאת אל מול עוצמתה האדירה של אהבת אמת ומסירות נפש.
פרל בניש, הרוח שגברה על הדרקון, פלדהיים, ניו יורק 1993, עמ' 313–314  

הַצֵנֵרֵשַׁפְט (העשירייה): 

באביב 1943 בפלשוב התארגנה קבוצה של עשר נשים, בנות שש עשרה עד עשרים ושש. רוב הבנות היו מורות או תלמידות ב"בית יעקב", והן אימצו אליהן גם אחרות, למשל רגינה לאוב שהייתה אלמנה, לא דתית, אשר איבדה את בנה בפלשוב.
בנות הקבוצה אימצו אותה לחיקן והעניקו לה סיוע חומרי ונפשי. במצבים של סכנת פרידה ושל סכנת מוות סיכנו את עצמן הבנות כדי להישאר יחד בקבוצה. על האווירה בתוך הקבוצה סיפרה רחל שנצר: 
לעיתים היינו מטיילות באושוויץ אחרי העבודה. היה זה לא הרחק מן המקום שבו שרפו את הגוויות, והעשן היה מחניק. אבל רבקה היתה יוצאת עם אחת או שתיים מאיתנו ומדברת על העבר, בדיוק כמו ב"שיחות ההשקפה" מלפני המלחמה. למה דיברה איתנו על העבר, ולא על ההווה ולא על העתיד? הרי היינו בלית ברירה בתוך ההווה, ועתיד לא ראינו. אז דיברנו על העבר. אבל דיברנו, וכך התעודדנו.
מתוך: י' באומל, רוחקה ושתי הרבקות: מנהיגות קבוצת ה"צנרשאפט" בפלשוב, בתוך: גוף שלישי יחיד : ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, בית לוחמי הגיטאות; יד יערי; מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 1995.

 

לעדויות בעל פה, על סולדריות בעולם מתפרק, לחצו כאן:

הכרזה אשר ניתחנו להלן, עוצבה לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה תש"ף, אשר מתמקד בנושא: "הצלה בידי יהודים בשואה – סולידריות בעולם מתפרק". לסיכום ניתן לדון בנושא באמצעות שאלות כגון אלו: מה המשמעות של עולם מתפרק? ומהי סולידריות בעולם מתפרק?

השואה היתה אירוע קיצון, וקשה מאוד להבין את המשמעויות האנושיות שלה. העולם שיצרו הגרמנים בתוך המחנות היה מושתת על אלימות ורוע. המחנות הגרמניים ובראשם מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ ממשיכים להטריד את האנושות ולהעלות לדיון ציבורי את מושג הרע שנוצר בו ולעורר תהייה על מידת הרוע שהאנושות יכולה לגדל ולשאת בתוכה. לאור זה הטוב נהפך למושג משתנה גם הוא. במקום שבו שלט הרוע, האם היה מקום למעשים טובים? בדיון קבוצתי על הסולידריות בין יהודים בשואה, שימו לב שכל דיון בשאלות אלו צריך להישען על רקע היסטורי אמין.