בעקבות עקבות אדם – מערך שיעור נלווה לכרזה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ב

הביטו בכרזה שלפניכם:

הכרזה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשפ"ב

הצעה לדיון

הביטו בציור שלפניכם:

יהודה בקון (נ. 1929) לזכר הטרנספורט הצ'כי לתאי הגזים, 1945 פחם על נייר אוסף מוזיאון לאמנות יד ושם, ירושלים

את הרישום הזה צייר יהודה בקון מייד עם השחרור. 

את הציור צייר יהודה בקון, ניצול שואה שהיה נער בן שש עשרה כשהשתחרר מהמחנות הנאציים. בציור שלפנינו הוא הביא לידי ביטוי את האדם אשר מאחורי רשימות המספרים. הוא צייר את אביו, תוך הקפדה עיקשת על הפרטים, כך שדמותו תהיה דומה ככל הניתן למי שהיה. מספרו ברשימת השילוחים אינו חלק מדמותו, אלא חלק מרשימה של יותר מאלפיים איש אשר נשלחו באותו היום לאושוויץ-בירקנאו מגטו טרזיינשטט. בקון מתאר את דמות אביו העולה בציור כנר הזיכרון שלו. שלא כמו דמותו של האב ישראל בקון, המשרפה מצוירת בקווים כלליים וילדותיים. האומן הצעיר אינו מתאמץ לתאר את המבנה על כל פרטיו אלא מתמקד בדמותו של אביו. 
כך בקון מתאר בעדותו את רכבת המשא שהובילה אותם לאושוויץ-בירקנאו:

זה היה בדצמבר 1943. עזבנו את טרזין ב-5.12, כנראה הגענו ב-17.12. נדמה לי שהיינו 2,500 איש. האווירה הנוראה, הצעקות הנוראות כמו "החוצה", "לעזוב את הכול" [...].
עוד קודם לכן ברגע שעברנו את הגבול לפולין, היינו בשטח מלחמה. הכול נראה אחרת, אפילו הקטר של הרכבת השמיע יללה שונה. בכל מקום היה חושך. היה נדמה לנו שיללות הקטר מבשרות לנו דבר איום [...].
כשהגענו לאושוויץ ראינו אנשים חצי פראיים, בחליפות מפוספסות. הכו אותנו, צעקו עלינו [...] למעלה היו בלונים נגד טייסים. הם נראו כדגים, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי דבר כזה. היה נראה כנוף אגדתי, נוף של רוחות רפאים [...] הגענו לאושוויץ.
(מעדותו של יהודה בקון, ארכיון יד ושם) 

ד"ר שמעון אזולאי – פילוסוף, חוקר וכותב בנושאי אושר, משמעות ומוסר – כותב:

לחיות חיים בעלי משמעות פירושו להתבטא בעולם ולהשאיר עקבות ייחודיים ובעלי ערך בעולם. זהו הגרעין היסודי של מושג המשמעות. המשמעות, אם כן, נרקמת כתוצאה ממפגש בין האדם (הפרט) ובין העולם.
כל אדם, כל פרט, הוא השחקן הראשי על בימת חייו. המפגש האינטימי ביותר שלנו הוא עם עצמנו. מרגע הופעתנו בעולם אנו נדונים לעצב, לשמר, לטפח ולכונן את זהותנו. התודעה של כל אחד היא הזירה בה הוא פוגש בעולם ובה נרקמים האירועים המעצבים את עולמו הערכי, הרגשי והקוגניטיבי.

(http://www.levladaat.org/content/411)

בדבריו ד"ר אזולאי מניח כי חיים בעלי משמעות משאירים עקבות ייחודיים ובעלי ערך בעולם. ידוע לכול שטביעת האצבע של כל אחד וכל אחת מאיתנו ייחודית ואין שנייה לה. אנו מטפחים ומעצבים את זהותנו האישית. אך כל אלה נלקחו מאותם קורבנות יהודים שעלו על רכבות המשא ונסעו אל מותם. המפגש עם העולם המתפרק היה טרגי, שום דבר ממי שהיו לא היה יכול לבוא לידי ביטוי. הם נידונו לרצח, ובתוך כך נשללה מהם זהותם המטופחת והמעוצבת והם הופרדו באלימות מחייהם. 
כשאנו מנסים להתחקות על אותם אנשים, אנו מבקשים להחזיר להם את זכותם הטבעית: הזכות למשמעות. נעשה זאת בעזרת המכתבים האחרונים שהם שלחו מרכבות המשא. מהם עולה דמות אדם על פחדיה הגדולים, משאלות ליבה, דאגתה לבני משפחה ועוד.  

בחרו שני מכתבים אחרונים או גלויות אחרונות וחשבו:

דיון מסכם

הקרון והמספר נעשו לסמלים מובהקים של השואה. הם ביטוי אוניברסלי להעלמת זהות האדם. האם נוכל לחלץ את תווי פניהם של הקורבנות ולהכיר את מי שהיו בטרם הניסיון האכזרי לשלול מהם את אנושיותם?
הלימוד המשולב של סמלי מחיקת האדם והמכתבים האחרונים שבהם הביעו אותם היהודים את זהותם ואת המשמעות שיצקו בה מעמיד אותנו מול שאלת המשמעות האנושית של השואה. הקרונות בכרזה נוצרים מתוך התקבצות של המספרים הרבים. כיצד נוכל לחלץ מתוכם את ההבנה כי מדובר למעשה באדם ועוד אדם ועוד אדם אשר היו בעלי שם, משפחה, חלומות ושאיפות? כיצד נתחקה על עקבותיהם הייחודיים בעולם?