מיועד לתלמידי חטיבות הביניים
משך הפעילות: כ-45 דקות
מערך שיעור ליום הזיכרון לשואה ולגבורה
שינדי מילר מספרת על תפילה בשואה:
שאלות לדיון לאחר הצפייה בקטע –
שינדי מתארת את שגרת התפילה ברפת אליה נשלחו, בתוך מציאות של כאוס וחוסר וודאות.
- לפי עדותה, מה לדעתכם העניקה להם התפילה באותם ימים קשים?
- שינדי מתארת תפילה רגילה של יום חול שהרגישה עבורה כמו של יום כיפור. מה ניתן ללמוד מכך על משמעותה של התפילה עבורם?
התפילה היא הקדשת זמן ומחשבה לשיח האדם עם אלוקיו. בתפילה יכול האדם לפרוש את תקוותיו, מצוקותיו, תלונותיו וקבילותיו ולהודות לכוח עליון על הטוב שקיבל. התפילה מהווה צורך אנושי ליצירת קשר עם כוח עליון שיכול להעניק תמיכה, משמעות וחוסן. התפילה מדגישה את קיומו של האדם כחוליה ברצף ההיסטוריה היהודית ושייכותו לקולקטיב היהודי, בכך שאדם מתפלל בנוסח בו התפללו רבים לפניו. שגרת התפילות מעגנת את חייו של האדם במסגרת. מה קורה לאותו אדם כאשר שגרה זו מופרת ואורח החיים מתפרק לגמרי?
בפעילות זו ננסה לבחון האם מסורת התפילה המשיכה בתקופת השואה; האם המשיכו להתפלל בנוסח המסורתי או שנוסחו תפילות מאולתרות ומה העניקה התפילה ליהודים באותה תקופה קשה.
פליקס נוסבאום "בית הכנסת סן סיפריאן"
לפניכם ציור של פליקס נוסבאום - התבוננו ביצירה וענו על השאלות הבאות:
- האמן מתאר דמויות מתפללות אילו דברים יוצאי דופן נראים בתמונה?
- מה הן התחושות שעולות מתוך ההתבוננות ביצירה?
- מדוע לדעתכם לא רואים את הפנים או את תווי המתאר של גוף המתפללים?
- מדוע בחר האמן בנושא זה לציור?
פליקס נוסבאום, בן למשפחה מתבוללת, למד אומנות בהמבורג ובברלין שבגרמניה. הוא עבר להתגורר בבלגיה וב – 1940, עם כיבושה, נאסר ונשלח למחנה סן ספיריאן בדרום צרפת. בספטמבר באותה שנה ברח מהמחנה וחזר לבלגיה. בשנים 1942 – 1944 חי עם אשתו במקומות מחבוא שונים בבריסל, אך בעקבות הלשנה נאסרו בני הזוג ונשלחו לאושוויץ אל מותם. את הציור שלפניכם,'בית הכנסת במחנה' , צייר נוסבאום בשנת 1941 במחנה בצרפת.
כדאי להסב את תשומת ליבם של התלמידים למוטיבים הניגודיים הקיימים ביצירה: הטליתות ההפוכות, הניגוד בין הדמויות לבין הרקע ולעובדה שהצייר ביקש לשקף מציאות בה כל המוכר והידוע התפורר. הדמויות מיוצגות בפעולת התפילה ובטליתות העוטפות אותן כליל – את גופן או את פניהן אין אנו רואים, נראה שבכלל אין גוף מתחת לטליתות, הן כמו מרחפות ומשוות לדמויות מראה תלוש ולא ממשי. הדמות מימין נפרדת מהקבוצה אך דומה לה, גם היא עטוית טלית, אך בניגוד לדמויות האחרות, מתלבטת לגבי שייכותה לקהל המתפללים.
כאשר כל המוכר והידוע לא קיים יותר, גם את התפילה, שהיוותה טקס מרכזי בחיי היומיום הדתיים, לא ניתן היה לקיים כבעבר; קשה היה, מפאת המציאות המגבילה באותה התקופה, לאסוף מניין או להשיג מקום תפילה. רקע התמונה מדגיש את החריגות שבקיום טקס התפילה ומהותם של האסירים כמתפללים מתעצמת, יתכן כי פליקס נוסבאום בחר בנושא התפילה כביטוי להתמודדותו עם שאלות המתעוררות בתקופת השואה בנוגע לזהותו היהודית.
תפילה בגטו, קרקוב, פולין
איש עטוף טלית מתפלל עם אישה וילד בבית מגורשים בגטו, ורשה, פולין.
ישנן הלכות רבות הנוגעות לתפילה, אך לא ברור האם ישנה מצווה מהתורה להתפלל. בעניין זה נחלקים הרמב"ם והרמב"ן: הרמב"ם טוען שמצוות התפילה היא חובה מדאורייתא: "'ולעבדו בכל לבבכם – אמרו חכמים: אי זו עבודה שבלב? זו תפילה'...ואין לתפילה זמן קבוע מהתורה. לעומתו קובע הרמב"ן ש'ודאי כל עניין התפילה אינו חובה כלל, אבל הוא ממידת חסד'. לטענתו, אין חובה להתפלל והתפילה היא אקט ספונטני אותו יוזם האדם. אבל ישנה בעייתיות מסוימת עם דעתו של הרמב"ן בנושא, שהרי גם המעשים המשמעותיים בעולם הרוחני מצאו מקום בהלכה. הרמב"ן היה מודע לקושי שבגישתו ולכן הוסיף:
"...והיא מצווה על כל צרה וצרה שתבוא על הציבור, לצעוק לפניו בתפילה ובתרועה [...] שהיא מצווה לעת הצרות שנאמין שהוא יתעלה שומע תפילה, והוא המציל מן הצרות בתפילה וזעקה".
1
פרימו לוי מתאר בספרו 'השוקעים והניצולים:
"עלי להודות עם זאת, שחוויתי (ושוב, פעם אחת בלבד) את הפיתוי להיכנע, למצוא מפלט בתפילה. זה קרה באוקטובר 1944, ברגע היחיד שהבחנתי במשמעותו של המוות הממשמש ובא: [...] המתנתי בתורי לעבור בסך לפני הוועדה שתחליט במבט עין אחד אם אלך מיד לתא הגזים, או לחילופין אם אני חזק דיי כדי להמשיך לעבוד. להרף עין חשתי צורך לבקש עזרה ומפלט. אחר כך, למרות החרדה, גברה הקהות: אין משנים את כללי המשחק בסוף התחרות או כשהמפלה בפתח. במצב ההוא, תפילה הייתה לא רק חסרת שחר אלא גם ביזוי השם [...] דחיתי את הפיתוי: ידעתי שאם אנצל, יהיה עלי להתבייש בתפילה".
2
שאלות לדיון:
- מתי צריך אדם להתפלל לפי דעתו של הרמב"ן? מה דעתו של פרימו לוי בנושא ומדוע?
- איזה כוח יש לתפילה לפי דעתו פרימו לוי?
- כיצד, לדעתכם, השפיעה על פרימו לוי ההחלטה לא להתפלל? האם ייאשה אותו או שמא חיזקה אותו?
בעוד שפרימו לוי מאמין שאדם לא יכול להשתמש בתפילה רק כאשר הוא נמצא בצרה וסכנה, הרי שהרמב"ן טוען שהתפילה היא מצווה המוטלת על האדם בזמנים של צרה ומצוקה. הדגש בעדותו של פרימו לוי הוא על עולמו הרוחני של האדם. הגרמנים לקחו מהאדם היהודי כמעט את כל סוגי החירויות, למעט זו של הנשמה והרוח. לוי, בהיסמכו על עולמו התודעתי והרוחני, נשאר נאמן לעצמו ובכך מגשים חירות גדולה – חירות המחשבה.
היו כאלו אשר בימים כתיקונם, בתקופה שלפני השואה, לא נהגו להתפלל, ודווקא בתקופת השואה, חשו לעיתים את הצורך לכך. מה הניע אותם לכך?
מיכאל זילברגר מספר לנו אודות יאנוש קורצ'אק:
"כמה ימים קודם ראש השנה תש"ב בא יאנוש קורצ'אק לביתנו ורעיון יחיד בפיו – שאסייע לו בארגון תפילה בבית היתומים [...] בפני קרא את הפתעתי והשיב: 'בזמן הזה חשוב שתהיה תפילה בבית היתומים. תפילות יש בהן כדי להביא בני אדם להתרוממות הרוח בימים המרים האלו'. בתוך כמה ימים היה הכל מוכן. מצאתי חזן, הילדים הכינו את האולם...השיגו ארון קודש ופרוכת ושני ספרי תורה [...] כל זמן התפילה היה קורצ'אק [...] עומד בפינה ובידו מחזור מתורגם לפולנית [...] כולו שקוע בתפילה [...] החזן, תלמיד חכם וידוע סבל, שיקע [אף הוא] את כל ליבו בתפילה [...] מימיו לא היה לו קהל נרגש כביום הזה. איש לא נע. אפילו הילדים כמו דבקו במושביהם..."
3
שאלות לדיון:
- מה מצא קורצ'אק בתפילה?
- על אילו צרכים, לדעתכם, היא ענתה עבורו?
- השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשה ה'.
- פרימו לוי, השוקעים והניצולים, הוצאת עם עובד 1986.
- מיכאל זילברברג, יומן גטו ורשה, הוצאת דביר, עמ' 34.
"קרבנו אל בית התפילה והנה הוא מלא מפה לפה. כולם עטופים בטליתות, חיוורים ומשתוחחים. באותה עת כבר אסור היה להתפלל בציבור. אבל נראה שהייתה זו גזרה שאין הקהל יכול לעמוד בה. נעמדנו בפתח, מביטים בסקרנות פנימה. תוך רגע או שניים הבחינו בנו המתפללים וכמו רטט עבר בקהל. הילדים השובבים האלה אשר רובו של היום הרעישו בסמוך לחלונות בית הכנסת, בכל זאת נאספו ובאו לקראת סיום תפילות היום הגדול והנורא. אנשים עטפו אותנו, כמו חיבקו וקירבו לחיקם. היו שמצאו כאן בני משפחה והיו שמכירים קירבו אותם אליהם. ידידנו אליעזר הסופר זיהה אותי, אספני אליו והושיט לי מחזור. כבשנים ההן ליד אבי בבית הכנסת הגדול עם המקהלה, או עם סבי בעיירה ליד פינתו במזרח, ניצבתי עתה ליד אליעזר עד סיומה של תפילת הנעילה".
4
שאלה לדיון:
- על אילו צרכים עונה התפילה דווקא בציבור, לפי דבריו של שלום אילתי?
עדות זו מעלה כמה נקודות חשובות מאד בתפקידה של התפילה בציבור בכלל ובתקופת השואה בפרט. בתקופת השואה התפרקה הקהילה ומוסדותיה התפזרו. התפילה בציבור, שסימלה את הקהילתיות וההתכנסות, הייתה אחד הדברים שנאסרו על היהודים. בקטע זה מתאר אילתי חוויה מרגשת של מעין חזרה לימים עברו, ימים כתיקונם בהם התפילה בציבור, שהחלה כתפילה, הפכה גם להתכנסות, לחיבוק משפחתי, לתחושת ה"ביחד". מעין אשליה שהעולם כמו חוזר לנורמה שהייתה. שלום אילתי, כמי שהיה יושב ליד אביו וליד סבו בתפילות, מרגיש את הקהילתיות דווקא במעמד זה, למרות שאביו וסבו כבר אינם בחיים בשלב זה, ובו זמנית, מעמד מרגש זה, מחדד בו ביתר שאת את חסרונם של בני משפחתו. אפשר לדון עם התלמידים האם ניסיון זה לשוב לעבר מנחם אותו, או דווקא מגדיל את תחושת הייאוש?
עדות זו מצביעה על המקום החשוב של התפילות בחיי האדם המאמין וביתר שאת בימים הנוראים, אנשים המוכנים לסכן את נפשם כדי להגיע לתפילות במניין למרות האיסורים והעונשים החמורים. אפשר גם לדון עם התלמידים במשמעות המושג "מזון רוחני".
- שלום אילתי, לחצות את הנהר, יד ושם, ירושלים, 1999, עמ' 117.
גבר עם טלית מתפלל בבית מחסה, ורשה, פולין.
אמנם חכמים קבעו מטבע של תפילה ואסרו לשנותה. למרות זאת, ניתנה האפשרות לשלב בתפילת הקבע, במקומות מסויימים בתפילה, תפילות אישיות, הנובעות מליבו של המתפלל. בתקופת השואה, פעמים רבות חשו יהודים את הצורך לחבר תפילות אישיות המביעות את תחושתם ובקשותיהם במציאות הקשה בה הם נמצאים. למרות שרוב המתפללים ניסו להמשיך ולהתפלל כדרכם וכהרגלם כמקודם, היו כאלו שניסו לעיתים לחבר תפילה חדשה שתבטא את מצוקותיהם.
"אבינו שבשמים הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ אך על זאת דאבה לבנו שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך וחי בהם ולא שימות בהם, ולהיזהר מאוד. הישמר לך ושמור נפשך מאוד. על כן תפילתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם, אמן".
5
שאלות לדיון:
- מה מבטאת תפילה זאת?
- מה ניתן ללמוד מכך שחוברה תפילה שכזו?
"הגטו של טלז היה בחלק הגרוע ביותר של העיר. רוב האנשים גרו בבתים רעועים, בלי חלונות, ברפתות ואורוות, בטחב, קור ולכלוך. רוב התושבים בגטו היו נשים, משום שהגברים כבר גורשו. חג ראש השנה הגיע. הנשים התאספו בבית הכנסת הישן שנמצא בחלק העיר הזה לתפילת החג. מחזורים וסידורים כמעט ולא היו, וכן גם לא נמצא אדם שישמש שליח ציבור. כולם חיכו...ולפתע נשמע קול ערב: ברכו את ה' המבורך והקהל ענה: ברוך ה' המבורך לעולם ועד. לפני התיבה עמדה נערה צעירה שהתפללה בעל פה, קטע אחר קטע,פיוט אחר פיוט, בניגון המתאים לחג הזה. כמו חזן אמיתי, והקהל נסחף אחריה. גם בשופר תקעה הנערה; היא הצמידה את ידיה לפיה בצורת שופר והוציאה קולות של 'תקיעה', 'שברים', 'תרועה'..."
6
שאלות לדיון:
- בעדות נאמר: "כולם חיכו..." לְמָה, לדעתכם, חיכו הנשים?
- מה ניתן ללמוד מהקטע על מקומה של התפילה במציאות הקשה של חיי הגטו?
עדות זו עוסקת בשאלת המשכיות החיים דרך המשך קיומן של התפילות. התפילה הייתה אירוע מרכזי ששבר את השגרה ובעצם שימשה בשני מישורים; האחד, עשיית פעולה מוכרת מהחיים שלפני המלחמה, על אף החריגות הקיימת בתפילה שבעדות – מניין המורכב מנשים, אשה שהיא שליח ציבור, תקיעות שופר ללא שופר ועוד. המישור השני הוא תפקידה המנחם של התפילה: הניגוד בין התיאור של החיים בגטו - הבתים הרעועים, העובדה שרוב האנשים נשלחו זה מכבר מהגטו אל גורל לא ידוע, קור ולכלוך ומנגד, התפילה המרגשת ש"הקהל נסחף אחריה" ובעצם שימשה את אנשי הגטו כמעין קריאה לעזרה , לישועה, לתקווה.
שלמה שמידט, אסיר בגטו טרזינשטט, מתאר תפילה חווייתית שנערכה בגטו בערב יום הכיפורים, לפני גירושם של יהודים מהגטו אל מחנה ההשמדה:
"יומי האחרון בגטו טרזין ישאר קבוע בזכרוני עד יום מותי [...] נצטווינו לעלות על רכבת הגירוש כבר בערב יום הכיפורים תש"ה (27.9.1944) אבל משום מה התעכבה יציאת הרכבת ואחדים מבין המיועדים לגירוש ניצלו את ההזדמנות כדי להשתתף בתפילות היום הקדוש בבית הכנסת שבגטו. לי היה הדבר חשוב במיוחד, ביודעי שהחזן יהיה אבי, ר' יצחק שמידט הי"ד, שהיה במשך שנים רבות החזן בבית הכנסת 'אלט-נוי' והוא עדיין בגטו ולא נכלל בטרנספורט הזה. בתוך תוכנו הרגשנו אבא ואני, גם אם כמובן לא ידענו זאת בבירור, שהיום הזה והתפילה הזאת הם מעשה הפרידה בינינו ושלא נתראה עוד לעולם. הקול האחרון ששמעתי מפי אבי היה קול השופר המסיים את היום הקדוש. מיד אחר כך הובהלנו, אנו המגורשים, בחזרה אל מקום יציאת הרכבת, שהיה סמוך לבית הכנסת..."
7
שאלות לדיון:
- שלמה אומר בעדותו: "והתפילה הזאת הם מעשה הפרידה בינינו...". נסו לשער מדוע?
- מה יכולה להעיד העובדה שהיו אנשים שניצלו את הרגעים האחרונים שלהם לפני העלייה לרכבות דווקא לתפילה?
- עמנואל יונה, "יסופר לדור" – קורות משפחה בשואה,מוסד יצחק ברויאר, ירושלים, תשנ"ד, עמ' 122.
- חסיה גרינג - גולדברג, ספר טלז - מצבת זיכרון לקהילה קדושה, הוצאת ארגון יוצאי טלז בישראל.
- בעקבותיהם - המדריך למבקר בטרזין, מנהל חברה ונוער, בית טרזין, 1999.
פרופסור דוד הלבני, ניצול מחנה הריכוז וולפסברג, כתב את השיר:
"אין לך חברה שאין בה מתפללים
אין לך זמן שאין בו מי שיתפלל
אין לך מקום שאינו יכול להפוך למקום תפילה
ואין לך אדם שאינו חובק בסתר לבו תפילה
חשאית לכוחות טמירים שיחלצוהו ממיצר,
להיטיב את מצבו ולשפר את גורלו.
האדם הוא חי מתפלל "
שאלות לדיון:
- על אילו צרכים עונה התפילה?
- האם אתם מסכימים עם אמירתו של פרופסור הלבני ש"אין חברה שאין בה מתפללים ואין זמן שאי אפשר להתפלל בו?" לְמָה, לפי דעתכם, הוא התכוון?
- מה כוונת המשפט "האדם הוא חי מתפלל" בעיניכם?
אין לשאלות אלו תשובות חד משמעיות. אפשר להסביר שבעצם כל אדם שחי, מתפלל מעצם כך שהוא מקווה לחיים טובים יותר. דבר נוסף שאפשר לומר הוא שבאדם קיימת נשמה, צד רוחני, המבדילה אותו מאדם מת. מי שמתפלל למעשה חי ומאשר את החיות שבו. פרופ' הלבני כותב ש"אין לך חברה שאין בה מתפללים", למרות שיודע שקיימות חברות חילוניות. התפילה, במקרה זה, היא שם כללי יותר של מה שעשוי להיות "מזון רוחני" לאדם, דבר המעניק משמעות לחיים.
- פרופסור דוד הלבני, ניצול מחנה הריכוז וולפסברג.
