מערך שיעור בנושא העשירי למניין - השחרור והחזרה לחיים

התפילה, המבטאת את משאלת השיבה לחיים, מחייבת זקיפות. [כידוע נקראת התפילה היהודית היסודית "עמידה"]. לעומתה התנוחה האופקית שבה נתונים היהודים משקפת את חוסר יכולתם לשוב לחיים ולהעמיד תפילה, וחושפת את ממדיו של המוות הנתון בגופם ובנפשם.
הסיפור נמסר מפי מספר יודע-כל הממוקם, לכאורה, בקרב אנשי העיירה. מנקודת תצפית זו הוא חושף את המפגש בין מי שעבר את המלחמה כקורבנה לבין מי שלא חווה את זוועותיה על בשרו. הפער בין דמותם של שברי האדם, שרידי יהודי העיירה, לבין המבט המופנה אליהם, בין נדהם, בין סקרני, בין חומל, ממחיש את המרחק האינסופי שבין ניצולים לשאינם ניצולים.
מבעד לתיווכו של המספר נחשף קוצר היכולת של בני העיירה להבין את סבלם ומצבם של היהודים החוזרים, קוצר יכולת המואר באור אירוני. תיאורו מדגיש את ההיסט האופייני לנקודת מבטם - במקום להתייחס לחוויית הסבל הניכרת בדמויות החוזרים ולהגיב אליה, הם עוסקים בפרטים שוליים. כך למשל בתארו את תגובתם לראשון החוזרים, חיים הנגר, השאלה הטורדת את אנשי הכפר המציצים בחיים אינה מה היה לו, אלא מיהו היצור הבלתי ניתן לזיהוי: "האנשים שראוהו מהלך לאורך הגדה, לא מיד זיהו מי ומי הוא. כי איך יכלו לזהות?...חיים הנגר לא היו לו פנים כלל". התבוננותם היא כשל עדת סקרנים המנסה להבין תופעה יוצאת דופן שנקלעה לגבולם: "אין לדעת כיצד פיענחו הבריות שאמנם הוא האיש. הם השקיפו מגבוה, מן הסוללה שליד הנהר, איך הוא פוסע בצעד כבד, ואיך בהתקרבו אל בתיה הראשונים של העיר התחתית, נעצר ופוצח בניגון. סבורים היו שדעתו ניטרפה עליו, עד שאחד פיקח ניחש שאין זה ניגון אלא תפילה יהודית...".
אותה תגובה קיימת גם ביחסם לשבים האחרים - חוכר החווה הזקן מתואר מנקודת מבטם כמי ש"פניו, שלא כפני הנגר, היו חיוורות כסיד, ודבר זה תמוה היה בעיני הבריות, הרי אדם זה חי ימים רבים כל-כך באוויר הצח". תמיהתם מוצגת על ידי המספר באור אירוני, שהרי לפי גרסתם הסתתר במקום אוויר צח, שממנו שבים בפנים בריאות. האפשרות שחיוורון פניו של החוכר קשור בסבל הנורא שעבר ועובר עליו, אינה עולה על דעתם. כך גם ביחס לסוחר הבדים - "הופעתו של סוחר הבדים טרפה במקצת את הסברות והחישובים, שכן ידוע היה מעל לכל ספק שהאיש הובל למקום שממנו אין חוזרים". שוב נדמה שתוכנה של הזוועה: "שהאיש הובל למקום ממנו לא חוזרים" אינו דבר שמתעכבים עליו. כל שטורד את דעת הבריות הוא שאין הופעתו של סוחר הבדים מתיישבת עם תמונת המציאות שהתגבשה בראשם.
הרחקת חוויית הסבל, האופיינית לתגובתם של בני העיירה, משקפת את קוצר ידם לקחת חלק בגורלם של שכניהם היהודים, אפשר שהיא מסגירה את עמדתו של המספר בדבר אי היכולת האנושית להזדהות עם סבלו של האחר, ככלל.

הציפייה לעשירי למניין, המשמשת כאמור תבניתו העלילתית של הסיפור, אינה נענית. הסיפור נחתם בהצבת הניגוד שבין החיים הכלליים השבים למסלולם - "הימים חלפו בזה אחר זה, ריחניים, בהירים. תנועת הרכבות נתחדשה. האנשים בעיירה חדלו להעלות סברות ולחשב חישובים" - לבין החיים היהודיים שתנועת הרכבות המתחדשת אינה משיבה להם את העשירי החסר למניין. תמונת דמותו המטורפת של סוחר הבדים, המחייך תמידית ומוסיף להמתין לאשתו, הופכת לסמל נורא להמתנה היהודית.
המחשת המצב היהודי באמצעות הציפייה לעשירי למניין, שורשיה במסורת ספרותית יהודית. בסיפורי חסידים קיים מוטיב זה של ציפייה ליהודי העשירי, שמתמלאת אם על ידי אדם ואם על ידי דמות פלאית. כאן לא מגיעים לא זה ולא זה. שבירת הקונבנציה הספרותית משקפת את שברונה של המציאות. מה שביקש להיות סיפור, הופך לכרוניקה.
המניין כפורום של עשרה גברים יהודים חדל להתקיים בהוראה זו ומצטמצם להוראתו הליטרלית, כפעולה של ספירה. אף זהותם של הנספרים אינה ברורה. להלכה יש למנות גברים יהודים, אולם הספירה ברצף הסיפור כוללת גם את אשת המורה: "הנה כי כן, הם היו שישה". אם נמנות הנשים, יש אחד-עשר יהודים בסופו של הסיפור. אך מציפיית החוכר נראה שאין הוא מונה את הנשים. עצם אי הבהירות בספירה היא המחשה נוספת להיטרפות הכללים ולהיאחזות במעט ששרד.

הסיפור יוצר הקבלה, מכוח הסמיכות, בין סוחר הבדים הממתין לאשתו לבין החוכר המצפה לעשירי למניין. זה מבטא את אובדן החיים המשפחתיים והאישיים וזה - את אובדנה של הקהילה. זאת ועוד, ציפייתו של החוכר היא למען יוכלו "לערוך על חורבות בית הכנסת תפילה לזכר הנרצחים" - לא בתפילת ציבור רגילה מדובר, אלא בתפילה מיוחדת. במציאות המתוארת בסיפור אין לחיים היהודיים גרעין קהילתי אלמנטרי, שבכוחו לקיים אותו מעמד יהודי עתיק של זיכרון הנרצחים.

התלמידים יקראו בכיתה את הסיפור קריאה משותפת במשך כעשר דקות. כדאי לתת לתלמידים זמן לעיון אישי בסיפור. הניתוח שהוצע להלן הינו בסיס לדיון בכיתה באמצעות השאלות המנחות.

אפיון דמויותיהם של היהודים השבים לעיירה

• שימו לב כיצד בחרה אידה פינק לתאר את מראם של הניצולים השבים לביתם.
• מה המוטיב החוזר בתיאורי הפנים – מה נותר מהם ומה נעלם?
• מה מבטא הקול שנשמר אצל חלקם?

תיאור הניצולים
המאפיינים הפיזיים שהועלו לעיל מעידים על השינוי שחל בכל הוויתם של הניצולים: שינוי פיזי ושינוי מהותי המשפיע על התנהגותם ואורחות חייהם. נסו לעמוד על המוטיב החוזר בטיב השינוי. על מה מעיד הדבר?

המפגש עם בתיהם לפנים המלחמה
קראו את התיאורים של המפגש עם מה שהיה לפנים ביתם של הניצוליםמדוע מרבית החוזרים בסיפור עשירי למניין אינם נכנסים לבתיהם אלא נותרים על פתחם?

• כיצד תנוחת גופת מאפיינת את מצבם הנפשי?
• כיצד רואה הסופרת ניצולת השואה את מצבם של ניצולים מיד עם השחרור ואת הקשיים שעמם הם נאלצו להתמודד?

השינוי שהתחולל בקרב הניצולים
בסיפור מתוארים הניצולים כמתים חיים המצויים במצב ביניים.

• כיצד בא לידי ביטוי מצב זה?
• במה מיוצג המאבק בין כוחות החיים והמוות בסיפור?

עשירי למניין – ציפייה בלתי ממומשת
הציפיה לעשירי למניין משמשת כתבנית העלילה של הסיפר

• מה הוא מניין ומה משמעותו בחיי קהילה יהודית?
• איך משתנה משמעותו של המושג במהלך הסיפור?
• מה מסמלת צפיית השווא של סוחר הבדים לשובה של אשתו?

(השיעור מבוסס על: רותם, וגנר, ענבר, רווה, עדות אחרת - שלוש יחידות לימוד בספרות השואה, "השחרור", הוצאת בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם, ירושלים תשס"א, עמ' 25-23)