חנה בר ישע
חנה בר ישע נולדה בשנת 1932 באונגוואר שבהונגריה דאז. בעת גירוש בני משפחתה מהונגריה לאושוויץ, בשנת 1944, הייתה בת 12. חנה הועברה לבירקנאו, למחנה הנשים ההונגריות, ובנובמבר 1944 הועברה למחנה הייניכן בגרמניה, שם עבדה בבית חרושת לתותחים. באביב 1945 הגיעה חנה לטרזינשטט בצעדת המוות. כל בני משפחתה הקרובה נספו בשואה.
עם השחרור סירבה להצעת דודתה לנסוע לארצות-הברית, ובחרה לעלות לארץ ישראל. היא כתבה מכתב לדודהּ, שעלה לארץ לפני המלחמה, וביקשה לבוא אליו. בשנת 1946 הגיעה חנה לארץ, לאחר מסע ארוך ברחבי איטליה. בארץ הצטרפה חנה לבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", התגייסה לגדנ"ע, השתתפה במלחמת השחרור בקיבוץ בארות יצחק, ולאחר המלחמה סייעה בהקמת קיבוץ משואות יצחק. חנה הייתה מנהלת בית הספר התיכון במרכז שפירא, והיא מסייעת לקליטתם של בני נוער מאתיופיה. כמו כן, היא נוסעת כעדה עם משלחות בני נוער וצבא לפולין. חנה נישאה לחיים (וולטפרייד) ז"ל ולה שתי בנות, שבעה נכדים ונינים.
יוסף נויהאוז
יוסף נויהאוז נולד בשנת 1924 בלודז' שבפולין, בן בכור להוריו טובה וצבי הרש וצאצא למשפחה משכילה ומבוססת בלודז'. בחודש מאי 1940 גורש יוסף יחד עם הוריו ואחותו הקטנה סופיה אל גטו לודז'. ארבע שנים אחר כך גורשו אחרוני יהודי הגטו אל מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, ובהם משפחת נויהאוז. יוסף הועבר מאושוויץ אל מחנה הריכוז בראונשוויג, ומשם למחנות ריכוז אחרים. בתום המלחמה הוא נותר לבדו.
בשנת 1946 עלה יוסף בגפו לארץ ישראל, הצטרף לשורות הפלמ"ח והשתתף, כחובש קרבי במלחמת השחרור, בקרבות בירושלים ובעיר העתיקה. הוא שירת שנים רבות בצה"ל, ועם שחרורו היה מנהל בקופת חולים מאוחדת. בארץ פגש יוסף את ינינה (לבית גולדברג). הם נישאו בשנת 1950 ונולדו להם שני בנים, יונתן ואילון, נכדים ונינים.
עובדיה ברוך
עובדיה נולד בשנת 1922, והיה בן יחיד למשפחת ברוך בת שבעת הילדים. משפחת ברוך גרה בשכונת הברון הירש ברובע העתיק של סלוניקי, שבה חיו כ-3,000 יהודים. המשפחה כולה חיה בצריף בן שני חדרים. עובדיה היה קשור מאוד לאחותו הבכורה לילי, הגדולה ממנו בארבע שנים. הוא למד בבית ספר מעורב שבו נלמדו שלוש שפות: יוונית, לדינו ועברית. בגיל 12 החל לעבוד בשל הקשיים הכלכליים של המשפחה. נוסף על כך, התייתם מאמו ואביו נישא שנית.
לאחר שהתאושש, שב לסלוניקי ופגש את עליזה. ב-1946 נישאו בני הזוג, עלו לארץ ישראל והתיישבו במגדיאל. לאחר כשנה נולד בנם הבכור יעקב. בשנת 1961 נולדה בתם לילי. עובדיה התגייס לצבא, ועבד במשך חייו כנהג משאית. ב-20 השנים האחרונות עובדיה סיפר לבני נוער את סיפור חייו ואהבתו לעליזה. בחייהם זכו לשני ילדים, חמישה נכדים וארבעה נינים. מקרב משפחת ברוך שרדו עובדיה ואחותו (החורגת) רחל ברוך-בן ששון (שלא נשלחה לאושוויץ).
בשנת 1993 נפטרה עליזה לאחר מחלה ממושכת. על מודעת האבל נרשם "עליזה ברוך, ניצולת אושוויץ, בלוק 10". בעשרה בפברואר 2010 נפטר עובדיה ברוך. חודש קודם לכן, ביום השואה הבין-לאומי, נאם ח"כ אחמד טיבי בכנסת, והעלה בפני הדוכן את סיפור אהבתם של עובדיה ברוך ועליזה צרפתי כנגד כל הסיכויים. נאומו נחשב לנאום הטוב ביותר שנישא אי פעם בכנסת ישראל.
אברהם אביאל
אברהם אביאל נולד בשנת 1929 בכפר החקלאי דוגאלישוק שבבלרוסיה למשה ושרה מינה ליפקונסקי. אביו משה היה נפח ובן למשפחת חקלאים מדוגאלישוק מדורי דורות, ואילו אמו הייתה בת למשפחה יהודית רבנית מאיישישוק שבליטא. את השכלתו התורנית רכש ב"ישיבה קטנה" בראדון, עיירתו של "החפץ חיים". בעשרה במאי 1942, בהיותו בן 14, היה עד להשמדת יהודי ראדון, דוגאלישוק והסביבה בבורות ירי בבית הקברות של ראדון. אמו ואחיו הקטן נרצחו באותו יום. אביאל הצליח להימלט, מצא את אחיו הבכור פנחס, שעבד בעבודות כפייה בסמוך למקום הרצח, ושניהם הוחזרו לגטו ראדון. מאוחר יותר הצליחו השניים להימלט מהגטו לדוגאלישוק, לחורשות שבסביבת הכפר. שם מצאו את האב, שנמלט אף הוא במהלך התקוממות של עובדי כפייה יהודים. לאחר חודשים שבהם הסתתרו בחורשות בתוך מחפורות שהכינו לעצמם מתחת לאדמה, נרצח אחיו לנגד עיניו במהלך מארב של גרמנים בכפר דוגאלישוק. לאחר מכן הסתתר אביאל עם אביו במחבוא מיוחד באסם של איכר פולני. עם בוא אביב 1943 הצטרף אביאל לפרטיזנים היהודים שלחמו ביערות בסביבות ראדון-גרודנו, ולחם עד לשחרור.
אביאל איבד את כל משפחתו בשואה: אמו ואחיו הצעיר נורו בבורות הירי בראדון, אביו נרצח שעה שהסתתר במחבוא, ואחיו הבכור פנחס נרצח לנגד עיניו. עם השחרור חזר אביאל לראדון, מצא את מקום קבורתו של אחיו פנחס, והביאו לקבר ישראל בסמוך לבור הירי בבית הקברות בראדון. לאחר מכן ברח אביאל מבלרוסיה לפולין, וממנה עבר לצפון-איטליה, שם שהה במוסד של עליית הנוער בסלבינו. כבר שם החל לכתוב את זיכרונותיו. הוא ניסה לעלות ארצה באונייה "כתריאל יפה", נתפס על ידי הבריטים והוגלה לקפריסין. שם, במחנות המעצר, פגש את אשתו איילה, אף היא ניצולת שואה.
בשנת 1946 עלה ארצה, ושהה בהכשרה של עליית הנוער בקיבוץ משמר השרון. אביאל התגייס לפלמ"ח ונלחם בקרבות בדרך לירושלים. לאחר המלחמה התיישב בקיבוץ צאלים, ומאוחר יותר עבר לתל-אביב. אביאל ניהל את חנות הספרים "ספרי" והקים חברה להפצת ספרים. הוא הופיע במשפט אייכמן כעד מטעם התביעה וגולל בעדותו את פרשת חיסול יהודי ראדון. הוא פרסם שני ספרים: "כפר ושמו דוגאלישוק" ו"החופש והבדידות". אברהם אביאל נשוי לאיילה לבית ליברמן, ילידת העיר רובנה, ולהם שלושה ילדים ותשעה נכדים.
פאני רוזלאר ובטי מאיר
שתי האחיות פאני רוזלאר ובטי מאיר נולדו לארתור אישנהויזר, יליד גרמניה, ולעדה ויקטוריה, ילידת הולנד. המשפחה, שהתגוררה בפרנקפורט אם מיין, עברה לאמסטרדם במאי 1933 בעקבות עליית הנאצים לשלטון.
פאני: ילידת 1919. פאני הייתה פעילה בתנועת נוער ציונית, ואף השתתפה בקונגרס הציוני באמסטרדם. ב-1940, מיד עם ראשית הכיבוש, נישאה פאני למרק רוזלאר. השניים חשבו לברוח מהולנד, אך הדבר לא יצא לפועל. בשנת 1942 נכנסה פאני להיריון, ובחודש השישי להריונה הגיעו נאצים הולנדים לקחתם למחנה מעבר. פאני העמידה פנים שהיא בתחילת הלידה, ולכן לא לקחו אותה, אך בעלה נאסר מאוחר יותר. לאחר תקופת מעצר קצרה הוא הצליח לקפוץ מרכבת שנסעה למזרח ולהימלט. לאחר שנולד בנם אורי, העבירה אותו פאני בעזרת חברים לא-יהודים למשפחת אומנה זמנית. בעקבות הלשנה הגיעו גרמנים לבית המסתירים ושלושה ילדים נלקחו, אולם אורי ניצל. מתוך חשש לגורלו הועבר אורי למחבוא חדש בבית של אלמנה צעירה, אם לארבעה ילדים. זמן מה לאחר מכן נכנסו פאני ובעלה למסתור בחווה אצל משפחת קלוק, זוג הולנדים, הורים לארבעה ילדים. במשך שנתיים היו פאני ובעלה במחבוא. בעת ביקור שכנים או עם בוא גרמנים הסתתרו השניים בחלל שבין הרצפה לתקרה של הקומה שמתחתיהם. בין בני הזוג ובין משפחת קלוק נוצרו קשרים חמים שהקלו במעט את ההתמודדות הקשה. אחת לחודש קיבלו מידע על אורי מידידת המשפחה, שהביאה עמה יומן שבו תועדה התפתחותו של אורי.
עם תום המלחמה עזבו פאני ובעלה את החווה ולקחו את אורי ממקום מחבואו. בנובמבר 1945 נולד בנם השני עלי, וכשנה אחר כך נולד בנם השלישי מיכה. אמן של פאני ובטי חזרה מברגן-בלזן והצטרפה אליהם; עד 1951 המשיכה המשפחה להתגורר בהולנד, והייתה מעורבת בחיי הקהילה היהודית. ב-1952 עלתה המשפחה ארצה. במהלך השנים שימשה פאני כמדריכת טיולים. למשפחות שסייעו בהצלתם ניתן אות חסידי אומות העולם, והקשר עמן נשמר עד היום.
בטי: ילידת 1923. לאחר סיום לימודי התיכון פנתה ללימודי סיעוד בהולנד במטרה לעבוד כאחות לאחר עלייתה לארץ. עם כיבושה של הולנד החליטה שלא להצטרף לחבריה לתנועת הנוער ולברוח, כדי לא להותיר את אמה לבדה. בהיותה מועסקת בבית חולים קיבלה אישור מיוחד להישאר באמסטרדם, שהגן עליה מפני גירוש. למרות החשש הגובר מהתגברות הגירושים למחנות, החליטה בטי שלא לחפש מסתור בשל מצבה של האם. בגירוש האחרון בספטמבר 1942 נשלחו בטי ואמה לווסטרברוק, שם היא עבדה בבית החולים במחנה. בהיותן בעלות נתינות אקוודורית, נשלחו השתיים לברגן-בלזן. בברגן-בלזן עבדה בטי בבית החולים של המחנה, ובדרך זו גם הצליחה לדאוג לתנאים טובים יותר עבור אמה וכך להצילה. במהלך שהותה בברגן-בלזן יצר עמה קשר הקאפו הראשי של המחנה, ובעזרת אוכל וציוד שנתן לה סייעה לחולים ולחלק מהצוות.
לאחר שהות של שנה בברגן-בלזן נשלחו בטי ואמה לשוויץ במסגרת חילופי שבויים. משוויץ הן הועברו למרסיי שבצרפת, ולאחר מכן לאלג'יריה. במחנה אונר"א באלג'יריה המשיכה בטי לעבוד כאחות. עם תום המלחמה הגישה בטי בקשה לרישיון עלייה (סרטיפיקט) לארץ-ישראל, ובשנת 1945 עלתה ארצה לאחר שנפרדה מהאם, שהחליטה לשוב להולנד. היא השלימה בירושלים את לימודיה לתואר אחות מוסמכת, נישאה למרטין מאיר וילדה את בתם אילנה. בשנת 1951, במהלך עבודתה, נדבקה במחלת הפוליו, ומאז היא מרותקת לכיסא גלגלים. במשך שנים רבות היא עבדה כאחות מוסמכת בבתי חולים בירושלים. 25 שנים מתוכן היא שימשה כאחות ראשית בבית החולים אלי"ן בירושלים.
ישראל אבירם
ישראל אבירם נולד בשנת 1926 בעיר לודז' שבמערב-פולין למשפחה אורתודוקסית. הוא למד ב"חדר" ובמוסדות חינוך דתיים אחרים. בהיותו בן 13 פרצה המלחמה. עם הקמת גטו לודז' עברה משפחתו לגטו, שם הייתה עד חודש אוגוסט 1944. בגטו עבד אבירם בתחילה כשליח ברסורט נגרות, ומאוחר יותר ברסורט לתיקון מכונות תפירה. הוא הצטרף לתנועת הנוער הציונית, ולאחר מכן הפך לחבר ב"חזית הנוער הציוני". תקופת חברותו בהן הייתה משמעותית ביותר עבורו. בגטו היה כארבע שנים, ובעדותו הוא מתאר את מוראות "אקציית הילדים", היא ה"שפרה", בחודש ספטמבר 1942, כמו גם אירועים חשובים אחרים בחיי הגטו. בתחילת חודש אוגוסט 1944 נשלח עם משפחתו לאושוויץ בירקנאו, שם נפרד מאמו ומאחותו ונותר רק עם אביו. מאושוויץ בירקנאו נשלח עם אביו למחנה-בת של אושוויץ, יבוז'נו, שם עבד בכריית פחם. בינואר 1945 השתתף בצעדות המוות והגיע למחנה בלכהאמר, שם השתחרר עם אביו בחודש ינואר 1945.
ישראל אבירם עלה ארצה בשנת 1946 באונייה "דב הוז" מנמל לה ספציה. הוא נקלט בקיבוץ עין-השופט, שבו הקים משפחה. כיום הוא מתגורר ברמת-השרון, והוא אב לשני בנים ובת וסב לנכדים.
מלכה רוזנטל
מלכה רוזנטל נולדה בשנת 1934 בסטניסלבוב שבגליציה המזרחית. היא בת בכורה למשפחה אמידה ומשכילה. אמה פאני למדה באוניברסיטה ספרות ותרבות פולנית, ואביה דוד למד באוניברסיטה בוינה כלכלה ומסחר בין-לאומי. עד לנישואיה עבדה האם כמורה, ואילו האב היה סוחר עורות ובעל חנויות נעליים. בזמן הכיבוש הסובייטי התגוררה המשפחה בעיירה אוטיניה. עם נסיגת ברית-המועצות בשנת 1941 ניסתה המשפחה לברוח. מבצע הבריחה לא צלח, והמשפחה נאלצה לשוב לאוטיניה. עם הכיבוש הגרמני ובעקבות פוגרום קשה של המקומיים ביהודי העיירה עזבה המשפחה את אוטיניה ושבה לסטניסלבוב, שנכבשה כבר על ידי הגרמנים. בינתיים ילדה אמה את אחיה הקטן קופל'ה. בשלהי 1941 הוכנסו היהודים לגטו. האב המשיך בעיסוקו כסוחר עורות עבור הגרמנים, והאם עבדה כמתורגמנית. הצפיפות בגטו הייתה איומה. בדירה הצטופפו 15 ילדים, נוסף על מבוגרים רבים. אמה של מלכה אימצה את טובה'לה, ילדה הונגרייה יתומה שהתגוררה עמם ועזרה למלכה לטפל באחיה התינוק. באחת האקציות ירדה טובה'לה לרחוב כשבזרועותיה קופל'ה. מאחר שהיו קריאות אזהרה על בואם של גרמנים, מלכה ברחה למחבוא. חבריה למחבוא סירבו לאפשר לה לצאת ולחפש את טובה'לה ואחיה שנותרו בחוץ מחשש שייתפסו. כשהסתיימה האקציה מצאה מלכה ברחוב את גופתו של אחיה. טובה'לה נעלמה ולא שבה עוד.
דניס, המטפלת הפולנייה של מלכה, הבריחה בחשאי את מלכה ואמה מהגטו לביתו של פרופסור פולני שהיה בעבר מורה של האם. בעקבות איום בהלשנה נאלץ הפרופסור לגרשן מביתו, ומלכה ואמה נסעו ברכבת לאחד הכפרים באזור אוטיניה. לאחר שהתגלו במהלך הנסיעה, הצילן אחד מהנוסעים שהכיר את האם והעביר אותן למקום המסתור של האב. בני המשפחה התחבאו באסם של שומר יער במטרה לברוח ליערות. בעקבות הלשנה התגלו, והאם הקריבה את חייה למען בעלה ובתה בשעה שהסיחה את דעתם של הגרמנים שבאו ללכוד אותם. מלכה ואביה נדדו ביערות כחודשיים כשהם ניזונים מפירות יער ומפטריות. עם בוא החורף מצאו מקלט אצל איכר אוקראיני שהכיר את המשפחה. אביה של מלכה הצטרף לפרטיזנים, ומלכה הועברה למחבוא בבית משפחת קוט. בתחילה הוחבאה בביתם, אולם בשל הסכנה הועברה למחבוא בחבית באסם המשפחה. במשך שנה וחצי שהתה בחבית בשעה שבני משפחת קוט מסכנים את חייהם באופן יומיומי כדי להצילה. באביב 1944 הוצאה מלכה מהחבית במצב פיזי קשה.
לאחר השחרור התאחדה מלכה עם אביה, שנישא בינתיים בשנית, ונדדה עמו ברחבי אירופה. בשלב מסוים החליטה לעלות בגפה לארץ ישראל ב"אקסודוס". היא עלתה לארץ בראשית 1948, ושירתה בחיל החימוש בצה"ל כ-12 שנה. במקביל הכירה את בעלה דב. הם נישאו ונולדו להם שתי בנות, ציפי ופזית. כיום פעילה מלכה בבית "להיות", ארגון של ניצולי שואה.
