מערך שיעור - סיפורו של ניצול השואה אורי אורלב

"קראתי הרבה ספרים עוד לפני המלחמה. [...] אהבתי ספרים על מלחמות והרפתקאות מסמרות שיער. אהבתי ספרים על גיבורים מבוגרים או ילדים שעוברות עליהם תלאות על תלאות והם סובלים סבל רב עד שהכל בא על מקומו בשלום. ספר שנגמר רע היה ממלא אותי חלחלה שחשתי עוד זמן רב אחרי שגמרתי לקרוא אותו. [...] וככל שקראתי יותר, כך גברה קנאתי בכל אותם גיבורים המתוארים בספרים. למה לי לא קורה שום דבר? ואז פרצה המלחמה".2

"האם התעוררתם פעם בבוקר ולא רציתם לקום וחשבתם הלוואי שיקרה משהו, למשל שיהיה לכם חום, או אפילו שתפרוץ איזו מלחמה קטנה, או איזו סערה לא מזיקה מאוד, אבל שיהיה בה די כדי להמשיך לישון? והנה זה קרה לי באמת. באו גרמנים ואני נפטרתי מבית הספר".3

"וכך חודש של הפצצות, נמלטנו בעור שיננו מהבניין הגדול שעלה בלהבות. ראיתם בוודאי באחד הסרטים עיר בוערת, להבות פורצות מחלונות הבתים, ונשמע רעש קורות העץ המתפצחות מהחום. [...] קול נפץ רועם של קירות מתמוטטים. רצנו ברחוב. אימא החזיקה בידי ובידו של אחי. הגיצים שנפלו עלינו נדלקו שוב ושוב על מעילו של אחי.[...] אחרי שנמלטנו מהרובע הבוער נגררנו זמן רב ברחובות חשוכים ולשווא התדפקנו על שערי הבתים. השוערים נעלו את השערים כדי למנוע מאלפי הפליטים להתפרץ לחצרות וחדרי המדרגות".4

• כיצד מתוארים בספרים מלחמות? איך ראה יורק בדמיונו את עולם החלומות?
• כיצד חווה יורק את פרוץ המלחמה?

• 2. 2
• 3. 3
• 4. 4

עם פרוץ המלחמה גויס אביו של יורק לצבא הפולני. בהוראת הגרמנים, עברו יורק בן התשע ומשפחתו יחד עם רוב יהודי וורשה להתגורר בגטו בסוף שנת 1940. גטו ורשה היה אזור מגורים מבודד ליהודים בלבד בו התגוררו בצפיפות רבה כ–450 אלף יהודים. תנאי החיים בגטו היו קשים מאוד: יהודים רבים מתושבי הגטו חלו ומתו מרעב ומצבם של הילדים היה קשה במיוחד. כדי להתמודד עם מציאות החיים הקשה בגטו, המציאו לעצמם יורק וקז'יק סיפורים:

"הגרמנים דחסו לגטו חצי מיליון יהודים מוורשה ומכל הסביבה ואחרי שסגרו את האזור בחומות פשטו במקום רעב ומחלות [...] כל בוקר קיבלתי מאמא כריך לארוחת עשר [...] הלכתי לגברת לנדאו [המורה] מרחק די גדול דרך רחובות הגטו [...] ראיתי בדרך את המתים שהוצאו למדרכה לפנות בוקר, מכוסים בעיתונים [...] בגלל הרעב ברחובות היו מי שנקראו החטפנים. הם היו חוטפים כל דבר שאפשר לאכול [...] ויום אחד חטפן לבוש סחבות חטף לי את החבילה".5

"יום אחד המצאתי לעצמי סיפור שהמלחמה, השואה, כל זה לא מתרחש באמת. זה רק חלום שאני חולם. אני בנו של קיסר סין ואבי הקיסר ציווה להעמיד את מיטתי על במה גדולה והושיב סביבי 20 [...] חכמים [...] אבי ציווה עליהם להרדים אותי ולגרום שאחלום את החלום הזה כדי שבבוא היום, כאשר אירש את כיסאו של אבי, אדע כמה רעות המלחמות, מהם הרעב והיתמות, ולא אעשה מלחמות. לסיפור הזה היה ביקוש גדול אצל אחי. כל פעם שקרה משהו, כשנוצר מצב מאיים ומפחיד והיינו נתונים לסכנה מידית, היה אחי משדל אותי לספר לו את הסיפור..."6

• איזה תפקיד ממלאים המשחק והדמיון בחייו של יורק בגטו?
• מה ניתן ללמוד מהקטע על הקשר של יורק עם אחיו קז'יק?

שני הקטעים הבאים עוסקים בחיי היום יום של יורק בגטו. קראו אותם וענו על השאלות הנלוות:

"אחרי הביקור אצל הדודה הלכתי תמיד לבקר את סבתא שלי מפני שהיא הייתה מרחמת עלי ונותנת לי חצי זְלוֹטי לנסוע הביתה בריקְשָה. אהבתי לנסוע בריקשה, במיוחד אם היתה מרופדת ומקושטת בקישוטי זהב ובפעמונים קטנים. אמא אסרה עלי לנסוע בריקשות מרופדות בגלל הכינים שעלולות היו להיות בריפוד. הכינים העבירו בגטו את מחלת טיפוּס הבֶּהָרוֹת ואנשים רבים מתו כל יום מן המחלה הזאת. אמא הרשתה לי לנסוע רק בריקשות שהספסל שלהן עשוי מעץ. אבל אני רציתי להרגיש כמו מלך, ורק ירדתי במרחק מה לפני הבית כדי שאמא לא תתפוס אותי במקרה."

[...]

"יום אחד ריחמתי על אותו ילד מסכן שישב בשער הבית שלנו וצעק כל הזמן בקול הולך ודועך: 'חתיכת לחם, [...] חתיכת לחם...' ואף אחד לא ריחם עליו. אולי מפני שהיו כל כך הרבה ילדים כאלה בכל מקום. עמדתי קצת יותר רחוק, הושטתי את היד ואמרתי בקול חזק: 'נדבה לילד עני... נדבה לילד עני...' ולתדהמתי נתנו לי האנשים כסף. [...] תוך זמן קצר קיבלתי די הרבה כסף, והפיתוי היה גדול להיכנס לחנות הצעצועים הקטנה ממול וסוף סוף לקנות לעצמי אולר. אמא סירבה לקנות לי אולר. היא אמרה שאֶפָּצַע או שאפצע את אחי. בסוף חשבתי שזה לא יהיה הוגן. לא בגלל זה פשטתי יד. נתתי את כל הכסף לילד, חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא בגאווה רבה מה שעשיתי".7

• מדוע רצה יורק לנסוע בריקשה, למרות איסוריה של אימו?
• מה אפשר ללמוד על התבגרותו של יורק בגטו מן הקטעים אלה? התייחסו להחלטות שהוא מקבל.

• 5. 5
• 6. 6
• 7. 7

בשנת 1942 החלו הגרמנים לגרש את יהודי ורשה למחנות ובגטו נמצאו בתים רבים ריקים, כתזכורת לתושבים שגורשו. היהודים שנותרו בגטו הועסקו בבתי מלאכה שונים וניסו להמשיך ולקיים את עצמם בתנאים הקשים ששררו בגטו. הילדים המעטים שנשארו בגטו, בודדים, חיו, בפחד מתמיד מן הגירושים והיו צריכים להתחבא כדי לא להיתפס. כאשר עבדה אמם בבית החרושת, היו יורק וקז'יק מתחבאים עד לשובה. יורק בן ה-11, תיאר את אווירת הפחד במסתור:

"שנאתי להסתתר ולהקשיב איך מחפשים אותנו. זה היה מפחיד אותי עד מוות. זה הפחיד אותי גם כשהיינו מסתתרים יחד עם מבוגרים. ישבנו לפעמים מכווצים בעליית הגג או במחסן. חסום בארון או בכוך מאחורי קיר לבנים. אי אפשר להשמיע הגה, ורק שומעים את המחפשים, את הצעדים שלהם, את הנקישות על הקירות – ימצאו – לא ימצאו – ואסור להשתעל או להתעטש – והגרון בדיוק מגרד או שמדגדג באף".8

"אני הייתי טרזן מפקד העולם, ואחי לא היה אחי אלא אויבי בימי מלחמה וחזר להיות אחי העומד בראש ארץ שכנה בימי שלום. לכל אחד מאיתנו היה צבא גדול, ובמשך שש שנות המלחמה האמיתית ניהלנו אנחנו משחק מלחמה משלנו. את צורת המשחק קבעו התנאים – אם זה היה בלילה, או במקום חשוך במחבוא, פשוט היינו מדברים, מה אני עושה בצבא שלי ומה אחי עושה בצבא שלו. כשיכולנו לשחק במשך היום על הרצפה היינו עורכים מלחמות של ממש בחיילי עופרת או בצבאות כלי שח או בערימות עצומות של קלפי משחק שהבאתי מדירות המגורשים בבתים השכנים".9

• עם אלו קשיים נאלצו יורק ואחיו להתמודד בשעות אלה?
• כיצד הם התמודדו עם הקשיים?

• 8. 8
• 9. 9

בשלב זה, הפכו חייהם של יורק וקז'יק קשים ומסוכנים. אחרי תקופה ממושכת של עבודה קשה ותנאי חיים בלתי-נסבלים בגטו, חלתה זושיה, אמו של יורק. היא אושפזה בבית החולים של הגטו במצב קשה ובסופו של דבר נפטרה:

"אמא חלתה [...] והיא נלקחה לבית החולים היהודי בגטו. אנחנו נשארנו עם דודה סטֶפָה. בערב לפני שאמא איבדה את הכרתה היא שכבה במיטה וראשה כאב חזק מן הרגיל. הן חשבו שאני ישן ודיברו ביניהן. אמא אמרה:
'מה יהיה עם הילדים אם לא אחזיק מעמד?'
'אל תדאגי, זוֹשיָה," אמרה דודה סטֶפָה, "אני אקח את הילדים.'
ואז אמא אמרה:
' סטֶפָה, תיקחי אותם יחד אתך תמיד, לטוב ולרע.'
ודודה סטֶפָה הבטיחה וקיימה את הבטחתה.
[...]

כל עוד אמא חיתה חשבתי, הרגשתי, שישנה איזו דמות שקופה ששומרת עלי כל הזמן. כמעט שיכולתי להבחין בה חומקת, מזווית העין. אבל לא הצלחתי לראותה אף פעם ממש. אחרי זמן מה החליפה אמי את הדמות המסתורית והיא בעצמה שמרה על שנינו".10

• כיצד מנסה יורק להתמודד עם הפרידה מאמו?
• האם דרך התמודדות זו דומה או שונה מהתמודדות עד עכשיו עם המציאות הקשה בגטו? כיצד דמות אימו ממשיכה לסייע לו בהמשך?

עם מות אמו, הבריחה סטפה את יורק ואחיו לאזור הפולני של ורשה, ולאחר מכן הם הוחבאו בכפר במרתף חשוך במשך שבועות ארוכים. בסופו של דבר, בשנת 1943, הועברו יורק ואחיו למחנה ברגן בלזן. בידה של הדודה עלה להשיג עבורם מסמכי אישור לעליה לארץ ישראל והם נאלצו להיפרד. מרגע זה נאלצו האחים לעמוד ברשות עצמם.

"יורק, הקשב, [...] מחר כבר לא תהיה דודה שתסביר לך כל דבר. שים-לב, כאן אני שמה רק אוכל להמשך הדרך. בתרמיל של קאז'יק ישנם רק בגדים [...] ובתרמיל זה אני מכניסה לך אוכל לראשית הדרך, סנדוויצי'ם, תשגיח שלא ישבו עליו. להיכן הכנסת את הפנקס? אל תאבד אותו חלילה. יורק, אתה צריך להיות עתה אדם מבוגר, אתה מבין? [...]
אתה מבטיח לי? ושתלבשו בערבים את אפודות הצמר [...]
'שלא תעיזו לומר את גילכם הנכון,' הזכירה להם [...]
'אתה נולדת בשלושים­-וחמש ואתה בשלושים-ושלוש. זיכרו, אחרת לא יהיה לכם די זמן ללימודים, ותצטרכו תיכף ללכת לעבודה... אתם לא כמו כל הילדים. אתם הפסדתם שש שנות מלחמה.' קאז'יק התרפק עליה ושתק".11
"יורק כתב יומן. בעמוד הראשון כתב באותיות דפוס:
אולי?
"'מדוע אולי?'"
"'מפני שתמיד אמרנו שאולי נינצל.'"
"'אתה רוצה לכתוב על כל המלחמה?'"
"'כן,'" אמר יורק".12

• אילו הוראות נותנת הדודה לילדים? מדוע?
• לֵמָה היא מכינה את האחים?

• 10. 10
• 11. 11
• 12. 12

לאחר מסע ארוך הגיעו שני האחים לישראל, שם הם נשלחו לקבוץ גניגר. בקיבוץ קיבלו האחים שמות עבריים, יורק הפך לאורי וקזי'ק הפך ליגאל.

"המקום הזה קיבוץ היה מקום מוזר ביותר. בלילה הראשון שהגענו הושיבו אותי על הדשא הגדול שליד חדר האוכל, מסביב התאספו כל דוברי הפולנית במקום ואני סיפרתי להם מה היה במלחמה. במשך כמה שעות איש לא זז ולא הוציא הגה. נשמע רק קולם של הצרצרים ולפעמים געיית פרה או נביחת כלב מרחוק. ורק הכוכבים נעו בשמים מעל צמרות הברושים. הקיבוץ הפך לי לבית חדש והשנים המעטות שלמדתי בבית הספר במוסד הקיבוצי הפכו לילדותי השנייה".13

• כיצד מתוארת חווית העלייה של אורי? ומדוע?
• קראו את הקטע הבא וחשבו: מדוע חווייתו הראשונה של אורי הקיבוץ הייתה לנקודת מפנה בחייו?

יורק אורלבסקי שינה את שמו לאורי אורלב. הוא התחתן וכיום הוא אב ללי, דניאלה, איתמר ומיכאל וסבא של אליה ושאול. אורי היה לסופר שכתב ספרים רבים, ביניהם ספרי ילדים.

"אינני יודע אם הכתיבה עוזרת לי להתגבר על העבר. אני יודע רק שאני לא יכול לדבר, לספר ולחשוב על מה שקרה כאדם מבוגר. או במילים אחרות: כאשר אני נזכר, אני נעשה שוב הילד שהייתי, והכול חוזר ומופיע לנגד עיני כמובן מאליו. האיש שאני היום מוכרח להתהלך בזהירות עם הזיכרונות האלה כי הם יכולים להיות מסוכנים מאוד. זה כאילו אני הולך על פני אגם קפוא, וכל הזמן נשמר שלא לדרוך יותר מדי חזק. זאת אומרת שלא לדבר או לחשוב על מה שקרה בעיני המבוגר שאני עכשיו. זה עלול להיות כמו קפיצה על קרח דק. הקרח עלול להישבר ואז אשקע לתהום. ואני יודע שאולי לעולם לא אוכל לחזור".14

• 13. 13
• 14. 14

במסגרת הפעילויות המוצעות לתלמידי כיתות ה'-ו' ביד ושם, מציעה מגמת ההדרכה של בית הספר הבינלאומי להוראת השואה סיור באתר יד ושם בעקבות סיפרו של אורי אורלב משחק החול. הסיור מפגיש את התלמידים עם סיפורו האישי והמשפחתי של ילד אחד במהלך תקופת השואה ויכול להוות פעילות מקדימה או משלימה למערך השיעור ולטקס המוצעים להלן.

לפרטים ניתן לפנות למדור היסודי במגמת ההדרכה בטל. 02-6443558.

ערכות לימוד

• רציתי לעוף כמו פרפר
• זה מפני שאנחנו יהודים
• מבעד לעינינו - מתבוננים ויוצרים

טקסים

• ילדוּת בשואה

מן המחקר

• ד. עופר - ילדים בשואה
• נ. בוגנר - ילדים במסתור

תערוכות מקוונות

• ילדים בשואה