מתוך יומנו של סטניסלב זמינסקי, מורה מן הכפר לוקוב, פולין

"בעיני היה המצב אפילו טרגי יותר, כי באורגיית הרצח השתתפו לא רק הגרמנים ועוזריהם האוקראינים והלטבים. היה ברור שגם השוטרים היקרים שלנו ישתתפו בטבח — ידוע שהם כמו חיות — אבל התברר שגם פולנים רגילים, מתנדבים אקראיים, לקחו בו חלק. ביום שני, בטשבישוב, קיבלה מין 'מיליציה אזרחית', איכרים מקומיים ששמרו על הכפרים מפני שודדים, הוראות לתפוס את כל יהודי המקום ולהעביר אותם ללוקוב. הם הקיפו את הכפר והציד החל. הם עקרו את היהודים מבתיהם; הם לכדו אותם בשדות, בכרי המרעה. היריות עדיין לא נפסקו וכבר מיהרו הצבועים שלנו ללטוש עין אל רכושם של היהודים. גופותיהם [של היהודים] עדיין לא התקררו וכבר החלו אנשים לכתוב מכתבים, לבקש את בתי היהודים, את החנויות שלהם, בתי המלאכה וחלקות אדמה. ב-5 בנובמבר [1942] נסעתי בכפר שדליסקה. נכנסתי לחנות המקומית. האיכרים קנו חרמשים והמוכרת אמרה, 'החרמשים יהיו שימושיים בציד של היום'. 'איזה ציד?' שאלתי. 'ציד היהודים', אמרו לי. 'וכמה משלמים לכם בשביל כל יהודי שנתפס?' בחנות השתרר שקט של מבוכה. הציידים רדפו את הפליטים ביערות כדי לקבל את הפרסים שהציעו הגרמנים: וודקה, סוכר, תפוחי אדמה, שמן וגם חפצים אישיים שנגזלו מן הקורבנות. הם התנדבו לציד הזה מרצונם, לא הייתה שום כפייה".