אינגה שול מתארת את הפעילות בתנועת הנוער ההיטלראי

"היטלר, כפי שכולם הבטיחו לנו, יביא גדולה, אושר ועושר למולדת. הוא ידאג שלכולם יהיו לחם ועבודה. הוא לא ינום ולא יישן עד אשר יבואו חירות, אושר ועצמאות לכל גרמני וגרמני בגבולות המולדת. ראינו כל זאת בעין יפה, ורצינו לעשות כל מה שביכולתנו על מנת לקדם את מימוש החזון. אבל היה גם דבר נוסף שמשך אותנו וסחף אותנו בעוצמה מסתורית: שורות-שורות של צעירים שצעדו במבנה מלוכד, דגלים מתנוססים, תופים רועמים, קולות שרים ועיניים מביטות היישר קדימה. היה דבר מה מהמם במכלול הזה בפעולה. אין זה פלא שכולנו, האנס, סופי וכל השאר, הצטרפנו ל'היטלר-יוגנד'!
היינו חברי התנועה בגוף ובנפש...
נאמר לנו שעלינו לחיות למען מטרה אצילית. הרגשנו שמתייחסים אלינו ברצינות, ברצינות רבה, והייתה לכך השפעה מחייה. האמנו שאנחנו חברים בגוף עצום ומאורגן, אשר בו יש לכל אחד מקום משלו, - יהא זה ילד בן עשר או אדם מבוגר. הרגשנו שאנו ממלאים תפקיד בתנועה אדירה שמחברת את ההמונים לגוף לאומי אחיד ומלוכד. היו לא מעט דברים שלא מצאו חן בעינינו, דברים שהותירו אותנו עם טעם חמוץ בפה, אבל האמנו שהם יבואו על תקנם בדרך כלשהי..."