מצוקות בגטו: רעב, צפיפות, מחסור.

22.1.40
מצוקה נוראה כמותה של היום לא הייתה עד כה. כלם נאנחים ונאנקים, וכל אחד שואל את חברו: הנזכה לימים יותר נוחים? כלם בטוחים שהמפלה בוא תבוא; אלא שאין איש בטוח שיזכה לנחמה זוֹ.
הנה הולכת ובאה תקופת מלחמה חדשה ואותותיה הראשונים מכניסים חרדה בליבותינו פן ואולי כוחותינו לא יספיקו שנוכל עמוד. מיום ליום המצב הולך ורע; כמעט שהחילונו להתגעגע אל חדשי המלחמה הראשונים. כמעט שכבר הסתגלנו אל תנאי החיים שנקבעו בעת הראשונה בעטיה של המלחמה. הפרנסות הראשונות אמנם הלכו לטמיון העסקים שלפני המלחמה תמו; הפומביות של ניהול העסקים חדלה. אבל כמעט כל אחד הסתדר מחדש בעבור צורה. הרשמיות חדלה; כל אחד תקע את עצמו עם פרנסתו באיזו פנה חבויה, בלתי נראית לעין – והתפרנס בצער ובדחק. כשרון ההסתגלות של עמנו הראה פלאים גם הפעם... על אף כל הגזרות והרדיפות יצרנו בסיס חדש לקיום, אבל זה לא ארך הרבה. כל יום קללתו מרובה משל חברו...מלחמה לקיום קשה; מלחמה לאיזה רוָוחים מצומצמים הקשים כקריעת ים סוף; ולבסוף – מלחמה להשיג ככר לחם שאפס לגמרו ושנמכר בחדרי חדרים מפני שגם המוכר וגם הקונה מסַכנים את נפשם. מלחמה להשיג איזה קילו פחם להסקה. הקור המסמר בתקפו עומד; לא ירפה אף ליום אחד; להפך, הולך וגובר. אבל כל המחסנים לממכר פחם עומדים ריקים. אף חתיכה לרפואה לא תמצא. קמח לאפות לחם יש, אלא שהאופים חדלו לאפות מפני היראה לקחת למעלה מהמחירים הקבועים. אבל פחם אין בנמצא כלל וכלל. ומי שלא הספיק להכין – הוא גוֹוע בקור. בקצור: אין מכולת ואין פחם... אפסה כל סחורה. וסחורה שעודנה ישנה מצניעים אותה בכדי למכור אותה אחר כך בצנעה במחירים יותר גבוהים.
הג'וינט מכלכל מכספו שמונים ושלושה בתי תמחוי, המשען היחידי למגורשים, לפליטים, לגולים וגם לרעבים וצמאים מעניי המקום. והנה בתי תמחוי אלה נמצאים בסכנה להסגר מפני חוסר מכולת והסקה. בפולניה אין מחסור בצרכי אוכל, אבל הכובש גוזל את הכל לעצמו. אותנו הוא מפרנס בעצות על הניר איך להסתפק במועט…

[...]
30.1.40
גם המאורעות האחרונים שנוּ את פני הרחוב הורשאי תכלית שנוי. אין זו ורשה שהיתה עד כה!
קודם – הצפיפות והדחק במדרכות. אחד ידחק את השני בצד ובכתף בלי שום תרעומות מצד אחד ובלי בקשת סליחה מצד שני. שני הצדדים מודים, כי אחרת אי-אפשר. בשעת צרת הכלל אין רשות לאדם להגיד לחברו: “צר לי המקום”! גורל אחד לכולם, בפני כל אחד משתקפים אותם המאורעות האיומים, שגם הוא היה נושאם. איזו עצבות חרישית שפוכה על פני כלם. כל אחד משתף את חברו לצרותיו אף אם צרות חברו אינן ידועות לו על בורין. הכובש האכזר השווה את כלם, חרב מרוטה אחת מעופפת על ראשי כלם. חרדה מפני העתיד הקרוב ממלאה את לבות כלם. ולכן נתחממו הלבבות ונתקרבו זה לזה. סקירת עין אלמת אחת על חברי לגורל דיה להורותני את הנעשה בתוך לבו פנימה... הכרה אחת יש לכולנו מקטן ועד גדול: כולנו הושפלנו עד הדיוטא התחתונה; כולנו הורדנו; כולנו היינו לחדלי אישים; כולנו נולדנו לעם בזוי ושסוי, לעם דווי וסחוף, כולנו נולדנו בייסורים, חיים בייסורים ומתים בייסורים. אף עשיר ובעל הון לא נחשב למאומה ואין איש מקנא בו... המצב הכללי הזה פעל שכמעט השווּ שרטוטי פני כולם. פנים אחידים לרבבות איש. קלסתר אחד לכולם. תוגה אחת פרשה את כנפיה על עם שלם. [...] אפילו מי שיש לו חדל ללבוש פרווה. יראים למשוך את לב הכובש לאמידותו... כולם נעשו שווים לצרות ולהלבשה; שווים לגורל ולמצוקתו; שווים לרחשי פניהם ולהבעה התוגתית שבהם. ואם תוסיף לכל האמור את “הסמן היהודי” המיוחד שזרוע כל “יודע” עטוף בוֹ בגזרת הכובש – הרי לך מראה פני הרחוב הוורשאי היהודי עם כל הכעור והניווּל החיצוניים שבו. משפחה אחת של רבבות איש – ואיננה אסתטית ביותר!!!