רזי ווגליין על חלוקת המזון בגטו טרזיינשטט

״חילקו קפה בחצר. בחבית גדולה ומלוכלכת היה זה נוזל עכור בטעם מי מדמנה, אדם אחד חילק, לכל מי שהחזיק תלוש מזון, רבע ליטר מהנוזל הזה. המונים עמדו בתור, לרוב כאלה שמקרוב באו. שמחנו מאד לפגוש בינהם מכרים. בשעה 11 חולקה ארוחת צהריים, מרק מימי חסר תוכן, 200 גרם תפוחי אדמה שחורים ועשירית הליטר רוטב בלתי ניתן לזיהוי. בימים הראשונים עוד החזקנו מלאי של לחם ונקניק וויתרנו על הארוחה, אחר כך אכלנו כל מה שקיבלנו וחלינו כולנו. אמא ואני קבלנו אוכל בעליית הגג, המתנו שם בדוחק שעתיים בקרוב לחלוקת המזון. פעם בכל ארבעה ימים חולק לתושבים לחם. בכל יום שישי חולקו 50 גרם סוכר ושלוש פעמים בשבוע קיבל כל אסיר 20 גרם מרגרינה. חלוקת המזון לא התנהלה בשלווה. האנשים עמדו בתורים ארוכים, לפעמים שעה וחצי, עד שזכו לקבל את מנת האוכל הדל והקר. העמידה הממושכת בתור, בכל תנאי מזג אוויר, גרמה מרירות רבה. המצב היה גרוע במיוחד כאשר הגיעו טרנספורטים חדשים. האנשים החדשים סבלו שבועות עד שהתרגלו למנות האוכל הזעומות ולטיבן הירוד. הנסיון לימד אותנו שאפשר לחנך את הקיבה. היו חלקים בקסרקטין דרזדן שלא היו בהם צינורות מים והובלנו אליהם מים מהבאר בחצר, היו תמיד אנשים שהמתינו לחלוקת מים. בתחילה היו ימים בהם לא הגיעו מים בכלל, או מים אדומים שלא ניתן היה ל השתמש בהם. מאוחר יותר הרחיבו היהודים את רשת אספקת המים, אך בכל זאת היה צורך, בחודשי הקיץ, לשאוב מים מן הבארות בחצרות ולהעבירם לקומות העליונות. הלחם הובא אלינו על גבי עגלות קבורה שנאספו למטרה זו מקהילות ציכיה. הזדעזענו מכך בתחילה אך בסופו של דבר קבלנו בשמחה את מנות הלחם שלנו, אפילו מעגלת קבורה. לעתים היה הלחם מעופש, אכלנו אותו גם כך מחוסר בררה. לרוב הזקנים נגרמו מכך בעיות עיכול״.