חור שחור ללא תחתית

ברוכים הבאים לפרק נוסף של "נוער יוצר פודקאסט לדורות". הפרויקט הזה הוא פרויקט מיוחד שיוצא לאור ביום השואה תשפ"ג והוא פרויקט של מרכז החדשנות והיזמות jlm spark של עיריית ירושלים יחד עם חטיבת קידום נוער ויד ושם. הפודקאסט יביא אליכם סיפורים של שורדי שואה אבל הפעם מזווית צעירה של בני נוער. אז בלי יותר מדי הקדמות, בואו נצלול לפרק של היום.

רועי: שלום וברכה, אני רועי לוי, אני כיום בן 16 ואני אראיין היום את אפרים פרדי מול אשר נולד בבלגיה בשנת 1938. כשהיה בן 4 וחצי הוריו ניסו להימלט לשוויץ אך נתפסו על ידי גרמנים. בעקבות זאת המשפחה של אפרים התפצלה לשניים, הוריו נשלחו למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו והוא נשלח למנזר בעיר בזנסון אשר בצרפת, פה הסיפור מתחיל. 
מתי המשפחה שלך הבינה שהיא צריכה לברוח מהנאצים?

אפרים: כשכבר הנאצים היו גם כן בבלגיה

רועי: באיזה שנה?

אפרים: ב-1942, והמלוכה שם לא יכלה לעשות שום דבר אז הם רצו לעבור לשוויצריה, היא הייתה ארץ ניטרלית לא מעורבת בסכסוך של מלחמת העולם השנייה, אבל הם שמעו שהשוויצרים סגרו את הגבולות שלהם מפני הפליטים היהודים אז אני גם מציין כאן שרק עם אחד עבר שואה בדיוק כמו עם ישראל באירופה באותם מחנות של השמדה, תאי גזים, משרפות זה הצוענים אבל הגרמנים היו יותר שמים את הדגש כן להשמיד את היהודים יותר מאשר הצוענים. הצוענים זה היה מספר 2 אז הם חשבו שאם הם יראו כצוענים מכיוון שאין אנטישמיות כנגד צוענים יוכלו לעבור את הגבול בין צרפת לשוויצריה כי בוודאי הצוענים שהיו במדינות מסביב לשוויצריה היו מחפשים מקלט בתוך אותה מדינה. אז ערב אחד אני רואה את אמא שלי לבושה בצורה מוזרה עם שמלה ארוכה עד הרצפה, תולה על האוזניים שלה שני עגילי אוזניים בצורה של שתי טבעות מוזרות כמנהג הצועניות, חובשת מטפחת ראש פרחונית, כן אני זוכר, שאל עם פרנזים על הכתפיים ועם חבילות ומזוודות. מתחנת הרכבת המרכזית של בריסל נכנסים לתוך צרפת להגיע לאותו העיר כמו שאתה אמרת העיר בזנסון שזה לא היה רחוק מהגבול בין צרפת לשוויץ, שם נכנסנו לבית מלון קטן וההורים שמעו שאחד התושבים תמורת כסף בלילה מעביר יהודים את הגבול בשבילים ידועים לו וגם כן בזמנים שהוא יודע שהפטרולים של משמר הגבול השוויצרי כבר עבר באותו מקום וגם כן המשמר הצרפתי מהצד השני. אז הם ביקשו את עזרתו אז הוא אמר להם לילה הבא אני בא לקחת אתכם מהבית מלון. באותו הלילה במקום שהוא יופיע הופיעו שני שוטרים של הגסטפו לעצור אותנו, אז התמונה שאני זוכר, שאני עומד באמצע הלילה על המדרכה מול הפתח של הבית מלון, גרם מדרגות עץ תלול אמא יורדת עם שתי חבילות ואבא עם שתי מזוודות, מאחורי עומדים שני הנאצים, וליד שפת המדרכה המכונית הצבאית הגרמנית עם המנוע שפועל אחריה הגרמני מול ההגה ולוקחים אותנו בבסיס שלהם באותה עיר כמובן הבסיס הזה שהם לקחו לעצמם היה קודם בית מלון ואני יודע היום שהוא חזר להיות אותו בית מלון עם אותו שם. אנחנו מוכנסים בתוך חדר גדול, אחד הנאצים לוקח את המזוודות מאבא ומניח על שני כיסאות, פותח, מחטט בפנים, זורק פה, זורק שם כנראה מחפש עוד קצת כסף או דברי ערך. השני ניגש לטלפון שהיה על איזה שולחן עבודה, מרים את השפופרת, ממלמל כמה מילים וסוגר ועל כיסא שלישי יושבת אמא, ואמא בוכה כי אמא הבינה שהגרוע מכל הגיעה. אז הגרמני שדיבר בטלפון מתקרב אליי מצביע על אמא בוכייה ואומר לי בצרפתית עילגת "אמא חולה, אתה בחוץ" אז הוא לקח אותי ביד והוציא אותי מחדר, אני רק עובר ליד אמא הבוכייה היא עוצרת אותי לחלקי שנייה, מנשקת אותי, מכניסה בכיס הקטן של חולצתי שתי תמונות שלה ושל אבא, יש לי פה אותן בתיק שלי עד היום וגם כן היא נותנת לי איזה מזוודה קטנטונת מאלומיניום עם זוג נעליים בשבילי גם כן כמה בגדים וכבר הגרמני סוחב אותי החוצה ואני עכשיו עומד בפרוזדור חשוך מול דלת עץ חומה ענקית שנסגרה על אבא ואמא, ואני עומד מול הדלת הזאת ואני מחכה שהדלת תיפתח ואבא ואמא יצאו אליי אבל הדלת הזאת נסגרה עליהם לעולם כי בתוך יומיים הם נשלחו לאושוויץ. 

רועי: לאן אתה הלכת?
אפרים: אז פתאום בסוף הפרוזדור מופיעים שני שוטרים צרפתים מבקשים ממני להתלוות אליהם, אני בתור ילד בלגי דיברתי צרפתית אז זה היה יתרון גדול. אז הם לוקחים אותי במכונית המשטרתית שלהם עד למנזר באותה עיר.

רועי: ידעת לפני כן מה זה מנזר?

אפרים: לא. כמובן שלא, לא ידעתי. הכל היה בשבילי היה חדש, היה מפתיע, היה מבלבל, שם כשלקחו את החבל שהיה תלוי בחוץ ומשכו את החבל ומצד שני אני שומע פעמון והדלת הקטנה באמצע הקיר הגבוה נפתחת עומדת נזירה ולוקחת אותי בתוך החצר של המנזר. למעשה המנזר הזה היה בית חולים מנוהל על ידי נזירות בתור אחיות והרופאים היו באים בבוקר לעבוד וחוזרים בערב הביתה. 

רועי: מה אתה זוכר מהמנזר? שגרת יומיום…

אפרים: אז קודם כל אני כבר מגיע לחדר שינה של ילדים קטנים, היא פותחת את הדלת ואני רואה חדר גדול מאוד ושורות של מיטות קטנות של ילדים קטנים, מיטות מברזל עם סורגים של ברזל, הכל צבוע בצבע שמן מבריק לבן ובכל מיטה אני מבחין באיזה ילד או ילדה בערך בגיל שלי וכל הילדים היו מכל מיני מדינות במרכז אירופה איפה שהנאצים הגיעו זאת אומרת אוקראינה, הונגריה, רומניה, צ'כוסלובקיה, גרמניה, הולנד, בלגיה, שההורים שלהם נעצרו ונשלחו לאושוויץ כמו ההורים שלי. והרבה בוכים וצועקים "אני רוצה אבא שלי, איפה אתה אבא? איפה את אמא? אני רוצה את אמא שלי".

רועי: כמה זמן היית במנזר?

אפרים: אני לא יודע, יכול להיות שבועיים-שלושה, חודש-חודשיים, אני לא זוכר בדיוק. ואז באותו מנזר מסיבה גם לא ידועה עד היום אני נשלחתי לבית יתומים יהודי בפריז, כי השואה הייתה שלבים שלבים א בהתחלה הגרמנים לא רצו לרצוח ילדים יהודים פחות מגיל 15, בגיל 15 בחור או בחורה יכול לעבוד במחנות כפייה כן, בעבודות יזומות, אבל ילדים קטנים לא. הם היו מבקשים מהמשטרה המקומית להוציא את הילדים מההורים, מה היו עושים? היו מביאים אותם או במנזרים שהתנדבו לקלוט ילדים יתומים יהודים או גם כן במשפחות נוצריות שהתנדבו לאמץ איזה ילד או ילדה יתומים כאילו להכניס אותם בין הילדים שלהם בתור אחד מהילד של המשפחה.

רועי: בבית יתומים..

אפרים: כמו שאמרתי נשלחתי מסיבה לא ידועה, אז הגרמנים איפשרו לממשלת צרפת שדרך אגב היא הייתה שותפה לנאצים באופן מלא 'ממשלת וישי' נתנו ליהודים קודם כל לייסד איזה מועצה של היהודים בצרפת וגם כן להחזיק עדיין בי יתומים יהודים, בית חולים יהודים ומושב זקנים יהודי. שם הייתי רעב, במנזר היה אוכל אצל היהודים לא היה הרבה אוכל. אני זוכר שאחרי הארוחות הייתי מסתובב מסביב לשולחנות של חדר האוכל, מחפש בצלחות אחרי הארוחות ילדים שהשאירו קליפות של נקניקים כדי לאכול אותם, הקליפות לא היו כמו היום מפלסטיק, זה היה המעי של הבעל חי וזה היה אכיל, כדי להוסיף את המחסור במזון הייתי כל הזמן מחפש קליפות של נקניקים שאותם הקליפות כנראה זה היה מגעיל את הילד והוא השאיר את זה בצלחת, לי זה לא היה מגעיל הייתי רעב. וערב אחד אחת המטפלות, כל המטפלות שם היו נשים יהודיות צרפתיות, לוקחת אותי למשרד של הבית יתומים, מעמידה אותי על כיסא שם נמצאות שתי נשים אם ובתה, הבת בת 18, ושואלות אותי מה שמי איפה גרתי בבריסל מה הכתובות וכולי וכולה. אחרי זמן קצר אחת שואלת אותי אם אני רוצה לעזוב את המקום ולעבור לגור איתן אז אמרתי לא כי לתומי חשבתי שיום אחד יופיעו אבא ואמא ויוציאו אותי מהסיוט הזה אז אחרי חלקיק של שנייה היא שואלת אותי "מה אתה אוהב?" אז אמרתי "אמא שלי הייתה אופה לי עוגת תפוחי עץ אני מאוד אוהב את זה" אז היא עונה לי "אם אתה תבוא איתנו אנחנו ניתן לך עוגת תפוחי עץ" אז הסכמתי לבוא איתן, בגלל שהייתי ילד יהודי רעב שאהב עוגת תפוחי עץ זה הציל את חיי כי בהמשך הגזרות כמה חודשים ארוכים כולם נשלחו לאושוויץ, גם העובדים וגם הילדים. אז למחרת בערב הן באות לקחת אותי במונית לבית שלהן, אני נכנס בדירה, אני נכנס בסלון, ליד שולחן הסלון עומד בעל הבית מצפה לי ועל השולחן יש עוגת תפוחי עץ ענקית.

רועי: למה דווקא אתה?

אפרים: דווקא אני כי קודם כל דיברתי צרפתית, ומדוע הם רצו לאמץ איזה ילד יתום? הם היו כבר דיי מבוגרים, רק עם הבת הגדולה הזאת ולא חלמו להביא לעולם עוד בן אז החליטו לאמץ איזה ילד יתום מהבית יתומים אז בחרו בי בגלל שדיברתי צרפתית אבל אחת המטפלות אמרה הוא הכי חמוד בקבוצה של הגילאים שלו. אז עכשיו הם צריכים להיות ההורים המאמצים שלי, לא יכול לקרוא להם אבא ואמא, קראתי להם 'דוד ודודה' והם נתנו לי קודם כל תמיכה ואהבה ותשומת לב וילד במצב באמת צריך לקבל בפרט בזמן הלילות, הרבה לילות חלמתי, כמעט כל לילה שאני נופל בחור שחור בלי תחתית ותוך כדי הנפילה מפלצות בוקעות מתוך החור ומנסות לתפוס אותי עם ציפורניים גדולות, פחד פחד. והם רצו גם כן להסיר את האימוץ הלא רשמי שלי אז הכניסו אותי בכיתה א' בבית ספר קתולי, בהתחלה אחותי המאמצת מלווה אותי עד לשם ומסבירה לי שאתה תדע את הדרך לחזור לבד הביתה, כשאתה עומד על שפת המדרכה מחכה האור הירוק יעבור אם מישהו מתקרב אלייך ורוצה להציע לך להעביר אותך את הכביש ואפילו לקחת אותך עד הבית, אפילו אם הוא נותן לך סוכריה או עוגיה תסרב תאמר שאמר שאתה יודע טוב את הדרך ותסתדר לבד, זה היה מכניס אותי למתח כי פריז הייתה מלאת חיילים גרמנים כי היטלר ימח שמו קבע שפריז תהיה עיר קיץ לכל החיילים שלו בחופשה. אני כבר פחדתי מהם, מהמדים שלהם, מהכידון תלוי על החגורה מאחורה וקראתי להם אנשים רעים. עכשיו בבית ספר קתולי הזה אני נכנס פעם ראשונה כאן בכיתה והמורה עומדת על בימה מאחורי המורה והמשרד שלה על הבימה יש לוח שחור גדול על הקיר כי כותבים שם עדיין זה עם גיר לבן ולמעלה מהלוח האלוהים של המורה, הרבה יותר קטן מאשר במנזר, קטנצ'יק מנחושת, על צלב קטן מעץ, לפני הלימודים צריכים להתפלל אליו אז ידעתי כבר מה עושים. 

רועי: ממה הכי פחדת בזמן הזה?

אפרים: אני הכי פחדתי מהגרמנים. הזמן עובר והמסע שלי משתנה כי אותו ראש ממשלה של וישי רואה שהמנזרים והבתי יתומים כמובן לא יתומים מתנהלים עם ילדים יהודים בעלי נתינות זרה אז הוא שולח טלקס לאדולף אייכמן ימח שמו בברלין ומבקש גזרה שעדיין לא קיימת לחסל את הילדים בעלי הנתינות הזרה, הוא מקבל את האישור. אז עכשיו אני בסכנה כי למרות שלא היו בכלל מחשבים בתקופה הזאת השואה הייתה מנוהלת עם לוגיסטיקה משומנת עד הפרט האחרון והשלטונות ידעו איפה אני נמצא, קודם כל מתי, איזה תאריך נעצרנו על ידי הגסטפו, מתי ההורים שלי נשלחו לאושוויץ, מה התאריך, מאיזה מחנה, מחנה דראנסי שהיה ליד פריז, מה מספר הרכבת, מתי נכנסתי למנזר, מתי יצאתי ממנזר, מתי הגעתי לבית יתומים, מתי יצאתי משם ואצל מי אני נמצא. 

רועי: אמרת מקודם שזה היה אימוץ בלתי מורשה 

אפרים: כן

רועי: אז איך הם ידעו? הם היו חושבים שאתה נמצא בתוך הבית יתומים

אפרים: אם ילד היה יוצא מתוך הבית יתומים זה היה רשום על פנקס ולאן הוא נשלח כי גם כן משפחות אחרות אימצו ילד יהודי מאותו בית יתומים אז אצלי זה היה המשפחה הזאת המאמצת.

רועי: מה עוד אהבת אצל ההורים שלך המאמצים? 

אפרים: ההורים המאמצים? קודם כל היה אוכל טוב. הממשלה של וישי התחילה לגזור חוקים אנטישמים על יהודי צרפת עוד לפני שהגרמנים ביקשו את זה מהם וכל מי שהיה לו חנות היה חייב שם לעזוב את החנות ולהפקיד אפוטרופוס לא יהודי, ארי כן, הכינוי של הגזע הטהור אז פה עם האבא המאמץ זה היה מסודר כי מי שהוא הפקיד שם הייתה אישה שתמיד עבדה בתור קופאית, היא החזיקה את החנות כמה שאפשר טוב בנאמנות אז היה לנו גם כן קצת אוכל יותר מגוון מאשר שאר האזרחים בפריז וגם כן יותר טוב כי האבא המאמץ היה טבח מעולה אז אני זוכר את האוכל וגם כן את התשומת לב שלהם, בפרט של אחותי הגדולה המאמצת בת 18 שקצת תפסה את התפקיד של אמא כן יותר מאמא שלה שהייתה יותר מבוגרת. 

רועי: היה לך טלאי צהוב?

אפרים: לא. אני הייתי צריך לשאת טלאי צהוב כי החוק האנטישמי היה שכל ילד יהודי חייב לשאת ברחוב החל מגיל 6 עם הטלאי תפור פה על מקום הלב, ואז כשהגעתי לגיל 6 אז הם אמרו לי ההורים המאמצים "אם שואלים אותך בן כמה אתה בחנות, באוטובוס, ברחוב אל תאמר שעשינו לך כבר יום הולדת של גיל 6 תאמר שאתה בן חמש וחצי". אז הייתי אומר "אבל זה שקר! זה לא נכון עשיתם לי יום הולדת". אמרו לי "לא זה לא נחשב לשקר זה לטובתך". אז כשאמרו זה לטובתך אני לא ניסיתי לעשות איך אומרים, דברים לא לפי הפקודה הזאתי, להגן עליי.

רועי: האם הייתה לך מעין פשיטות כאלה של הנאצים?

אפרים: היה, היה אז זה היה במקרה שלי פשיטות כדי לחפש עוד יהודים בעלי נתינות זרה, אז פה גם כן אני עברתי זמן מסוכן מאוד, אבא המאמץ גם כן הכיר שוטר לא במדים מופקד בתחנת משטרה של השכונה, אותו שוטר ידע עליי, מי אני, אז הוא היה שומע שבלילה הבא יש פשיטה על השכונה שלנו. פשיטה זאת אומרת מסביב לשכונה עוצרים חיילים גרמנים, הם באים במשאיות צבאיות, קופצים למטה גם כן מכוניות של משטרת פריז עם שוטרים שגם יורדים מהמכוניות ואסור להיכנס בשכונה אסור גם כן לצאת משם… 

רועי: עוצר

אפרים: כן, זמני כן. אז מכיוון שהוא ידע מי אני ומה צפוי לי, מכיוון שלא היה טלפון בבית הוא היה בא ברגל כדי להזהיר את ההורים המאמצים שצריכים להסתיר אותי כי הלילה יש פשיטה. אז זה דוגמה למה שהיהדות קורא בהלכה "חסיד אומות העולם" כי להציל יהודים או להסתיר יהודים זה נגד החוק, אותם הגויים שהיו מסתירים יהודים או מנסים להבריח אותם למקום מקלט יותר טוב הם היו נתפסים, היו גם כן נשלחים למחנות אז הוא לא היה רק בסכנה להפסיד את הקריירה שלו במשטרה אלא גם כן להישלח לאחד המחנות. הזוג קשישים, גמלאים שהיה גר ממולנו כששמעו שאני בסכנה אמרו להורים המאמצים "תכניסו אותו לישון אצלנו ומי שבא לעצור אותו תספרו ששלחתם אותו לספר כי הוא לא הרגיש טוב". הם היו בשבילי כמו סבא וסבתא, מספרים לי סיפורי ילדים, לכלוכית, סינדרלה וכשהייתי ישן אצלם היו דופקים בדלת שלנו באמצע הלילה שני שוטרים פריזאים לפעמים מלווים בחייל גרמני גם כן פעם היה קצין ס"ס ואחותי המאמצת הייתה פותחת את הדלת ואומרת עם חיוך מרוצה "הילד לא כאן שלחנו אותו לספר הוא לא הרגיש טוב, אתם יכולים להיכנס ולבדוק". זה קרה כמה פעמים ועכשיו הגזרות ממשיכות להתפשט, עכשיו יהודי צרפת הם בסכנה אז ההורים המאמצים הם מתחילים לדאוג, וחברה של המשפחה, אישה מהאצולה של צרפת מדורי דורי דורות ידידה באה בבית ואמרה להורים המאמצים "עכשיו אתם צריכים גם כן להסתתר, אני אמסור לכם את הדירה שלי שיש לי בשכונה אחת בפריז, אל תצאו מהדירה בכלל בשום אופן, אני דיברתי עם כמה שכנים טובים הם יביאו לכם; אוכל, בגדים, תרופות, מה שאתם צריכים. ויש לי בית קטן מחוץ לפריז, אני אקח את הילד יחד איתי". אז אותה אישה שקראו לה לוסי קרטייה, שם באמת צרפתי, לקחה אותי שם ואני קראתי כבר יותר כמו אמא בשבילי גם כן הייתי קורא לה "מאמי לוסי" כן שם חיבה.

רועי: מה עשית אצל מאמי לוסי?

אפרים: מה עשיתי אצל מאמי לוסי? קודם כל שיחקתי עם הילדים בגיל שלי מהשכנים, הם חשבו שאני הבן שלה, ואני גם כן מאוד התעניינתי על סוסים פעם ראשונה אני רואה סוסים ככה וגם כן חמורים ותרנגולי הודו וברווזים ותרנגולים ככה גדולים עם הרבה נוצות מפוארות ונשארתי שם עד סוף המלחמה כשכוחות ארצות הברית נחתו על חוף צרפת, גם כן כוחות של בריטניה ואז בצרפת באוגוסט 1944 חלה סוף המלחמה.
רועי: כמה זמן הייתה אצל מאמי לוסי?

אפרים: אני חושב זה היה כמעט שנה. כן מ-1943 עד שנגמרה המלחמה שם באוגוסט 1944, אבל אותה המלחמה הארורה נמשכה במרכז אירופה עוד שנה שלמה עם רצח יהודים במחנות השמדה.

רועי: איך ידעתם שנגמרה המלחמה? 

אפרים: טוב אצלנו זה היה ממש ישיר. ערב אחד אנחנו שומעים אנשים שרצים ברחוב של הכפר בצעקות של שמחה, אז מאמי לוסי פותחת את הדלת ושואלת "מה קורה?" אז אומרים לה "זה סוף המלחמה! כוחות הברית מעיפים על הכביש הראשי לכיוון פריז!" אז כמובן שהיא לקחה אותי ביד ורצנו עם תושבים של הכפר לכיוון הכביש הראשי ובאמת ראינו את הג'יפים האמריקאים הראשונים, טנקים, תותחים וזה לקח להם משישי ביוני עד לאוגוסט להתקרב לפריז כי כשנחתו בחוף צרפת ששם קוראים לזה 'חוף נורמנדי' אז הם הצטרכו כדי להתקדם להילחם כנגד כוחות הגרמנים שניסו כמובן לעכב אותם, לעצור אותם, אז חיל האוויר הגרמני והתותחים והטנקים וברוך ה' הצליחו וזה עכשיו אנחנו ראינו אותם כולם שמחים, הרבה נשים זורקות עליהן פרחים, חיילים שמחים, מחייכים ואז אני חוזר לבית בפריז עם ההורים המאמצים שסוף סוף עוזבים את הדירה של מאמי לוסי וצריכים לתקן את הדלת כי הייתה מפוצצת לגמרי כי באו לעצור אותנו ולא היינו כמובן. כשכוחות ארצות הברית נכנסו גם לפריז והכוחות הבריטים זה היה כבר, לא היו בכלל גרמנים, גרמנים ברחו וכולם היו שמחים וכולם היו קובעים באחד החלונות של דירתם שלושה דגלים; אחד צרפתי, אחד בריטי, אחד אמריקאי והיו מרגישים שהעם מתחיל לחפש איפה הוא יכול למצוא דברים שהוא צריך, איפה יש קופת חולים למשל? איפה אפשר כבר לקנות מזון שהוא לא מזון שהיה נהוג כל המלחמה?

רועי: האם מישהו מהמשפחה הביולוגית שלך שרד את השואה?

אפרים: כן. כל האסירים במחנות השמדה שהצליחו להישאר בחיים שומעים כמה הם שקלו כשהם יצאו מהמחנה, שקלו איזה 30 קילו מהרעב, היו מלאים כינים ועם פצעים. אז אלו שהיו במחנה הצרפתי, ממוצא צרפתי היו מביאים אותם לאיזה בית מלון גדול במרכז פריז שם היו מקבלים טיפול רפואי, טיפול פסיכולוגי וכל אחד חושב אני ניצלתי אולי גם כן מישהו מהמשפחה שלי ניצל אז אני רוצה לכתוב איזה מודעה ולתלות את זה בלובי של הבית מלון, יצא מזה שהלובי של הבית מלון היה מלא מלא חיפושי קרובים, חיפושי משפחות וכולם מאצל היהודים בפריז ידעו גם כן מחוץ פריז שאם רוצים אולי למצוא איזה שם מהמשפחה או מהידידים היהודים צריך להיכנס שם במלון ולהסתכל על כל הקירות של הלובי. אז ההורים המאמצים ידעו את הדבר אז כתבו את השם שלי בלובי של הבית מלון אז מופיעים בבית אצל ההורים המאמצים החלק המזערי של משפחתי ששרד, סבתא של אמא של אבא, אחותה ובעלה, אח של אבא ואחות של אבא ואני לא מכיר אף אחד. מתברר שפעם אחרונה שהייתי במחיצתם בבריסל הייתי בן חצי שנה, אז אני לא מכיר אותם, אז ההורים המאמצים אומרים "הנה הוא שלכם אתם יכולים להוציא אותו מאצלנו לקחת אותו איתכם". הם ראו שאני לא רוצה ללכת איתם אני פשוט לא מכיר אותם והם מצידם ראו שאני במשפחה טובה, אני מחונך, אני מלומד, אני אהוב, נשארתי אצל ההורים המאמצים.

רועי: עדיין נשארת ללמוד בבית ספר הקתולי?

אפרים: לא, שאלה טובה, אחרי המלחמה אני כבר לא צריך להיות בבית ספר קתולי או פרוטסטנטי או נוצרי אחר אלא פתוח לפני בית ספר של הרפובליקה, הכל צריך להיות דמוקרטי הכל חופשי. אבל לפני שאני נכנס שם ביום הראשון ההורים המאמצים אומרים לי "תשמע אם שואלים אותך מה הדת שלך אתה לא צריך להגיד שאתה יהודי, ואם שואלים אותך מה אנחנו מאמינים בבית אם ככה אז תאמר שאנחנו הוגי דעות חופשיים". אז אני ילד בן 6 שצריך להסביר מה זה הוגי דעות חופשיים. 

רועי: לאות סיום, האם יש לך איזו נקודה בשואה שמעוררת גם תקווה לדורות הבאים?

אפרים: כן, בוודאי. אחרי השואה אז היום יש לאן ללכת ויש לאן לחיות, וצריכים לשמור על זה כמו אוצר.
רועי: ממש תודה רבה לך אפרים.

זה היה עוד פרק של "נוער יוצר פודקאסט לדורות" מוזמנים לדרג אותנו בכל הפלטפורמות ולעקוב אחרי מרכז החדשנות jlm spark בפייסבוק ובאינסטגרם. נשמח שתצטרפו אלינו גם לפרקים הבאים.