לספר את השואה

ברוכים הבאים לפרק נוסף של "נוער יוצר פודקאסט לדורות". הפרויקט הזה הוא פרויקט מיוחד שיוצא לאור ביום השואה תשפ"ג והוא פרויקט של מרכז החדשנות והיזמות jlm spark של עיריית ירושלים יחד עם חטיבת קידום נוער ויד ושם. הפודקאסט יביא אליכם סיפורים של שורדי שואה אבל הפעם מזווית צעירה של בני נוער. אז בלי יותר מדי הקדמות, בואו נצלול לפרק של היום.

ניצן: שלום לכולם, שלום לכל מי שמאזין, לי קוראים ניצן כהן, אני בת 16, אני בכיתה י"א ואיתי נמצאת צפורה פייבלוביץ. צפורה נולדה ברומניה לאהרון ומטילדה קליין, כשהייתה נערה נשלחה באביב 1944 עם הוריה, אחותה ואחיה הצעיר לאושוויץ ומחנה עבודה בגרמניה. צפורה הגיעה לארץ בכ"ט בנובמבר 1947. צפורה מה שלומך?

צפורה: מצויין, תודה מתוקה. 

ניצן: כשהיית בת 17 נלקחת יחד עם אחותך טובה בת ה-15 לעבודות כפייה.

צפורה: זה כבר קרה לקראת סוף 44' אנחנו הגענו באפריל 44' בהתחלה ותפסו אותנו, זרקו אותנו מהבית החוצה. היינו תחת שלטון הונגרי, אנטישמי, פשיסטי. גירשו אותנו מהבית וצעקו "אין לכם זכות פה, לא על הבית ולא על הקרקע ולא על הארץ", וככה סולקנו מבית יהודי דתי.

ניצן: אז באמת השאלה שרציתי לשאול אותך היא איך היו היחסים בינכן במהלך השואה? האם העובדה שאחותך איתך חיזקה אותך או גרמה לך יותר לדאוג? האם נעזרתן אחת בשנייה?

צפורה: ראשית כל שנתיים יותר מבוגרת ממנה והיא הייתה עדינה מאוד, ילדה יפה, עדינה. היא הייתה סך הכל בת 15, ואני לקחתי אחריות להיות אחראית עלייה ולא תמיד זה עזר לי כי הנאצים בחרו בנות צעירות לשלוח אותן לגזים ולמשרפות. פעם אחת היא נלקחה ממני, ואני ביקשתי מאחראית שהיא תעזור לי להציל את אחותי כי אני לבד אין לי אף נפש חיה, כי אנחנו הגענו לאושוויץ באפריל 44'  וגירשו אותנו מהקרונות החוצה ואנחנו עמדנו שם שלושת הילדים, שני אחי היו בעבודות כפייה, נלקחו קודם הם כבר ב-42' נלקחו מהבית, אנחנו היינו חמישה ילדים בבית, שלושה בנים ושתי בנות, ואנחנו אחזנו בידיהם של הורים שלא יפרידו ביננו. לקח כמה דקות ופתאום הגיעו הנאצים, תפסו אותנו בצוואר וזרקו אותנו הצידה את שתינו ולא הבנו למה מפרידים מההורים אבל הפרידו אלפי בנות מההורים ואלפי בנים מגיל 15 ומעלה, ומי שהיה פחות מזה נשאר עומד שם, ומפה הייתה אחריות עליי לשמור על אחותי.

ניצן: באמת מדברים שקראתי עלייך, אז קראתי שהרבה זמן חיפשת את אבא שלך.

צפורה: נכון. ב-47' הגענו לארץ, קודם לבנימינה, אחר כך לחיפה ובחיפה אני הסתובבתי ימים שלמים. לא סיפרתי לילדי שאני כל הזמן מחפשת את אבא שלי, אני לא יודעת למה. דווקא את אבא חיפשתי, וראיתי יהודים עם זקן קטן לכל אחד, הלכתי אחריהם ורציתי לוודא שאולי זה אבא שלי? אולי הוא איבד את הזיכרון שלו? לא מצאתי אותו, אבל תמיד חיפשתי אותו, שנים. עד שהתחלתי לכתוב ואז כתבתי שאכן חיפשתי ולא מצאתי, אבל, כל הזמן רודף אותי החלום הזה וידעתי, תיארתי לעצמי שהורי לא שרדו.

ניצן: אז את אומרת שאת ידעת שההורים שלך…

צפורה: נשרפו חיים.

ניצן: ועדיין הייתה בך תקווה שאבא שלך חי?

צפורה: אני קיוויתי, חשבתי אולי הוא בכל זאת הצליח לצאת משם. אבל אני תיארתי לעצמי שהשיירה שם היו אלפי יהודים וכולם הושמדו תוך חצי שעה.

ניצן: רציתי לשאול אותך באמת על הספרים שכתבת. בספר "במצוק ובתחיה" את מזכירה את יום הכיפורים שבו בחרו חלק מהבנות לצום למרות שסיכנו את החיים שלהן. 

צפורה: נכון.

ניצן: אז רציתי לשאול האם האמונה מתחזקת בזמן השואה או שהיא נחלשת? האם הצום הזה מחזק את הבנות או שהוא דווקא באמת מחליש אותן? והאם האמונה שלך נחלשה?

צפורה: השתדלנו לשמור על אנושיות, לשמור על אחת השנייה אבל זה לא היה קל כי האמונה כבר הייתה רחוקה מאיתנו. אנחנו שאלנו "אלוהים איך אתה נותן שירצחו בנו כל כך הרבה, מיליונים?". השאלה תמיד הייתה קיימת אבל אני לא האשמתי את אלוהים, הוא יושב בשמיים הוא לא חבר שלי. לכן השתדלנו אבל לא התעסקנו עם אלוהים. היינו נלחמות, זה לקח הרבה כוחות, הרבה אי-אמונה, כי זה היה קשה לכולנו. אבל היו נשים שהמשיכו את המסורת, שזה היה כמעט בלתי אפשרי.

ניצן: וזה עזר לכן הלשמור על האנושיות הזאת?

צפורה: ניסינו מאמאל'ה, לא תמיד זה הלך, לא תמיד. כי השנאה, האיבה, הייתה קשה בינינו, כי כל אחד היה עסוק בחייו. תמיד נלקחו בנות ונלקחו אחיות ונלקחו אמהות.

ניצן: אז הזכרת את טובה ובאמת רציתי לשאול, יש לך זכרונות שלך ושלה ביחד?

צפורה: יום אחד מנגלה נכנס לבלוק עם פמלייה של נאצים, הוא צריך מכסה למשרפות וידענו היום הרבה ילדות ישלמו את המחיר. הוא עמד בחוץ יש לו משאית מיוחדת שהוא אוסף בנות, לוקח אותן לגזים והוא מילא את המשאית ואחותי ביניהן. ואני כל היום מתחננת צועקת לקאפו "תעזרי לי להציל את אחותי אין לי נפש חיה מלבדה!" והיא צועקת עליי "את לא לבד פה יש הרבה כמוך אז אל תצעקי!" ואני אומרת אני רוצה אפילו ללכת לגדרות התיל שמחושמלים בזרם אדיר לא אכפת לי, אם אחותי לא חוזרת והבנות לא נתנו לי, בנות עירי כי היינו יחד. וכך למחרת נפתח השער והבנות חזרו כי לא היה להן מקום בגזים, כי באותה שנה ב-44' היה גורלם המר של יהדות הונגריה והטרנספורטים הגיעו יום ולילה, יש פה תמונות שמראים שמגיעים אלפים והנאצים מאוד עסוקים אז אין להם זמן את הבנות של מנגלה לקח לשרוף אותן והוא אמר להן "אני מחזיר אותכן לבלוק שלכן, אתן לא תברחו לי לא מחר ולא מחרתיים אני אמצא אותכן". וכך אני זוכה חזרה לאחות בת 15 וחצי שבורה ורצוצה. יש לי בלי סוף מאמאל'ה, הרבה דברים קשים. גם עליי שאני גססתי לא פעם ואיך נאצי דווקא שהוא זרק אותי לאיזה מקום והוא זה שהציל אותי.

ניצן: את רוצה לספר על זה?

צפורה: אפשר.

ניצן: כן, אז אני אשמח לשמוע.

צפורה: אחרי אושוויץ שבחרו בנות לעבודה את שתינו, 1,200 בנות וכשהיינו שם עבדנו מאוד קשה, יצרנו קליעים לרובים, מיליוני קליעים כל יום מנחושת עבה כזה, הייתה עבודה מאוד קשה. האוכל היה אותו הזבל כמו באושוויץ, אבל יום אחד שתי בנות החליטו, אנחנו כבר היינו שם חודשים רבים, גרנו בבלוק קטן, גרנו 2 בנות במיטה ולא 10 ו-20 בנות במיטה ועבדנו 12 שעות יום 12 שעות לילה, אנחנו כבר חודשים עובדים ככה קשה מאוד, הולכים ברגל הלוך וחזור. יום אחד שתי בנות מחליטות שהן עושות חבלה, סבוטאז'. הן לא ממלאות את כל הקליעים, שזה שלוש שכבות; לייצר, למלא ולסגור, עבודה מאוד קשה, מיליוני קליעים והנאצים כל הזמן צועקים "לייצר המון! אנחנו נכבוש את העולם נרצח את כל היהודים!". ואכן שתי בנות מחליטות, מה יכול להיות הן אומרות, אז אולי פחות יהודים יהרגו והן לא ממלאות את התרמילים של הנאצים כל היום. בערב מגיעים הנאצים, בודקים את המכונה והם מגלים את התרמית של הבנות שהגרמנייה נתנה להן אישור, הן כל הזמן ריחמו עלינו "איך אתן נראות, מאיפה אתן באות, קירחות, עם מלא פצעים, בלי בגדים כמעט עם שמלה אחת מרופטת". ואכן הם גילו וירו בשתי הבנות היהודית כמובן, הגרמנייה גם נפגעת אבל נשארת בחיים ואנחנו מקבלות עונש להפסיק לעבוד מיד חזרה למחנה, לא ידענו מה התוכנית שלהם, ידענו שאנחנו נענש. וחוזרים חזרה דרך העיר, עייפים וקר לנו, דצמבר, קר, שלג. מגיעות למרכז החצר איפה שאנחנו גרים, על יד הבלוקים. מיד הנאצים סוגרים את השער ואנחנו מקבלות קריאה אדירה שם על המקום בדצמבר, בשלג, בגרמניה, באירופה. "כולן לכרוע ברך!" ואנחנו כורעות ברך, בשלג, אין לנו כלום, לא תחתונים ולא גרביים ולא שערות רק שמלה בלויה. תארי לך איך נראינו כל הלילה עד הבוקר, הרבה לא קמו מזה, גם אני מאוד מאוד חולה, לא יכולה לקום בכלל, כולי קפואה. אחותי דווקא החזיקה מעמד קצת והיא הולכת לעבודה בבוקר ואני נכנסת למרפאה ואני אומרת לאחות שיש לי חום גבוה, יש לי מלא פצעים בכל הגוף אז היא אמרה "אני לא יכולה לעזור לך אני אקרא לגרמנייה". נכנסת אישה צעירה, אולי בת 25-26, גרמנייה קצינה במדים של נאצים, נכנסת מסתכלת אליי ושואלת אותי בגרמנית "מה יש לך ילדתי?". זה סוף דצמבר 44' והיא אומרת לי "תהיי סבלנית, תחזיקי מעמד, את תראי שאתם תשרדו. 45' נכנס עוד שבוע אתם תשרדו", והיא אומרת לי באוזן "אתם תשרדו". לי לא הייתה אמונה רבה כי הייתי כל כך חולה, כל כך חלשה ופתאום נכנס מפקד המחנה, גוליית, ענק, רשע, כלב והוא צועק אליי "מה את עושה פה שועל אדום!?" בגרמנית, ואני מתחילה לקלל אותו בגרמנית והוא מחייך, כל הזמן מחייך, אני מקללת, צועקת "אתה תשלם את המחיר, יתלו אותך על עץ גבוה, אתה כזה רשע, כזה פוגע בבנות בלי לחשוב מהן". והוא מסתכל אליי, מסתובב אליי ואומר "תעשי צלב על עצמך ותישארי בחיים". אני שוב צועקת עליו "אני יהודייה גאה, לא יעזור לך!" ואז הוא מצווה לבנות שיזרקו אותי למחסן הבגדים, שהגיעו טונות של בגדים מאושוויץ לגרמניה. אני נזרקת למחסן, שוכבת על הרצפה, לא יכולה לקום עדיין, והגרמנייה היא אחראית שלי והיא כל הזמן אומרת לי "אל תפחדי, תשמרי על עצמך, את תשרדי".

ניצן: הכרת את ניצול השואה מנחם פייבלוביץ זכרונו לברכה והתחתנתם 

צפורה: כן

ניצן: ורציתי לשאול מה את יכולה לספר לי על הזוגיות הזאת והאם היה לך קשה להיכנס אלייה? האם זה נתן לך מקום להיתמך בו? האם נתמכתם אחד בשנייה אחרי השואה?

צפורה: היה חשוב שאנחנו נתייחס אחד לשני בכבוד כי התחתנו, נחתנו בקפריסין ויום אחד אני מגלה שאני בהריון, אני סך הכל בת 19 ורבע ואני פוחדת, לא יודעת מה עשה לי הרעב בגוף ואני לא יודעת איזה וולד יוולד לי ואני כל הזמן חיה בפחד. היה שם רופא, היינו שם 50,000 ניצולי שואה בקפריסין, בכמה וכמה מחנות והיה שם אחד דוקטור פרק שדוקטור פרק כל תינוק שנולד הוא מיד בדק אותו וטיפל בו ואני פחדתי לא ידעתי מה אני אלד, אבל לא הייתה לי ברירה. כל הזמן התייעצתי עם הרופא והוא אמר "תעברי את הזמן ונבדוק ונראה" וכך היה. ערב יום כיפור יש לי צירים, אני נוסעת לפמגוסטה בית חולים ובארבע אחר הצהריים תינוק. 

ניצן: שמעתי שליוות את המסע לפולין עם כיתות י"ב בעבר, רציתי לשאול האם המסע עורר בך מחשבות חדשות? האם הוא הלחיץ אותך או גרם לך להיבהל?

צפורה: את יודעת כמה בכיתי בהתחלה כשהגעתי לפולין? אבל ככה אני לקחתי באופן טבעי, השואה היה והקברים והמקומות נמצאים ואנחנו ביקרנו בכל המחנות, בכל מקום, תמיד היה קשה אבל התגברתי אפילו שכבר עברו כמעט 80 שנה. אני לא מרשה לשכוח, נשבעתי לבעלי כי הוא ביקש "אל תתני לשכוח את השואה" שישה מיליון אנשים, אחרי שכתבתי השתחררתי כי קודם לא רציתי לא לדבר ולא לכתוב אבל לאט לאט הבנתי שבעלי צודק שחייבים להקנות בספרים את השואה ויש היום יש באמת פחות אבל עדיין יש מודעות. ואלו הם חיי מאמאל'ה, אני ממשיכה את דרכי כי זכיתי לנחת אדירה, שלושת ילדי, הגרמנים תרגמו את הספר שלי לגרמנית והוציאו לאור כל פעם אלפים ספר אז יש לי נחת שהגרמנים קוראים את השואה שלי.
ניצן: שאלה אחרונה לסיום, בעצם בהקשר לכל מה שדיברנו עד עכשיו

צפורה: כן

ניצן: בעדויות ששמעתי ממך את מספרת שהשליחות שלך היא לספר את השואה

צפורה: נכון

ניצן: אז השאלה שלי היא האם את מרגישה שהצלחת והאם את גאה בעצמך?

צפורה: בהחלט כן. את יודעת איזה כבוד אני מקבלת כל יום? איזה הללויה, איזה ברכות, איך מהללים אותי אני אומרת איתם בקול רם אבל מתוך הלב, אני חווה בכל יום את השואה ואני מספרת להם מההתרגשות את כל מה שקרה ויש לי המון קהל. איך אומרים, אני לא אוהבת להתפאר כי אני עושה ברוך ה' עבודת קודש אז החיילים אומרים לי "מירושלים עד סוף ישראל השם שלך מתרוצץ". שיהיה לטובה. 

ניצן: צפורה תודה רבה.

צפורה: גם לך מאמאל'ה.

ניצן: את אישה מעוררת השראה.

זה היה עוד פרק של "נוער יוצר פודקאסט לדורות" מוזמנים לדרג אותנו בכל הפלטפורמות ולעקוב אחרי מרכז החדשנות jlm spark בפייסבוק ובאינסטגרם. נשמח שתצטרפו אלינו גם לפרקים הבאים.